ונדר ודאי אינו נדר ר"ל אע"פ שמסתבר לומר כיון שזוכר התנאי בשעת נדר עקריה לתנאיה מ"מ ודאי אינו נדר כמ"ש בסמוך הטעם:

אבל אם חשב כך בלבו או שאמר בלחש כו' הוא דברי הרא"ש בשם רא"ם וכתב הטעם דלא מהני מאחר שנודר אח"כ סתם א"כ הוי נדר אע"פ שי"ל מאחר שזוכר לתנאי ומחשב בלבו שלא יהא נדר מ"מ לא הוי אלא דברים שבלב אבל היכא שאומר בפרהסיא א"כ הוי דברים מוכחים שלא יהא נדר וא"כ במחשבה שמחשב סגי ודוק. ולפ"ז היכא שמבטל בשפתיו אחר שנדר אפי' בחשאי הוי ביטול לגמרי לכ"ע וכ"כ התוס' בפרק בתרא דב"ק גבי נודרים להורגים ולחמסנים כו' ע"ש מ"ו פי' דא"צ שיהא פיו ולבו שוין אא"כ כמ"ש לעיל שכיון לבו לומר פת חטים והוציא מפיו פת שעורים שטעה (ועי' בב"י שכתב חילוק זה בשם המרדכי שכ"כ בשם ראבי"ה וכתב עליו שלא משמע כן בגמרא וד"מ הביאו ג"כ בסימן ר"י ס"ב ע"ש) אבל לא טעה ובכוונה אומר מה שאומר אזלינן אחר דיבורו שאמר בפיו ולא משגחינן במחשבתו דהוי דברים שבלב אם לא שגילה דעתו בפרהסיא או בנדרי אונסים וכמ"ש לקמן סימן רל"ב ע"ש:

אם הוא זוכר התנאי בשעת הנדר כו' נדרו קיים ז"ל הר"ן ול"ד להא דרישא דאמרינן ודאי אינו נדר דהתם היינו טעמא לפי שהוא אומר בפירוש בשעת הנדר שע"ד תנאי הוא נודר הילכך א"א לומר דעקריה לתנאו אבל הכא שהתנאי והנדר אינן באים כאחד שייך למימר עקריה. ולכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא שבאם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אני מנדר שלא לאכול בשר והרי אני מבטלו מעתה הרי זה בטל דהרי הוא התנה בפירוש ע"ז הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדר וק"ל:

שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר דאל"כ כמה נודר כיון שהתנה שלא יהיה נדר:

אא"כ יזכירנו תכ"ד פי' שהוא מפרש התלמוד מה שאמרו אי לא זכרו בשעת הנדר תנאו קיים ה"מ שזוכר התנאי אחר הנדר בתכ"ד ואז בטל הנדר אפי' לא דיבר כלום אלא זכר הנדר בלבו. דאל"כ קשה תנאי הראשון למה לי כיון דצריך אח"כ לחזור ולבטלו תכ"ד אבל לא זוכרו אח"כ בתכ"ד אף שלא זוכרו בעת הנדר אין התנאים קיימים ודו"ק:

ואינו יודע על מה כו' אבל מ"מ זוכר התנאי בשעת הנדר דאל"כ כבר נתבאר שהנדר בטל והתנאי קיים.

ואם לא אמר ע"ד ראשונה אני נודר כו' מאחר שזוכר שהתנה תנאי לא הו"ל לנדור סתם אלא הו"ל לומר ע"ד ראשונה ומדלא אמר הכי בטלים כל התנאים: