קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין החכם מתיר אלא כעין ד' נדרים כו' כצ"ל וכן איתא להדיא בפ"ג דנדרים ד' כ"א ע"ב ופי' הרא"ש שם כעין ד' נדרים (ר"ל נדרי זירוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין שיתבארו בסי' רל"ט עכ"ה) שימצא לו פתח שיאמר אדעתא דהכי לא נדרתי ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ד' נדרים הללו שלא היה בלבי לשום נדר ע"כ לשונו ור"ל לאפוקי להתיר נדר ע"י שיאמר שהוא מתחרט בלא פתח או בפתח שאינו מוכח ומבורר אבל ארבע נדרים עצמן א"צ להם התרה כדאיתא שם וכמ"ש בסמוך סימן רל"ב וע' בב"י שהביא בסימן רכ"ח ד' רס"ז ע"ב תשובת הרמב"ן שכתב שכל נדר שהותר ע"י פתח נולד דשכיח חשיב במקצת בנדר טעות אבל צריך התרה כיון שאינו טעות גמור ע"ש:

אלא כדמתרמי מילתא דאית ביה תקנתא כו' וכגון שלמא דציבורא כו' וכעין זה כתב רבינו לעיל בא"ח סימן תרי"ט בשם רב סעדיה:

אבל בחרטה ופתח בעלמא ר"ל פתח דלא מוכח וברור לא עבדינן:

כתב רב האי כו' עד אין לו התרה וכתב שבדורות אחרונים וא"ת דמתחלה כתב דאין לו התרה דמשמע משום אדם עולמית ואח"כ כתב דבדורות אחרונים אין כח באדם כו' הא בדורות ראשונים היה לו היתר וי"ל דשאני ליה בין נשבע שבועה בע"פ לנוטל ספר של כתבי קודש בידו ונשבע בו דעליו דוקא כתב דאין לו התרה:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכל אלו חומרות הן דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה כו' ר"ל הרא"ש חולק עליו בשני דברים הא' שרב האי כתב סתם שהנשבע בתורה הוי שבועה משמע אפי' לא אמר במה שכתוב בה וע"ז כתב הרא"ש הא אמרינן לעיל הנשבע בתורה כו' לא אמר כלום כלומר דלא הוי שבועה כלל ועוד את"ל דהוי שבועה או שנשבע בהזכרת השם הא קי"ל נזקקין לאלהי ישראל ועי' בדרישה:

כי נשבעין על דבר שא"א להם לקיימו פי' שקשה להם לקיימו אבל מ"מ אם ידחקו עצמן אפשר לקיימן אבל א"ל כפשוטו דא"כ לא הוי נדר כלל ונראה דמש"ה דקדק וכתב ל' להם לקיים דמצד עצמו יכולין לקיים אלא שלאותן הנודרים א"א לקיימו לפי רוע יצרם כגון שנשבעו שלא ישתו יין או שלא יאכלו בשר וכיוצא בו. ולכאורה היה נראה ליישב דכוונתו דאף אם אין הנדר חל מ"מ דינו שילקה עליו משום שבועת שוא וניתר בהתרו שעוקרו מעיקרו ואינו נלקה עליו וכמש"ר לקמן בסימן ובח"מ סי' ע"ג ע"ש אלא דא"כ לא הול"ל ועברו במזיד דאף אם יעברו באונס מ"מ יהיה שבועת שוא: