נדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות (ע"ל סימן רל"ט כתב הרשב"ץ דשמתא דין שבועה יש לה דהא מתסר גברא ע"כ ב"י עכ"ה) והטעם מפרש בגמרא דנדר כיון שהוא אוסר חפצא עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קיבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועות אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע את עצמו מחיוב המצוה. ואף שמצוה לא להנות נתנו ומה"ט איתא בגמרא וכתבו רבי' בהל' ר"ה סי' תקפ"ו דהמודר משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה הא כתב הר"ן שם דהיינו דוקא במודר הנאה מהשופר דלא אסר אנפשו בקונם אלא ההנאה ובמצוה לאו הנאה אבל אם לא הזכיר בנדרו הנאה אלא אומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה והביאו ב"י שם. עוד כתב שם בשם הכלבו דדוקא אדם אחר מותר לתקוע בו אבל הוא עצמו אסור לתקוע מפני שיש בני אדם שנהנין בתקיעתן כו' ע"ש וה"נ י"ל שנהנה בישיבת סוכה ובנטילת לולב הוא בעצמו:

וכן אם נדר להתענות כו' ז"ל ב"י ה"ה אם נדר לצום בשבתות וי"ט לבד חל מטעם זה כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם ולא כתב רבינו נדר להתענות זמן ידוע כו' אלא כדי לכתוב שמתירין לו נדרו ופותחין לו כו' והותר כל הנדר דאי בנודר להתענות בהם לבדם לא שייך למימר הכי עכ"ל ור"ל לא שייך לומר הותר כל הנדר או לא שייך התרה וק"ל:

ומ"מ לא יצום בהן אלא שמתירין כו' משמע דאם אמר קונם סוכה שאני יושב כו' שאין לו התרה מדלא כתב גם ברישא בסוכה שמתירין לו (ודוחק לומר דה"ה בסוכה ולולב ואף דלא שייך בו פתח שייך בו חרטה ולא כתב רבינו דוקא אצום אלא כדי לכתוב עליו דהותר כל הנדר וזה אינו שייך בסוכה ולולב) וכן משמע מדכתב שאומרים לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים כו' משמע נמי משום דיש לו פתח כה"ג מתירין לו אבל אם נדר בפירוש להתענות בשבתות דלא שייך התם פתח בכה"ג אין מתירין לו כסברת הסמ"ג שכתב בסמוך וסוכה נמי הוי כנודר בפירוש להתענות בשבתות ועיין בדרישה:

וכתב הרמב"ן דוקא שהוציאו כו' פירוש הא דאמרינן בגמרא נדרים חלים ע"ד מצוה היינו דוקא בנדר ממש כגון קונם אכילת יום פלוני אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש כו' אינו דוחה לא שבת וי"ט ולא חנוכה ופורים. ומדכתב בקבלת תענית בעלמא ולא חנוכה ופורים משמע דבנדר ממש חל הנדר אפילו בחנוכה ופורים ולא אמרינן כיון דמדבריהם הם צריכין חיזוק ומזה דייק רבינו אח"כ דמסקנת הרא"ש כהרמב"ן דלא ס"ל כהרמב"ם. והרמב"ן שכתב כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי כו' י"ל שהוא סבר ג"כ כהסמ"ג שזה הוי כנודר לזמן ידוע ולכן יש לו התרה ופתח לומר לא ידעתי שיום פלוני יהיה שבת או י"ט כל כמה דלא אומר בהדיא קונם אכילת שבת עלי:

וכתב בספר המצות כו' עיין בב"י שתמה שהסמ"ג מל"ת מצוה רמ"ב ד"ע"א לא הזכיר שום חילוק ואדרבה שם כתב אות באות כדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך וצ"ע (ובאמת דברי רבינו תמוהים דרבינו ר"ל הסמ"ק שכתב כן בהדיא בסימן פ"ז ע"ש עכ"ה) ועיין בא"ח סימן תי"ח מה שתמה שם ב"י על מ"ש רבינו כאן בשם הסמ"ג ושם כתבתי דלק"מ ע"ש:

ודוקא שלא נדר בפי' אדלעיל קאי אנדר ממש ור"ל דוקא שלא נדר בפירוש כו' יש התרה הא אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות ואין לו התרה שהסמ"ג סבר שאין לו פתח הואיל שאין יוכל לומר לו אילו שמת ללבך כו' כמ"ש לעיל שהרי בהדיא נדר לצום בשבת:

וכן הנידר לצום יום ראשון או יום ב' כו' ואין זה זו ואצ"ל זו די"ל דהא דהכא א"צ להתענות דהנדר בטל דהוי כמו נדר בטעות כמ"ש הכלבו וב"י הביאו ולכן כתב שפיר וכן הנודר לצום כו' לאשמעינן דחייב להתענות ועיין מ"ש בדרישה בתחלת הסימן. והאי וכן לא יצום ל"ד למ"ש לפני זה דהנודר לצום בשבת כו' דשם צריך לצום בו ואין לו היתר משא"כ בזה דיש לו היתר: (או עי"כ אע"ג שהוא רק מדרבנן מאחר שיש לו אסמכתא מן המקרא לא הוצרכו לעשות חיזוק עכ"ה):

ואין צ"ל ר"ח הרמב"ם אזיל לטעמיה שסבר שאסור להתענות מדאורייתא בר"ח ומ"מ כתב שפיר ואצ"ל ר"ח דמ"מ לא חמיר עי"כ כמו ר"ח ואם עי"כ א"צ חיזוק כ"ש ר"ח (ועיין מ"ש על זה בכסף משנה פ"ג דנדרים ובטור א"ח סימן תי"ח בב"י עכ"ה):

שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ואין להקשות הא יש להן היתר בשאלת חכם כיון דלא נדר להתענות בהן עצמן מ"מ הא בעינן חרטה ושמא לא יתחרט וירצה לצום בהן:

ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי הרמב"ן עיין מ"ש לעיל בסמוך גבי וכתב הרמב"ן דוקא כו' ביאורו:

נדר מדברים האסורים כגון נבילות כו' פי' שתלה הנבילה בדבר הנדור (פי' שתונה אותו בקרבן עכ"ה) וק"ל.

עובר משום בל יחל ואם התרו בו משום נדר ולא משום נבילה וטריפה לוקה משום בל יחל.

אלא בעיקר האיסור דהיינו איסור של נבילה וטריפה ור"ל. ומש"ה אינו נתפס משום דהוי ליה כו' וטוב היה להגיה והוה ליה כו' ואז הוי בפשוטו אך שכן הוא בכל הספרים וגם בש"ע עכ"ה):

נתפס בנדר ואסור שדעתו אעיקר האיסור דהיינו איסור הנדר שהוא דאורייתא לאפוקי האיסור שהיה בו כבר אינו אלא מדרבנן: