Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המדיר את אשתו מתשמיש המטה עיין מ"ש בדרישה וע"פ זה יהיה רוב דברי רבינו בסימן זה ובא"ע סימן ע"ד מבוארים מילתא בטעמיה. דמ"ש המדיר את אשתו מתשמיש כו' הוא משנה דפרק אע"פ כתבתי ל' בדרישה וע"פ אוקימתא דשמואל דאינו מחלק בין סתם למפרש והפוסקים פסקו כוותיה. ומ"ש הדירה שלא תיהנה ממנו הוא משנה וגמרא ותוס' ר"פ המדיר בארוכה וכתבתיהו בדרישה בקצרה ושם מבואר אליבא דשמואל דקי"ל כוותיה דאפילו בהדירה בפירוש איתר מל' יום עד ל' יום אינה מקפדת להתפרנס ע"י פרנס דעד ל' יום לא שמעו אינשי דאוכלת לנפשה ע"י הדרתה וניחא לה דלמא ימצא פתח חרטה לנדרו אבל מל' יום ואילך אינה יכולה לסבול בזיון וכלימת חברותיה ולכך צריך להוציאה וליתן לה כתובתה: (שהרי אינו חייב לו בהם דלא מקרי בזה יורדת כיון שכל משפחתה לא נוהגין בו כ"א אביה לחוד הלכך עד שלשים יום כו' עכ"ה):
ומ"ש ויזון אותה אחר וילך ויקח מן הבעל אף שלעיל סימן רכ"א כתב רבינו והוא מדברי הרא"ש דנדרים אהא דהולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה דאם פרנסו אינו מחויב להחזיר לו כ"א ברצונו תליא מילתא נראה דשאני התם דהולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואמר לו איני יודע מה אעשה והוה נראה כשלוחו כאילו אומר לו תן לו בשבילי משא"כ הכא ואף שאומר כן לפני חנוני הרגיל אצלו מ"מ כיון שאומר כל הזן ואינו מייחד שום שליח אף שאומר אינו מפסיד והו"ל כאילו אומר מי שיפרנסנו להמודר יבא אלי ואני אפרענו מ"מ לא הוי אלא כפורע חובו של המודר דמותר וכמ"ש הרמב"ם טעם היתר זה אאיני יודע מה אעשה והביאו ב"י לעיל סימן רכ"א ע"ש. משא"כ כשאומר לו איני יודע מה אעשה דנראה כאילו בשליחותו נתן לו והעיקר דכאן אומר אינו מפסיד מש"ה צריך לשלם גם לעיל שם במדיר לחבירו כתב רבינו דיכול לומר כל הזן אינו מפסיד וגם שם נ"ל פשוט דצריך לשלם לו ומה"ט מסיק שם בשם רשב"ם דאסור לומר אם תזון לפלוני דכיון שהוא אומר ליחיד נראה כשלוחו וכן מדוייק בל' ש"ע שם דלפני זה כתב ב"פ אם ירצה ובהאי בבא דאינו מפסיד לא כתב אם ירצה וזה נלע"ד פשוט מן הענין ומן הל' ולא כרמ"י שכתב בסימן זה דגם באומר כל הזן אינו מפסיד א"צ לפורעו אלא אם ירצה דלא דק:
ומ"ש הדירה שלא תתקשט או שלא תאכל א' מהמינין כו' הוא ע"פ מ"ש דס"ל דהלכה כת"ק דפליג עם ר' יוסי ומשוה דין קישוט לדין איסור פירות לכך כשהדירה הוא ותלאו בתשמיש הו"ל כאילו הדירה מתשמיש סתם וצריך להמתין לו ז' ימים ואח"כ יוציאנה ויתן כתובה דאע"ג דא"א לה בלי פירות וקישוט אפי' שעה אחת כמ"ש בשם התוס' מ"מ אמרינן לה דיאכל אותו פירי שהדירה או יקשטה באותו קישוט שהדירה מיד ויאסרה בתשמיש ז' ימים כדבריב"ה הנ"ל:
ומ"ש ואם היא נדרה שאמרה קונם מין פלוני עלי או קונם שלא אתקשט או שאמרה יאסר תשמישך עלי אם אוכל מין פלוני כו' יוציא מיד נראה ע"פ מ"ש דאף שכלל דין תלאן בתשמיש ולא תלאן בתשמיש יחד מ"מ הדרתן אינו מענין אחד דבאסרה עליה פירות וקישוט ולא תלאו בתשמיש צ"ל דהדירה כפירוש כל זמן שהיא תחתיו ומש"ה דוקא יוציא מיד דלאחר שיוציאנה תהיה מותר בפירות ובקישוט והא דצריך להוציאה מיד לאו מטעם דמסני סני דטעם זה לא שייך כ"א כשתלאתה נדרה בתשמיש כמ"ש אלא ה"ט כיון שא"א לה להיות אפילו יום אחד בלא פירות וקישוט והוא לא הפר לה השיך את נפשו (פי' הוא נתן אצבע בין שיניה ונשכה אותו עכ"ה) ולכך הדין נותן שצריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה אבל כשהדירה נפשה מפירות וקישוט ותלאו בתשמיש אף שלא פירש דבריה שנדור כל זמן שהיא תחתיו ומשמעות נדרה היא שלעולם יאסר תשמיש כל הבריות עליה אם תהנה מ"מ צריך להוציאה מיד מטעם מסני סני וניחא לה לישב בדד מלישב עם בעלה זה שהוא שונא לה. כן נלע"ד מוכרח שם בסוגיא. דהא כיון שא"צ להמתין ז' ימים אף שאינה מקפדת אתשמיש דז' ימים אפ"ה אינה ממתנת עמו מטעם מסני סני לה ה"ה באסרה קישוט עליה לעולם ותלאו באיסור תשמיש לעולם צריך להוציאה מיד ותהא מותרת בפירות ובקישוט אף שתהיה אסורה בתשמיש מ"ש לא תדור עם השונא ודו"ק:
ומ"ש נדרה שלא תלך לבית אביה כו' הוא משנה וגמ' שם בפ' המדיר ז"ל המשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחר יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים. (פירש"י כן דרך בנות ישראל לילך אצל אביהם ברגלים כשאינם דרין בעירם (שלשה יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה. ומפרש בגמ' דגם מניעה לבית האבל איכא נעילה בפניה משום דכתיב טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה והחי יתן אל לבו דספד יספדוניה כו' והוא שנועל ומונע אותה מלכת לבית האבל למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה. ושם פריך ארישא דמתני' אכשאין אביה בעיר האמר רגל א' יקיים כו' הא גופא קשיא דאמר רגל א' יקיים הא שנים יוציא ויתן כתובה והדר אמר שלשה יוציא ויתן כתובה הא שנים יקיים ומסיק אמר רבה בר עולא ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה והנה (מ"ש רבינו קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר שהרי אינן דברים שבינו לבינה עכ"ה) מ"ש רבינו כשנדרה היא שלא תלך לבית אביה יותר מחודש ותלאו בתשמיש והוא לא הפר לה יוציא מיד ויתן כתובה. הוא מטעם הנ"ל דכל שהדירה יותר מחדש שהוא צער לה לא הוה ליה לשמוע ולשתוק אלא הו"ל להפר לה ובמה שהוא שתק הוא נותן אצבע בין שיניה לכך צריך להוציאה מיד אבל כשלא אסרה על נפשה כ"א חודש אחד ותלאו בתשמיש אין זה כאן נדר כלל דדרכה שלא ללכת אלא מחדש לחדש לכך יקיים אותה כל החודש וא"צ להוציאה ולאחר החודש יכלה נדרה ובתוך ימי החודש היא מותרת בתשמיש ועד"ז יתפרש דברי רבינו בנודר היא כשאינו בעיר וק"ל:
ומ"ש רבינו ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש או יותר מרגל ר"ל יותר מחדש א' כשאביה בעיר או יותר מרגל כשהוא חוץ לעיר והיא רדופה ע"ד שכתב לפני זה:
ומ"ש יוציא מיד אחר ז' ימים (ר"ל שהיא מותרת לילך מיד ונאסרה בתשמיש ואם לא יתיר נדרו ייציאנה אחר ו' ימים עכ"ה) אף שתלאו בתשמיש מ"מ הו"ל למימר שתהא מותרת בתשמיש מיד ולא תלך אל בית אביה ועד חודש ימים שאינה מקפדת יקיים אותו יתר מכן יוציא ויתן כתובה ע"פ מ"ש לעיל בדין הדרתה ממזונותיה ואפי' לאחר ל' לא היה צריך להוציאה ע"פ מ"ש התוס' ר"פ המדיר אהא דפריך שם הגמ' וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ממזונותיה וכתבו התוס' ז"ל וא"ת ולוקי כגון שתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך. וי"ל דא"כ לא הו"ל למשנה יתר מל' יוציא ויתן כתובה אלא לאחר ל' תהנה ותאסר לבית הילל שבת א' ואח"כ יוציאנה. וכה"ג פריך הגמ' לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש כו' ע"ש וא"כ ה"נ הול"ל כיון שאינה מקפדת לילך לבית אביה חדש ימים ואנו קי"ל כשמואל דס"ל בתשמיש דאפי' הדירה ממזונות יתר מל' יום צריך להמתין ל' שמא ימצא פתח לנדרה א"כ עד ל' יום לא תלך לבית אביה ולא תאסר בתשמיש ולאחר ל' יום שא"א לאוקמי אנפשה מלילך אזי תלך ומאז תהיה אסורה בתשמיש ולאחר ז' ימים לאיסור תשמיש אזי יחוייב להוציאה ולא קודם לכן ובפרט מאחר שכתב רבינו לפני זה נדרה חודש א' יקיים כו' דר"ל אע"ג דשמע בעלה ולא היפר לה ה"נ משום דעד ל' יום אין שם נדר עליו וכמ"ש לעיל וא"כ ביתר מל' לשמואל יקיים אותה לז' יום. ודוחק לומר דמיירי שאמרה הנאת תשמישך אסור עלי מעכשיו אם תלך לבית אביך יתר מחדש ימים שבאומר מעכשיו כתבו שם התוס' דאסור בתשמיש מיד מטעם דבתנאי לא מזדהרי אינשי כו' ע"ש ומש"ה מיד אחר ז' ימים לנדרו צריך להוציאה זה אינו דא"כ מאי איריא שהדירה יותר מחודש ימים אפי' לא הדירה אותה אלא ל' יום או פחות מזה צריך להוציאה מיד אחר ז' כדמוכח שם בתוס' דאף שאפשר לה למיקם נפשה ל' יום ע"י פרנס או בלי הילוך לבית אביה מ"מ כיון דבתנאי לא מזדהרי אינשי חיישינן שמא יארע שתהנה ממנו או תלך לבית אביה וא"כ שמשה למפרע באיסור עם בעלה לכך אסורה לשמש מיד ומש"ה צריך להוציא מיד אחר ז' לנדרו שהרי אסורה מיד בתשמיש ע"ש. וא"כ למה כתב רבינו כשהדיר אותה יתר מל' יום צריך להוציאה אחר ז' אפילו לא הדירה אלא ח' ימים צריך להוציאה אחר ז'. וי"ל דס"ל לרבינו דשאני הכא דכיון דאין ביד הבעל להדירה ולמחות בידם מלילך לבית אביה אם לא שתלאה בתשמיש נמצא שתשמיש הוא עיקר הנדר לכן דינו כאילו הדירה מתשמיש סתם דקי"ל כב"ה דיוציאנה לאחר ז' לאפוקי בהמדיר את אשתו מלהנית לו דבידו להדירה משלו ולומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכדאוקימנא לה בגמ' ואף שהתוס' כתבו במקשן דלא עלה על דעתו אוקימתא דגמרא מ"מ שאני התם כשהדירה משלו שבידו להדיר ממנו כל אדם אלא שיש לה שיעבוד עליו מ"מ שייך שם נדר עליו. ודוקא בהדירה יותר מל' ותלאו בתשמיש דאל"כ אין כאן נדר והיינו אמרינן להו דישמש מיד ולא תלך לבית אביה ל' יום וק"ל:
ומ"ש הדירה שלא תלך לבית האבל כו' אם נדרה היא כו' נתבאר ע"פ מ"ש לעיל דמטעם הליכה לבית האבל ובית המשתה הוא צער לה כהדרתה מפירות ולכך אם נדרה היא ותלאה בתשמיש דאז יש ביד הבעל להפר והוא שמע ולא היפר שייך טעמא דמסני סני כמ"ש לעיל. אבל אם לא תלתה נדרה בתשמיש לא היה ביד בעלה להפר (ומזה נלמד דאין להפר לאשה כשנדרה שלא תלך לבתי משתאות דאין כח ביד הבעל להפר. ועיין בסימן שלפני זה שכתב ב"י בשם ר' ירוחם דאם נדרה שלא לילך לבית האבל כו' או לבית אביה ואמה דהבעל מיפר משום עינוי נפש ומ"מ דעת רבינו נראה כמ"ש. ובש"ע פסק כרבי' ירוחם בסימן רל"ד וכאן העתיק ל' רבינו ממש. ואפשר דלרווחא דמילתא העתיק כאן ל' הטור ותלאו בתשמיש דאז יוכל הבעל להפר אליבא דכ"ע וה"ה בלא תלאו בתשמיש לדעת רבינו ירוחם ודו"ק עכ"ה) והא דהקדים בית האבל לבית המשתה ע"ש הקרא דכתיב ביה טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה וכמ"ש לעיל. ומ"ש ואם נדר הוא ותלאו כו' הוא ג"כ כעין הדירה מפירות הנ"ל:
ומ"ש שאם טוען שהדרתיה בשביל פריצים כו' ומ"ש או שתאמר לפלוני דבר קלון כו' הכל משנה וגמרא שם בפרק המדיר (כתובות ד' ע"ב ע"א) ע"ש. (או שתהא מתהפכת כו' ז"ל הגמרא כדי שתמלא ותערה לאשפה ומפרש שם ב' פירושים הללו עכ"ה):
ומ"ש ואם אמר קונם תשמישך אם תעשה שום מלאכה כו' ומ"ש ואם התיר לה שום מלאכה כו' מבואר בב"י ע"ש וכ"כ מ"ו דרבי' פסק כרשב"ג (שסובר הבטלה מביאה לידי שיעמום (ומבואר בא"ע סימן פ"א ע"ש במ"ש בזה) אבל יש פוסקים כרשב"א שסובר הבטלה מביאה לידי זימה א"כ לא יועיל כל זה עד שתעשה מלאכה רש"ל עכ"ה) כדעת הרא"ש ע"ש במ"ש בהגהותיו:
ומ"ש אסר הבעל כלי שכניו עליו כו' ברייתא ומימרא דרב כהנא שם בפ' המדיר (כתובות דף ע"ב ע"א). ועיין מ"ש התוס' והרא"ש והר"ן וע"פ דבריהן הן דברי רבי' כי שם בגמרא מפורש הטעם שאוסר השאלה משום שם רע בשכנותיו לכך אם נדר הוא יוציא מיד כאילו הדירה מפירות דעלמא כנ"ל. ומיירי בלא תלה נדרו בתשמיש דא"כ הוה דינו לקיים אותו ז' ימים כנ"ל. ואם נדרה היא אם תלאה בתשמיש דאז ביד הבעל להפר ולא היפר צריך להוציאה מיד מטעם מסני סני לה ואם לא תלאה בתשמיש אז אין ביד הבעל להפר והיא משיאו שם רע בשכניו וזהו שכתב רבינו ואם היא אסרה כלי שכיניה כדי שלא תשאל מהם פי' ולא תלאו בתשמיש וה"ה דהוה מצי למימר כן באם אסרה כלי בעלה עליה כדי שלא תשאילם לאחרים דג"כ אין בידו להפר בשניהן הדין תצא בלא כתובה וכ"כ רבינו בהדיא בא"ע סימן ע"ד ע"ש: