ונתכוון לומר פת חיטין כו' ר"ל לענין זה יש לו גם כן דין נדר. ואם אמר פת סתם הוי נדר ואם פת שעורין אינו נדר כדלעיל סימן ר"י: (ושהולכים אחר ל' בני אדם כמ"ש בסימן רי"ז עכ"ה):

ובין לענין הקמתה וביטולה כמ"ש בסימן רל"ג ורל"ד ובס"ס ר"י: (בין לענין תנאי כו' כמ"ש בסימן רי"א עכ"ה):

וי"א דשבועת הבאי אסורה ר"ל הככר שתולה בשבועות הבאי אסורה ומחמירין בשבועה יותר מבנדר משום דכתיב בה לא ינקה אבל אין לפרש דאסור לכתחילה לישבע בשבועת הבאי דהא בנדר גם כן לכתחילה אסור לידור בה כמ"ש בסימן רל"ב:

ומיהו דוקא כשאינו מעמיד דבריו כו' הלשון משמע קצת דדוקא בשבועה מחלקי' כן אבל בנדר מותר בכל ענין אבל מצאתי שרמ"א כתב בסימן רל"ב דהוא הדין בנדר אם מעמיד דבריו חייב. ונראה הא דכתב רבינו ומיהו כו' ולא כתבו לעיל בסימן רל"ב בנדרים משום דהרא"ש למדו מירושלמי שכ"כ בשבועות הבאי והביאו ב"י והוא הדין אם מעמיד דבריו בשבועת זירוזין ואינך דחייב אלא שנקט מעמיד בהבאי מטעם הנ"ל וק"ל ועיין במ"ש רבינו בר"ס רל"ב בנדרי זירוזין ז"ל אבל אם אמר שלנדר גמור נתכוון הוה נדר משם אין ראייה כ"כ שגם בנדרים חייב כשמעמיד דבריו דהכא לא אמר שמכוון שיהיה נדר אלא אומר שאינו אומר בלשון הבאי וק"ל:

להחמיר בת"כ שאין לה התרה כו' פירוש שהחמיר בה יותר מבנדר ומשבועה שאין מתירין אותה כמו שמתירין נדרים ושבועות אבל ת"כ אין לה היתר כלל אם לא שיש הפסד בדבר או מכשול דאז יתירו לו ולא יחמירו בכזה בת"כ יותר מבשבועה דבמקום הפסד או מכשול אין מחמירין בה יותר מבשבועה וכפירוש זה משמע במרדכי דשבועות בפ"ג ובהגהות מיימוני בסוף ספר הפלאה. וגם יש לומר שה"פ שרבינו תם סובר כהגאונים דלעיל בסימן ר"ל שאין מתירין שבועה ולכן כתב שת"כ גם כן אין לה התרה שיש לה דין שבועה אם לא שיש הפסד בדבר או מכשול דאז יתירו לו דלא חמירא משבועה ובשבועה מתירין כה"ג ועיין בדרישה:

או בלשון נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה ז"ל מ"ו מכאן משמע דמהני ל' שבועה כשאומרו בלשון נדר והוי מהני אי הוי חל על דבר מצוה עכ"ל ור"ל אע"ג דאמר לעיל ס"ס ר"ו דנדר בל' שבועה לא מהני אבל שבועה בל' נדר מהני ועיין בדרישה:

כתב א"א הרא"ש ז"ל שהשבועה חלה וצריך לקיימה אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה אפי' היא מדרבנן לא חלה השבועה ש"ע:

ומטעם זה נמי ר"ל הואיל שהנדר חל על החפץ ושבועה על גוף האדם:

ולפ"ז אם שמע חבירו כו' כלומר דלפי הטעם שנתן לחלק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה דהוי משום דבנדר החפץ אסור ובשבועה החפץ מותר אם התפיס עצמו בחבירו בשבועה נמי אסור דהא כיון דחבירו אסור לעשות דבר שנשבע עליו כי מתפיס גרמיה בחבריה שפיר מיתפס ומיתסר ב"י:

וכתב שבשניהן אינה שבועה לחיוב אלא לאסור ז"ל מ"ו קצת משמע שדעתו נוטה לדעת הרמב"ם מדמביאו באחרונה וטעמו דרמב"ם (כ"כ הרא"ש ועיין בב"י עכ"ה) משום דדוקא בנדר דכתיב ביה כי ידור נדר דמיניה נפקא דמתפיס בנדר הרי הוא כנדר משא"כ בשבועה:

הריני נזיר הריני נזיר שניהם חלו אף ע"ג דהוא לשון שבועה כיון שיכולין שניהן לחול זא"ז. והאי טעמא כתב הר"ן ולפ"ז אין חילוק בין נדר לשבועה דמה ששבועה אינו חל היינו כיון שכבר חל השבועה על ככר זה סתם ומשמע לעולם הא אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ל' יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה הוה חל וכדמסיק רבינו וכתב בנדר מבשר כ' יום וצ"ל שרבינו לא ס"ל האי טעמא דהר"ן אלא ל' משנה נקט דקתני בה הריני נזיר ול"ד אלא נדר בדבר אחר וכ"כ ב"י ע"ש אלא שלפ"ז ק' מ"ש רבינו וצריך לנהוג ב' נזירות:

וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ' יום ס"א כ"ב יום אסור במ"ב יום וב"י תמה על אותה גירסא דלא הו"ל לאסור סך הכל רק כ"ב יום שהרי זה דומה לאומר שבועה שלא אוכל ט' אלו ואחר כך אמר שלא אוכל י' שאם אכל ט' אלו ועוד א' עובר על ב' שבועות כמ"ש לעיל בסימן רל"ח ולעד"נ ליישב דס"ל דלשון נדרים ושבועות לחומרא ומפרשים דבריו דלהוסיף כ"ב יום הוי דעתיה ולעיל ג"כ חומרא הוא דכשאוכל י' חייב ב' וק"ל ואין להקשות למה לא כתב עוד חומרא דאם אכל בתוך כ' יום וחזר ואכל ביום כ"ב דחייב ב' קרבנות דאימר לכ"ב יום מתחילת המספר כיון דבזה אין חידוש דהא גם בתוך עשרים חייב על כל אכילות שאוכל קרבן בפני עצמו כיון שנשבע שלא יאכל כלל ממנה כל הכ' יום ואף אם היה כוונתו לכ"ב ימים אחרים חייב על כל אכילה וק"ל:

שגגות מותרות אם נשבע שלא אוכל כו' עיין בדרישה:

ונמצא שאמרו מותר בככר דבעינן אדם בשבועה וזה דומה לאונס:

אם אוכל זה ושכח ואכלו ר"ל ששכח ההוא תנאי ואכלו בשוגג לא חלה עליו השבועה לד"ה:

לרש"י חלה השבועה בשעת מעשה הראשון בין אם אכל כו' ר"ל שחלת השבועה תולה במעשה הראשון בין שהוא איסור או תנאי:

ומש"ה בעינן שיהא זכור לשבועתו כו' דרש"י סבר דבעינן האדם בשבועה במעשה הראשון ור"י סבר דבעינן האדם בשבועה בתנאי שהוא גורם האיסור:

האיסור תחילה בשוגג (ר"ל ששכח שבועתו עכ"ה) ותנאי באחרונה במזיד כו' אבל אי אכל האיסור תחילה במזיד והתנאי אח"כ בשוגג פטור לד"ה שאינו חייב קרבן (אבל חייב מלקות אם אכל התנאי אח"כ במזיד אבל אם אכל אח"כ התנאי בשוגג פטור גם ממלקות עכ"ה) אלא אם כן אכל האיסור שוגג כ"כ רש"י ותוס' להדיא בשבועות דף כ"ח עיין שם:

ולא חיישינן שישכח ויאכל האיסור שאיניש מזדהר באיסור:

אבל האיסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל התנאי לפי שאין אדם נזהר בתנאי כמו שנזהר בגוף האיסור מ"ו ואע"ג דלר"י אף אם ישכח ויאכלנו לא חלה השבועה אם יאכלנו בשוגג ומותר לאוכלו אפי' לכתחילה דומה למ"ש רבינו מיד אחר זה דאם אכל התנאי תחילה בשוגג שמותר בשנייה וי"ל דחיישינן שמא בשעה שיאכלנו יזכור שהוא תנאי אבל יהא שכוח מהאיסור שאכל כבר ומ"ש שמא ישכח ויאכל התנאי ה"ק שמא ישכח מה שאכל תחילה האיסור ויאכל התנאי במזיד והשמא ישכח לא קאי אתנאי כ"א אמה שאכל תחילה האיסור וק"ל:

ואם אכל התנאי תחילה בשוגג שמותר בשנייה (ר"ל קאי אמ"ש בסמוך אבל לענין איסורא הכל מודים כו' והכל המשך ענין אחד הוא והאי הכל מודים קאי נמי אואם אכלו במזיד כו' עכ"ה) ר"ל לד"ה דלרש"י צריך שיהא מעשה הראשון במזיד ולר"י בעינן שיהא התנאי במזיד:

ואם אכלו (ר"ל התנאי) במזיד חייב על השנייה ר"ל לד"ה דאם אכלו להשנייה במזיד חייב לד"ה מלקות ואי בשוגג חייב לד"ה קרבן:

וכן אם תלאן זה בזה כו' אין נפקותא במחלוקתן כו' פי' כגון כשאכל הראשונה היה שכוח שהוא איסור שאם יאכל השנייה שהוא יהא אסור אבל הוא זוכר שהוא תנאי שאם יאכלנה שיאסר בשנייה וכן כשאכל השנייה שכח שהוא איסור וזוכר שהוא תנאי לרש"י אינו חייב אלא קרבן אחד דהיינו כשיאכל השני ולר"י חייב קרבן אחד אכל אחד ואחד:

אסור לאכול כל אחד מהן כו' כיון שכל אחד ואחד הוא איסור נמצא שהשני שם תנאי עליו ויש לחוש שיקל בעיניו כמ"ש לפני זה שהתנאי הוא קל בעיניו:

לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה לרש"י א"ש שבאכילה ראשונה צריכה השבועה שתחול ואם לא נזכר לשבועתו באכילה ראשונה לא חלה אבל לר"י לא א"ש דכל אחד הוא איסור ותנאי וא"כ אף אם לא נזכר לשבועתו באכילה ראשונה מ"מ כשיאכל השנייה במזיד חלה השבועה למפרע על הראשונה וחייב עליה קרבן וי"ל דמיירי דכשתלאן זו בזו היה דעתו דהראשונה שיאכל יהא תנאי דכך הוא סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והשנייה היא איסור ולא היה בדעתו שכל אחד מהן יהיה איסור ותנאי. ודאי קודם שאוכל א"מ כל א"מ יש עליה שם איסור ותנאי הואיל שבידו לאכול תחילה איזה שירצה. ומיד שאכל א"מ דעתו שהוא התנאי וממילא לא נשאר אלא האיסור ולכן אף אם יאכלנו במזיד אין כאן שום חיוב שבועה אפי' לר"י דדוקא אם אוכל התנאי במזיד חלה השבועה ועיין בדרישה: