בגרה או נשאת כו' דכתיב בנעוריה בית אביה נערה ולא בוגרת:

והגיע הגט לידה (לא בא לומר דאם לא בא לידה והיא מגורשת מחמת זריקה דאינה יוצאה מרשותו אלא היינו עכ"ה) היינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אף על פי שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך ב"י:

אין בעלה ראשון ושני מפירין נדריה הראשון משום קנס והשני מפני שאין לו בה קידושין וכן אם נשאת לאיסור כרת אין הקידושין תופסין בה ואינה אשתו:

או לחייבי עשה כגון מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות או אם ייבם אח את אשת אחיו והיה לו עוד אשה אחרת שאותה אשה אסורה לשאר אחין או לאותו אח שייבם בעשה דהיינו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים כמבואר בא"ה בהלכות יבום בכמה דוכתי:

והפר לה בעלה הרי זה מופר דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ונמצאת שהיא אשתו:

כגון בוגרת ששהתה י"ב חודש פירוש בבגרותה ואחר כך נתקדשה:

או אלמנה פירוש אלמנה מן האירוסין (לאפוקי אלמנה מן הנישואין דאינה חוזרת לרשות אב כלל עכ"ה):

ונתקדשה ושהתה אחר הקידושין שלשים יום שחייב במזונותיה כצ"ל (ור"ל מ"ש ושהו אחר הקידושין כו' קאי נמי אבוגרת ששהתה י"ב חודש כו') וה"ה לבתולה ששהתה י"ב חודש אחר שנתקדשה מ"ו:

וכן שומרת יבם כו' אפילו אם הוא חייב במזונותיה כגון שעמדה בדין ותובעתו ליבם ונתרצו לייבמה ואחר כך אירעו אונס שאינו יכול לייבמה שחייב במזונותיה כמבואר בא"ה בסימן ק"ס:

ה"ג אפילו הכי אינו יכול להפר לבדו ולא האב לבדו וכן הוא בדפוס ב"י. וז"ש ולא האב לבדו פשיטא דל"ק אשומרת יבם דהא אביה מיפר לבדו אפילו עשה בה היבם מאמר כמ"ש לקמן. גם מ"ש אפילו הכי אינו יכול להפר פירוש ביבם כלל לא כדלקמן גם מ"ש לבדו דמשמע תרווייהו יחד מפירין זה אינו קאי על הבוגרת שהרי יוצאה מרשות אביה לגמרי וארוס לבדו אינו מיפר וכמ"ש לקמן אלא על נערה וקטנה קאי וקאי על הא דלעיל שאין הבעל מיפר לבדו משתתארס עד שתכנס לחופה אלא שניהן מפירין כלומר האב עמו וק"ל מ"ו אבל ביבמה אינו מיפר אלא האב ולא נקטה כאן אלא לאשמועינן דיבם אינו מיפר ולבדו דנקט משום ארוסה ואלמנה דלעיל וכן בוגרת שמכניס בדברים הללו אתא לאשמעינן שאפילו אם הבעל חייב במזונותיה אפ"ה אינו יכול להפר לה וק"ל וב"י כתב לבדו ל"ד ול"נ כמ"ש:

ולא האב לבדו אלא שניהם כו' מלשון זה נמי משמע דלבדו דנקט קאי אדלעיל אקטנה ונערה:

וכתב הרמב"ם שצריך שישמעו ביום א' ויליף לה בפי"ב מה' נדרים מדכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו וגו'. וס"ל דהאי ביום שמעו פירושו ביום שמעו דאב דאל"כ קשה פירוש דקרא דמאי איצטריך למימר ביום שמעו דפשיטא בשמיעת האיש היה יום יהיה איזה יום שיהיה עכ"פ יום או לילה הכל יום שמעו איקרי וק"ל:

אינו יכול עוד להפר עם השני דכיון שהיה שעה בין ב' הפרות הללו שלא היה (האחרון) ראוי להפר שוב אינו מועיל אפילו נשאל על הקמתו והפירו יחד אא"כ מפירין לכתחילה יחד וכתב הרשב"א ואם קיים האחד דקאמר היינו האב ומה אחד מיוחד שבהם ועיין בדרישה:

ומיהו אין הבעל מיפר לה כו' ר"ל ל"ת מאחר שאם נמסרה לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב תהיה המסירה כנכנסה לחופה והבעל יכול להפר לה הנדרים שנדרה משעת מסירה ולכן כתב ומיהו אין הבעל כו' ר"ל אפילו הנדרים שנדרה לאחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר עד שתכנס לחופה ממש וכתב ב"י ז"ל איני יודע מנין לו דהא תנן אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו והיכא דמסר האב או שלוחיו לשלוחי הבעל הרי כבר נכנסה לרשותו ומיפר לה עכ"ל ע"ש שכתב שהרמב"ם והר"ן סוברים שיכול להפר לה: (מאורסה שנתקדשה כשהיא נערה. שלא שמעו אביה ובעלה ר"ל הארוס עכ"ה):

גם הבעל אינו יכול להפר לבדו ר"ל ולא אמרינן כיון שיצאה מרשות האב נתרוקנה רשות לבעל כי היכי דאמרינן כשמת הבעל לפי שלא זכתה לו התורה להפר אלא בשותפות וכיון שיצאה מרשות האב גם הארוס אינו יכול להפר ב"י:

שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן פי' אינו יכול להפר אחר החופה נדרים שנדרה קודם לכן אבל מה שנדרה קודם שתתארס יכול להפר עם האב משתתארס עד כניסת החופה:

לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים כו' עיין לקמן שהבאתי לשון הגמ' שאינו יכול להפר עד שישמע כו':

כל נדרים שנדרת משארסתיך צ"ע למה אמר משארסתיך הא ארוס מיפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה ואין היתר לאותן נדרים אלא א"כ היפר אביה ובעלה קודם שנכנסה וכמש"ר כל זה לפני זה וי"ל דאין על ת"ח הארוס מוטל אלא הנדרים שאין האב יכול להפר לבדו משא"כ הנדרים שנדרה קודם אירוסין שמוקי האב על חזקתו שהפירם לבתו לבדו:

אלא אפי' מה שנדרה בחייו והוא שמע ומת מיפר האב לבדו ביום שמעו אפי' לא שמע ביום שמת הבעל ואפי' יש לה יבם שזקוקה לו ועשה בה מאמר מיפר האב לבדו ודוקא כו' כך גירסת ב"י מ"ו:

צריך האב לחזור ולהפר כל הנדר דמשמת הבעל נתרוקנה רשותה לגמרי מהבעל לאב והוי כאילו לא היה לבעל מעולם רשות בה והפרה שהיפר לה בחייו למפרע אינה הפרה כמו שאכתוב בסמוך בשם הרא"ש:

אינה חוזרת לרשות האב כו' שתדור אחר מיתת הבעל פירוש מ"ש אינה חוזרת לרשות האב קאי אכנסה ממש או נמסרה לשלוחיו. אבל מ"ש אלא לענין נדרים שתדור אחר מיתת הבעל זה קאי דוקא אנמסרה לשלוחיו וכתב ב"י ולטעמיה אזיל דלא חשיב ליה נישואין אבל לפי מ"ש דחשיב נישואין בהא נמי אין לו רשות בה אפי' לנדרים שתדור אחר מיתת בעלה ואפי' לפי דעתו דלא חשוב נישואין מ"מ כיון שע"י כך יצאת מרשות האב לגמרי אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפי' לנדרים שתדור לאחר מיתת הבעל:

כנסה ונדרה לא בכניסה לחופה מיירי אלא כשנמסרה לשלוחיו:

אע"פ שהארוס מיפר בקודמין כלומר אם נדרה כשהיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה. אביה וארוס זה מפירין לה (כ"כ ב"י מל' זה משמע דאם נדרה קודם שנתארסה אין לארוס שום רשות עליה ואין זה אמת דבהדיא מבואר ברש"י בחומש דהארוס מיפר עם אביה אף נדרים שנדרה קודם שנתארסה ואין בזה שום ספק בעולם וכ"כ א"א ז"ל סעיף ט"ז וי"ח עכ"ה):

אפ"ה אינו יכול להפר ר"ל הבעל עם האב דמשנמסרה לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב והבעל אינו מיפר אלא בשותפות עם האב ומ"ש מה שנדרה תחלה דמשמע מה שנדרה עכשיו יכול להפר עם האב לטעמיה אזיל שכתב בסמוך דחוזרת לרשות האב לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל ודוקא כשנמסרה לשלוחיו ולא כנסה ממש וכתב ב"י ולפי מ"ש דמשנמסרה לשלוחיו הוי כנשואין ממש א"כ אפי' נדרים שנדרה עכשיו נמי אינו יכול להפר:

כיון שנכנסה לרשותו פעם א' פירוש וא"כ יצאה מרשות האב ואין כאן הפרת הארוס בשותפות אלא שהוא יפר לבדו ואין הבעל מיפר (שהרי אינו מיפר אלא בשותפות האב וכאן אין האב יכול להפר וק"ל מ"ו).

אפי' אם הפר חלקו ומת כו' ז"ל הרא"ש בנדרים דף ס"ח ע"ב תימא כיון שהאב הפר חלקו למה לא יפר הבעל חלקו אחר מות האב וי"ל כיון דלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת האב והיה צריך להפר הכל וכן מוכח מהא דקאמר שמע הבעל והפר נתרוקנה רשות לאב דמשמע דיורש רשות הבעל וצריך להפר כל הנדר מדלא קאמר מיפר האב חלקו אלמא נתבטלה הפרת הארוס כיון שלא נגמרה כל ההפרה בחייו ה"נ נתבטלה הפרת האב עכ"ל: (והיינו משום דלעולם אין הארוס מיפר אלא בשותפות עכ"ה):

שהיה אפשר לו להפר (ר"ל את חלקו לבד קודם מיתת האב עכ"ה) אפ"ה אסור להפר אפי' בו ביום אחר מיתת האב:

אינו יכול להפר אח"כ חלק האב דלא אמרינן נתרוקן רשות לבעל ובגמ' יליף לה מקרא:

אין האב יכול להפר חלקו של בעל כו' ר"ל אע"ג דאם לא הפר חלקו ומת הבעל יכול האב להפר הכל אבל עכשיו אינו יכול דכיון שהפר כו':

דוקא שמת ביום שלאחר כו' ר"ל שמת הבעל ביום שלאחר שמיעת האב אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומיפר ביחד ר"ל כאילו לא הפר תחלה חלקו אלא מיפר עתה שחזרה לרשותו מחדש:

והרמב"ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום ר"ל ביום שמת ארוס הראשון אבל אם נתארסה ביום שלאחריו לא כמו שאפרש בסמוך:

שהאב חוזר ומיפר עם הארוס השני דהנדר שהיה עליה חל עכשיו על האב והארוס והרמב"ם מיירי במת הארוס אחר יום שמיעת האב ואע"פ שהרמב"ם ס"ל דבעינן שישמע הארוס ביום שמיעת האב וכמ"ש לעיל הכא בחזרה ונתארסה שאני ועיין בדרישה:

ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס כו' ר"ל דהא בלא נתארסה לאחר כ"ע מודו שאינו יכול להפר מפני קלישתו דכך דס"ל ב"ה בהדיא שם בגמרא וכן הקשה גם כן הר"ן בגמרא ד' ע"א ע"א וב"י הביאו אבל הרמב"ם י"ל ס"ל כמו שתירץ הר"ן דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב מש"ה כל היכא דקליש לא מצי מנתק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן להאי ארוס אחרון ככרעיה דראשון וכיון דמארוס לארוס קאתיא אע"ג דאיקליש ליה נדרה מצי אב ובעל להפר דבכה"ג לאו אינתוקי הוא עכ"ל ועיין בדרישה:

בין לאחר שמיעה ושמע האב פי" ולא הפר לה:

אלא א"כ לא שמע הארוס בו' דלא היו נראו לארוס הראשון עיין בב"י שכתב שהרמב"ם לא כ"כ אלא אנתגרשה ולא במת וכמ"ש גם הטור בסמוך. ונראה דגם לדעת רבינו לא פליג הרמב"ם כ"א אמ"ש רבינו דאם לא שמע האב ונתארסה לאחרון כו" דס"ל דאפי' שמע הבעל קודם מותו רק שלא שמע האב ואפי' לא נתארסה בו ביום שמת אפ"ה יכולין להפר יחד אחר כמה ימים בו ביום שישמעו בזה ס"ל להרמב"ם דכיון דשלא ביום שמת הארוס הראשון מפירין צריכין שלא ישמע הארוס הראשון אבל ודאי אם מפירין יחד ביום שמת הארוס הראשון ודאי כה"ג ס"ל להרמב"ם גם לדעת רבינו דיכולין להפר אף אם כבר שמע הארוס הראשון. וטעם דרבינו דלא מצריך שתחזור ותתארס בו ביום שמת ארוס הראשון כמ"ש בבבות הראשונות לפני זה ה"ט דברישא מיירי דשמע אביה ונתרוקן מיד בשעה שמת לרשות האב ומש"ה אי לא נתארסה בו ביום שמת והפירו יחד אוי אם לא הפר האב הכל הו"ל קיום כיון דנתרוקן הכל לרשותו. משא"כ כשלא שמע האב ביום שמת הארוס ג"כ לא בעינן שנתארסה בו ביום אלא אי נתארסה ביום ששמע האב סגי. ונראה דמ"ש רבינו האב והארוס האחרון מפירין ביחד ביום שישמעו האי ביחד ל"ד קאמר דאם ישמעו זא"ז מיפר כל אחד ביומו לדעת הרא"ש ורבינו הנ"ל ודו"ק:

אם החזירה ר"ל אפי' ביום השמיעה.

מפירבשבת כו' ולא יאמר לה מופר לך כמו בחול אלא טול ואכול ומבטלו בלבו כדלקמן:

אין האב ולא הבעל יכולין להפר עד שישמעו כו' דכתיב ושמע אביה כו' וה"ה לבעל ובגמ' פריך מהא דלעיל לכן דרך ת"ח לומר לה קודם שיכניסנה כו' הא לא שמע ומשני מש"ה מיפר עתה כדי לחזק אותה ולבדוק בה אם יש בה שום נדר וכשתספר לפניו אז ישמע ויפר ע"ש מ"ו:

וכ"ש שחרש אינו יכול כו' שאינו ראוי כלל לשמיעה ואינו שייך גביה כל הראוי לבילה כו':

והרמב"ם כתב שהבעל יכול להפר כו' דשמע אביה כתיב אבל בבעל לא כתיב ושמע:

מפירין עד שתדור דאמר קרא אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר:

אע"פ שלא חל הנדר ול"ד לנדרים דעלמא שאמרינן לעיל דאין מתירין עד שיחולו משום דכתיב התם לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה בנוי אלא דיבור בעלמא שעדיין לא חל הנדר לא יחל החכם רש"י. והרא"ש פי' דכתיב לא יחל דברו וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשייה אז אמרינן הוא אינו מיחל אבל אחרים כו':

כיון שלא הלכה וכתב רבינו ירוחם בשם הר"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מיפר עד שיחול אבל דעת רבינו נ"ל דאינו כן שהרי מ"ש כיצד אמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני כו' הליכה מעשה הוא ואפ"ה קאמר חל הנדר וק"ל:

והרמב"ן כתב שאינן יכולין להפר כו' דכתיב אותה דוקא:

לא להקמה ולא להפרה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו (וה"ה לאביה עכ"ה):

אפילו בנדרים שנדרה כבר וא"ת פשיטא דהא אפי' האב או הבעל בעצמו אינן מפירין מה שתדור וי"ל דה"ק פשיטא אם יאמר לשליח כשתשמע שאשתי תעשה נדר תפר לה דזה נמי הוי הנדר בעולם בשעת ההפרה פשיטא דלא מהני אלא אפי' אם לא יעשה השליח עד שנדרה כבר שבשעה שעושה השליח הוי הנדר כבר בעולם אפ"ה לא מהני:

וסבור שנדרה בתו ולא דמי למ"ש בסמוך אם אמר לו נדר אשה בתוך ביתך והפר דהוי הפרה דהתם הפר סתם אדעתיה דהכי שיהיה מופר בהפרתו הנודר יהיה מי שיהיה משא"כ הכא דדעתו בהפרתו היה אבתו וכדמסיק וכתב אם הפר אדעת זה וק"ל:

נדרה מהתאנים וסבר שנדרה מהענבים כו' ק"ק פשיטא דאינו הפרה דהא צריך לפרט ודוחק לומר דבדיעבד הוי הפרה אפי' בלא פירוט י"ל דא"צ פירוט אלא משום דנדע דלא נדרה דבר כדי לאפרושי מאיסור וכמ"ש לעיל סימן רכ"ח וא"כ בהאי פירוט דבין תאנים וענבים אין חילוק בזה וק"ל:

והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה וכתב הרמב"ם שיש לו להפר כל יום ידיעה שנית והר"ן כתב דאם קיים בידיעה קמייתא כיון דבטעות הוי לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנית מיפר:

ורצה גם בהפרה זו הוי הפרה וקמ"ל דאע"ג דלא חזר והיפר אח"כ בפירוש ב"י:

אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך סתם כו' (שלא אמרו לו מי היא אע"פ שלא כיון לזאת בפרט כלומר כו' עכ"ה) כלומר וסבור שנדרה בתו ונמצא שנדרה אשתו אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דיבור הרי הוא מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו כ"כ הרא"ש ועיין בב"י:

אע"פ שנשאת קודם שיחול ז"ל המשנה בפ' אלו נדרים סוף (נדרים ד' פ"ח) ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר ל' יום אע"פ שנשאת בתוך ל' אינו יכול להפר וז"ל הר"ן וע"כ קרא להכי אתא דאל"כ למה איצטריך קרא למימר דיקום עליה פשיטא מאן מיפר לה אלא ודאי נשאת אצטריך למימר ומשום דבתר אמירה אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמים וכתב הרמב"ם וה"ה אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו דאינו יכול להפר ופשוט הוא ב"י:

ל"ש אמרה קונם עלי לאחר ל' יום ונשאת בינתיים פי' אינו יכול להפר אחר שנשאת אף שעדיין לא חל:

קיים לאחד מהן בפירוש כו' דכתיב אשה יקימנו ודרשינן יקים ממנו דמשמע מקצת ממנו הוי קיום אבל יפירנו ליכא למדרש הכי הלכך הפרה במקצת לא הוי הפרה אשיר"י ואף ע"ג דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו היינו דוקא בחכם שעוקר הנדר מעיקרו ולא בבעל דמיגז גייז ר"ן:

עד שיפר לשניהן האי עד שיפר לשניהן ל"ד קאמר אלא מיפר סתם נמי אשניהן קאי וק"ל:

והרמב"ם כתב דבין קיים כו' כחכמים שאומרים הכי וסברת מחלוקתם תלוי בפי' המשנה:

ולא שייך אחד לחבירו כלל אלא מה שהפר הפר ומה שקיים קיים:

אבל קיום הוי בכל ל' שיאמר לה כו' שהרי אם שתק ביום שמעו הוי קיום לכך מועיל בה לשון קיום כל דהו לשלא יוכל להפר אפי' בו ביום אשיר"י:

יפה עשית אין כמותך (ואם לא נדרת כו' עכ"ה) או או קאמר ב"י:

או בטל גם הרא"ש מודה דל' בטל הוי כמו מיפר דכן איתא בברייתא בגמרא וכן בירושלמי והא דקאמר וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה אאינך קאי ב"י:

ועבד כנעני שאסר על עצמו כבשר או ביין (וה"ה כל עינוי נדרי נפש וכ"ש נדרים שיש בהן ביטול מלאכה הרא"ש עכ"ה) ר"ל בתורת נדר ולא בתורת נזירות וק"ל:

שיאכל וישתה בלא הפרה דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו וכשמצער עצמו מבשר ויין הוי רעה לאדונו דליכחוש חיליה מלעשות מלאכה לפיכך לא חל הנדר כלל:

ואם קיבל עליו נזירות חל עליו כו' דכתיב גבי נזירות ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואפ"ה כופהו רבו לשתות יין מדרשא דקרא ואינו עובר בבל יחל כל זמן שהוא תחת רבו מפני שנפשו קנויה לו אבל כשנשתחרר חל עליו חובת נזרו וצריך להשלים נזירתו ב"י:

כיצד יאמר לה טלי ואכלי ר"ל שזה הוי ל' ביטול שהוא היפך ממה שנדרה שהיא נדרה שלא תאכל והוא אומר לה אכלי והיינו ביטול לדבריה:

ואפילו אם אמר כך בלבו ר"ל שמחשב בלבו ענין שהוא ביטול כמו טלי ואכלי שהוא ל' ביטול כך מחשיב בלבו ענין ביטול:

אבל ההפרה צריך שיוציא אותה כו' ר"ל אם אין עושה מעשה כגון שכפה אותה אלא ירצה להפר בלא מעשה בדיבור בעלמא צריך שיוציא בשפתיו:

והמקיים בלבו קיים כו' מכאן ואילך תלמוד ערוך הוא בפרק נערה מאורסה בסופה ולא פליג ע"ז הרא"ש אלא שרבינו אגב שהתחיל לכתוב דברי הרמב"ם סיים כל דבריו אלא שיש לתמוה על רבינו למה הפסיק בדין עבד כנעני בין סברת הרא"ש לסברת הרמב"ם ב"י ונ"ל שרבינו מביא דין עבד כנעני קודם דברי הרמב"ם כדי להביא מדין עבד כנעני ראיה לדבריו שאומר שאינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אפי' אם מחשיב לשון ביטול בלבו וע"ז מביא ראיה מדין נזיר שאיתא בגמרא שרבו יכול לכפותו שישתה יין ואם איתא שגם באשתו יכול לכפותה למה לא נזכר זה ג"כ בגמרא אלא ודאי אין מפירין בכפייה (גם י"ל דכותבו מיד להודיענו החילוק שבינו לאשה אע"ג דבכל התורה דינו כאשה עכ"ה):

כתב רבי אליעזר ממיץ דהוי הפרה דהא לא חל הקמה אלא אחר שכבר מופר וא"כ על מה יחול הקיום:

א"ל בבת אחת קיים ומופר ליכי ר"ל שאומר ליכי אחד על שניהם (לאפוקי קצת נוסחאות בגמרא א"ל בבת אחת קיים ליכי ומופר ליכי ומפרש הר"ן דה"ק דא"ל בהדיא בבת אחת עכ"ה):

אין כאן לא הקמה ולא הפרה ר"ל ואם ירצה בתר הכי יכול להפר או לקיים:

א"ל קיים ליכי היום דמשמע הא למחר מופר לך א"ד הא לא א"ל. או שאמר מופר ליכי למחר דמשמע הא היום יהא קיום. או קיים ליכי שעה זו דמשמע הא אח"כ לא יהא קיום. או מופר ליכי אחר שעה דמשמע הא השתא יהיה קיום:

סופר ליכי למחר אינו מופר ר"ל וממילא חל הקיום מיד ועיין בדרישה:

וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה ז"ל ב"י ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא"ש להחמיר שהרי הוא לא הכריע בין שני הפירושים ואפשר דכיון דספק תורה הוא משמע לרבינו דשתיקתו של הרא"ש כפירושו דלהחמיר נקטיה עכ"ל:

דאיכא למימר דלא גרע משתיקה פירוש דאף אם מתיר לו ההקמה מ"מ נשאר כאן שתיקה ודו"ק מ"ו ר"ל אם אינו מתיר ההקמה ביום שמעו אף נשאל עליו אחר כך אינו מועיל דיפר אחר כך דדל ההקמה הרי שתק ביום שמעו ועיין בדרישה:

ומיפר אחר כמה ימים כלומר ונשאל אפי' אחר כמה ימים ה"נ זה. א"נ לפי שאמר תחילה דלא גרע משתיקה ור"ל דתו לא מצי להפר מסיק דנראה דיכול להפר אפילו אחר כמה ימים ונראה דגם דעת ב"י לפרשו כן אלא שקיצר:

אינו יכול לישאל על הפרתו ר"ל אף דהבעל אינו עוקר הנדר מעיקרו הו"א כיון דישאלו יהיה נדר כדמעיקרא:

והתפיס אחר בנדרה פי' שאחר אמר גם אני כמוה או (שאסרה עליה ככר בנדר ואחר כו' עכ"ה) שאחר אומר על ככר שלי שיהא כשלה:

שוב אין יכולין להפר דהוי כקיום שהרי מקיימין בכל לשון כדלעיל:

אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה כן הוא הגי' ברוב ספרים:

אבל הוא מתירן כשאר חכם ר"ל ואפי' ביחיד מומחה דפסק הוא כת"ק:

שאינה רוצית שיתפרסם הדבר שנדרה ואילו ידעה לא היתה מתחרטת אדעתא דהכי:

אא"כ מצא ג' מקובצים דכיון שא"צ לחזור אחריהם אין כאן פרסום גדול:

שאין הבעל מתיר אפילו כשאר חכם פי' ב"י דמש"ה נקט לשון אפי' דר"ל דאפי' להצטרף עצמו עם ב' הדיוטות להתיר בג' הדיוטות אינו יכול ומכ"ש שאינו יכול להתיר ביחידי בתורת מומחה:

ואני כתבתי למעלה בסימן רכ"ח (שכל אדם יכול לעשות שליח כו' פירוש בכתב רש"ל ושם כתבתי דאפשר לומר לרא"ש ורבינו דאפי' בלא כתב יכול לעשות שליח עכ"ה):

שהאב מיפר לבתו כל ענייני נדרים ר"ל לאפוקי מרבינו שכתב דדין האב עם בתו כדין הבעל עם אשתו וג"כ פליג עם רבינו בזה דלהרמב"ם יכול האב להפר עתה ומהני הפרתו זו לעולם בכל הנדרים משא"כ לרבינו דבנדרים שבינה ובין אביה לא מהני הפרתו עתה אלא כל זמן שהיא ברשותו:

קודם שנתארסה מיפר כל נדריה כו' פירוש דלא מצינו דהקפיד קרא בנדרי עינוי נפש רק באשתו רק אחר שנתארסה אמרינן הואיל שבשעת אירוסים לא היה יכול אביה להתיר נדריה אלא עם הארוס ודוקא נדרי עינוי נפש לכך אף כשמת הארוס וחזר לרשותו אינו בדין שיפר האב מה שלא היה בידו להפר קודם לכן. ומ"ש רבינו חזרה לרשותו אינו מיפר אלא עינוי נפש נ"ל דל"ד עינוי קאמר אלא לישנא דקרא נקט וה"ה לנדרים שבינה ובין אביה וק"ל. והיותר נראה דדוקא קאמר משום דבעודה ארוסה לא היה יכול להפר עם הארוס אלא הדברים שבינה ובינם השוה לשניהם אבל מה שבין אביה ובינה או בין בעלה ובינה אינם יכולין להפר מש"ה גם אחר שחזרה לרשותו אינו מיפר ועיין בדרישה:

כגון רחיצה קישוט כו' כללא דמילתא כל שאינה יכולה לאכול או ליהנות או להתקשט אם תרצה ה"ז עינוי נפש והיפר בכל ענין:

או שלא תתקשט ר"ל כל הגוף אבל בקישוט של המטה הוי דברים שבינו לבינה ר"ן:

או שאמרה הנאת כו' אם ארחץ או אתקשט אבל אם אמרה אני נודר' שלא ארחץ או אתקשט אינו חל דלשון שבועה הוא זה כדלעיל בסימן ר"ו:

אע"פ שאין הנדר אלא ליום אחד דניוול ליום אחד שמיה ניוול:

אמרה קונם פירות עולם עלי נראה דר"ל מין פירות האילן של כל העולם אסרה עליה אבל אצ"ל דאסרה עליה כל הנקרא פירות (דא"כ לא הוי נדרה נדר כמבואר לעיל סימן רל"ב. גם י"ל דאיירי באסרה עליה לזמן כגון ליום אחד וכמ"ש הר"ן הביאו ב"י לעיל סימן רי"ז גבי הנודר מפירות השנה ע"ש עכ"ה) ודומיא דאינך דנקט פירות דמדינה זו ודאיש אחד וק"ל:

ומיפר לה והיא מותרת לעולם כצ"ל:

אלא דברים שבינו לבינה עיין בדרישה:

ואינו מיפר לה אלא בעודה תחתיו אפירות מדינה זו או פירות איש זה דוקא קאי כמ"ש בדרישה בשם הרמב"ם:

ועל השנית אינה מצטערת כגון שהאחד הוא פת יפה והשנית פת קיבר ואינה רגילה בפת קיבר אף על גב שאפי' נדרה ממין רע שלא טעמה אותו מעולם מיפר כמו שנתבאר בסמוך שאני התם דלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא דנדרה בבת אחת גם מאותה שנצטערת עליו מוכח מילתא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא מיפר לה ההיא דמצטערת עליו ב"י ור"ל כשלא נדרה אלא מאותו מין שלא טעמה ממנו שמע מינה שאילו לא נדרה היתה חפיצה לאכלו ואם כן יש לה צער ממנה. משא"כ כשנדר משני ככרות איכא למימר דאההיא דלא מצטערת לא נדרה אלא אגב אותו שמצטערת ממנו ואין לה עינוי באותו שאינה מצטערת ממנה. עוד תירץ ב"י וכתב י"ל התם שאני דנדרה מכל אותו המין ואף שהיא רע לה מכל מקום איכא צער לה כשאינה אוכלת מכל אותו המין מה שאין כן כשתאכל הככר האחד לא יהא צער לה ממניעת אכילת השני:

ולא לשני ודוקא כשהפר בסתם אבל אם הזכיר אחד בפירוש לא הוי הפרה כדפרישית לעיל אמרה כצ"ל ומ"ש כדפרישית לעיל ר"ל בסימן זה גבי נדרה מתאנים וענבים לדעת הרא"ש ב"י ונלע"ד פשוט דאם הפר גם מן השני בפירוש דהוה מופר אף על פי שאינה מצטערת עליו דאם לא כן למה אמרינן דאם הזכיר האחד בפירוש דלא הוה הפרה דומיא דתאנים וענבים הנ"ל הא שאני התם דהיה בידו להפר שניהן ומדלא הפר הוה ליה כקיום משא"כ כאן במין השני ועיין בב"י שהביא הרא"ש ור"ן ולכאורה משמע מנייהו דאינו יכול להפר מין השני אבל אינו מוכרח ודו"ק גם בש"ע משמע בהדיא דאפי' בפירוש אינו מועיל וצ"ע דבס"א המדויקים ליתא האי ודוקא שהפר בסתם כו' ואפשר שבכיון השמיטה:

אמרה קונם שאני נהנה לבריות ר"ל מה שאני נהנה מהבריות:

כתב א"א הרא"ש דאינו עינוי נפש כו' צ"ע מ"ש מהא דכתב לפני זה באסר פירות איש פלוני עלי דכתב בשם הרא"ש דהוי עינוי נפש ואפשר דיש חילוק בין אוסר פירות בפי' דמקרי עינוי טפי לאוסר סתם הנאה ודו"ק:

אלא דברים שבינה לבינו ר"ל אע"פ שהיא מותרת ליהנות ממנו שהוא אינו בכלל הבריות כמ"ש בסמוך מכל מקום הוי דברים שבינו לבינה לפי שהיא אינה יכולה ליהנות משום אדם בעולם חוץ ממנו ויצטרך הוא לטפל ולהביא אליה כל מזונותיה:

ואינו מיפר לה אלא בעודה תחתיו רצה לומר בעודה ראויה לחזור תחתיו דהיינו כל זמן שלא תנשא אבל א"א לפרשו כפשוטו דהא אמרינן לעיל דדברים שבינו לבינה הוא מיפר כל זמן שלא נשאת שאפשר שתחזור אליו:

ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו נראה דה"ט כיון דלא היפר לה מש"ה אינה מותרת אלא בעודה תחתיו ולאח"כ אסורה אפי" קודם שנשאת לאחר אבל אם היפר ודאי מותר לעולם בין לו בין לאחרים דמיגו דמפר לה לצורך שאם תתגרש שלא תהא אסורה עליו לחזור להנשאה מותר גם לאחרים:

שאמרה הנאת תשמישך עלי דאז אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ודוקא באומרת גופך להנאת תשמיש עלי דאל"כ לא חל הנדר דאין הנאה חל על דבר שאין בו ממש ריב"ש:

אם אמרה הנאת תשמישי עליו א"צ להפר שהיא משועבדת לו. דקדק לומר א"צ להפר אבל ודאי אם רוצה להפר כדי שלא תאסר עליו לאחר שיגרשה יכול להפר וכמ"ש בס"ס זה ע"ש:

ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו כו' הא דחל הנדר עליו אף על גב דהיא משועבדת לו ה"ט דמיגו דחל על אחרים חל ג"כ עליו באיסור כולל וא"ל מ"ש מהא דאמרינן לעיל בסמוך אמרה קונם שאני נהנה לבריות דלא הוי הבעל בכלל די"ל דשאני לעיל דאמרה כן אהנאה דעלמא ולהכי מסתמא הוא אינו בכלל אבל כאן דאסרה תשמישה על כל העולם דע"כ גם הוא בכלל דאם לא כן למנ"מ נדרה כן השתא הא בלאו הכי אסורים לה אלא לאסור גם ההיתר לה נתכוון וק"ל ועיין בפ"ב דנדרים דף פ"ד ע"א ועי"ל דיש חילוק בין לשון לבריות ללשון העולם:

ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג"כ ז"ל מ"ו תמה מהר"י קארו הלא כתב לעיל דברים שבינו לבינה כשהוא מיפר שהן מותרין אפי' אחר שתתגרש עד שתנשא לאחר ולא דק דדוקא דברים שבינו לבינה לבד אבל הכא שאסרה כל העולם עליה אלא שהוא נכלל ביניהם מש"ה אפי' הוא מיפר חלקו אינו מותר אלא בעודה תחתיו ומיד שתתגרש הוא כשאר כל אדם ודוק עכ"ל ובזה נמי מתורץ קושיא שנייה שהקשה ב"י שהיה לו לומר קונם תשמיש כל העולם עלי שלאו כל כמיניה לאסור את עצמה עליו שהיא משועבדת לו אבל לפי מ"ש לק"מ ששפיר חל הנדר מטעם כולל מגו שתשמישה חל על כל העולם חל נמי אדידיה כמ"ש רבינו לקמן בס"ס רל"ו לענין ישיבת סוכה:

אמרה קונם שאיני נהנה לאבא כו' ר"ל מה שאני נהנה מאבא ומאביך:

אינו מיפר לעולם אלא בעודה תחתיו ז"ל ב"י לפי מה שנתבאר לעיל דאפי' נתגרשה נמי מיפר כ"ז שלא נשאת צ"ל דמאי בעודה תחתיו דקאמר בעודה ראויה לחזור תחתיו: (קונם שאני עושה ע"פ אבא כו' ר"ל כל מעשה ידי יהיו אסורים בהנאה לאבא או לאביך ר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א עכ"ה):

ולא יכול להחזירה (ז"ל הר"ן בנדרים דפ"ה משגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לחזור לו לפי שחל הנדר עליה שלא יהנה ממנה וא"א לה ליזהר כו' עכ"ה) לפי שא"א ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר מלאכה שהאשה עושה לבעלה ודוקא ל' קונם שהוא לשון הקדש שאע"פ שאינו חל עתה יחול לאחר גירושין שהוא אלים להפקיע שיעבודה וכמ"ש לקמן בא"ע סימן פ"א ע"ש ועיין בב"י:

וכגון שאמר יקדשו ידי לעושיהן כו' עיין בסימן רל"ט ושם הבאתי ל' הר"ן שכתב בשם התוס' דל"ד קאמר הגמרא דצריך לומר יקדשו ידי לעושיהן אלא נעשה כאומר כיון שמזכיר הידים כו' ע"ש:

אבל חייבת ליתן לבקרו דבקר וצאן אינם מצוהלים כ"כ לרביעה כמו סוס וחמור והרי"ף היה גורס בגמרא לא יתן בפני בקרו אבל כופה אותה ליתן לפני בהמתו ופי' בהמתו שהוא רוכב עליה וע"ל בא"ע סימן פ':

נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו כו' א"צ להפר ק"ק דאמאי לא חיישינן לשמא יגרשנה ויחול הנדר ולא יכול להחזירה כדלעיל כשאמרה קונם שאני עושה על פיך כו' וכן ק' על מ"ש לעיל אבל אם אמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר ר"ל דאה"נ דאם ירצה להפר מטעם זה יכול להפר כמו גבי קונם שאני עושה ע"פ אלא שהכא ולעיל בתשמיש אשמעינן שאם אינו מקפיד ע"ו שא"צ להפר ויכול כך ליהנות ממנה ורבינו שאשמעינן שיכול להפר גבי קונם שאני עושה ע"פ משום דזה הדין דיכול להפר איתמר במשנה גבי קונם שאני עושה כו' נקטיה ג"כ רבינו כן וק"ל: