ומצות לייחד לה מקום כו' ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו הא דכתב כנגדו ל' זכר וכן אחר כך כמה פעמים אע"ג דתורה ל' נקיבה וכמ"ש בתחילה לייחד לה. צ"ל דל' זכר אמקום שהניח התורה תוכה קאי. א"נ ל' זכר קאי אספר וכמ"ש רש"י בפרשת נצבים ליישב למה נכתב פ"א ספר התורה הזה ופ"א הזאת ע"ש: שנאמר והיה שם בך לעד פסוק הוא בפרשת וילך:

הרואה אותו כשהוא מהלך ר"ל הרואה ס"ת כשהוא מהלך ע"י אדם הנושאו וכתב הר"ר מנוח דה"ה אם שומע את קול הנושאו אע"פ שאין רואהו חייב לעמוד אבל לפני חומשים שלנו א"צ לעמוד רמב"ם אבל הרשב"א מחמיר (כ"כ בתשובה סימן קמ"ד וכתב ב"י ונהגו שלא לעמוד מפניהם ומעולם לא שמענו פוצה פה לערער בדבר עכ"ה) ב"י:

חייב לעמוד לפניו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש גמרא ועיין בדרישה:

עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו כו' הלשון אינו מדוקדק ונראה דה"ק עד שיעבור זה שמוליכו ואחר כך מפרש שר"ל במה שאמר עד שיעבור זה שמוליכו עי' אן עד שיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם והוא כדין רבו מובהק שנתבאר בסימן רמ"ד:

ויניחנו ע"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו נקט כן משום דזהו אליבא דכ"ע דלהרי"ף דמחמיר איני מתיר אלא להניחו בחיקו כו' ולדעת הי"א דמקילין והוא דעת התוס' אינן אוסרין אלא לרכוב ולישב עליו ממש וכתב רבינו תחילה האיסור וההיתר שהוא אליבא דכ"ע ואח"כ כתב הפלוגתא די"א דל"ד בחיוך אלא ג"כ מותר להפשילו לאחוריו רק שלא ישב עליהן א"ל מפני פחד גנבים אבל הרי"ף ס"ל דוקא בחיקו ועיין בדרישה:

או לבית הקברות משום לועג לרש:

ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות כר ת"ל סימן שס"ז דכתב רבינו על דין זה דה"ה ע"פ נמי אסור ואפשר לומר דאתי לאשמעינן דאת"ג שמוליכו לשם כדי שיקרא בו וידררוש על המת דמותר אפי' תוך ד' אמות של מת וכמ"ש בשם מ"ו והו"א הואיל שהוא לכבוד המת שהוא מותר קמ"ל דאסור ועיין בדרישה:

פי' בלא מטפחת עיין בא"ח בריש סי' קמ"ז מ"ש שם:

אסור לישב על המטה שס"ת עליה וכ"ש ע"ג קרקע ועיין בדרישה ולכתחילה יגביהנה י' טפחים ולא יפחות מג"ט גבוה ממושב האדם ב"י:

והוא שאינן כליו המיוחדים לו הלשון אינו מדוקדק דמשמע דבעינן ששניהן לא יהיו מיוחדים וז"א דבא"ח סימן ר"מ כתב בהדיא והוא שלא יהא השני מיוחד לו מיהו כיון דאם התחתון מיוחד לו מותר כשאין העליון מיוחד לו אזה שייך לומר שלא יהיו מיוחדין כלומר שגם השני לא יהיה מיוחד לו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ויתן בכלי אחר שאינו מזומן אבל אם היה מזומן כו' ע"ש ב"י מהלכות ס"ת ועיין בא"ת סימן מ"א ת"ש שם:

אפי' נדות מותרין לאחוז בס"ת ולקרות בו כו' מכאן משמע כשהאשה נדה תוכל לאחוז סודר בידה ולהתפלל רק שלא יהיו ידיה מלוכלכות. ועיין מ"ש רמ"א בא"ח סימן פ"ח שמנהג לאסור אם לא בימים נוראים ושכ"כ מהרא"י (וע"ל בסימן קצ"ה):

נותנין אותו בכלי חרס שלא ירקב במהרה דכל מאי דאפשר לתקן שיעמוד ימים רבים מתקנינן ב"י:

עושין מהן תכריכין למה מצוה ר"ל דזו היא גניזתן וכן הוא בהדיא בא"ח סימן קנ"ד וכתב בית יוסף דרשות הוא דאי בעי למעבד מהן תכריכין עביד:

תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכו' אבל הזמנה בלא הנחה או איפכא אינו מקדשתו:

וכן המטפחת והארון והמגדל מפ' הרמ"א מגדל הוא הספסל גבוה שהוא על הבימה שמניח בו החזן הס"ת כשקורא בו וכסא הוא שמכינים שם כסא אחד להניח עליו ס"ת ביום שמוציאין שני תורות:

ומטפחת נ"ל שר"ל הפרוכת ומשום שלפעמים פורסין אותה על השלחן ומניחין עליו הס"ת או מכסין הס"ת בה עיין בב"י:

כולן נקראת תשמישי קדושה ולא תשמיש דתשמיש שפעמים מוציאין ס"ת מהתיק ומניחין אותו על המגדל או על הכסא ומטפחת:

תיבה שנשברה הוא המגדל ועיין מ"ש לעיל בא"ח סימן ק"ן וב"י פי' ארון:

שעומד עליה האוחז הס"ת אין בהן משום קדושה פ' קדושת ס"ת אבל קדושת ב"ה יש בה ר"ן:

אלא שלא מכרוהו ז' טובי העיר כו' האי מכרוהו לאו לישנא דדיעבד הוא דהא קאמר בסמוך ולפ"ז התפוחים יכולים בעליהן למוכרן כו' דמשמע אפי' לכתחלה וכן בא"ח כתב רבינו דמותר אפי' לכתחלה ע"ש אלא ה"ק לא שנו אלא שלא מכרוהו כו' כלומר שאין המכירה נעשית ע"י שבעה טובי העיר כו' אבל אם המכירה נעשית ע"י ז' טובי העיר כו' מותר אפי' לכתחלה רק ס"ת אסור למכור אותה לכתחלה כמבואר בסימן ע"ר לפי שהוא עצמה קודש לאפוקי כל הני דאינם אלא תשמישי קדושה. ולכן דייק הרא"ש וכתב ז"ל הלכך יחיד שמכר ס"ת כו' ל' דיעבד ולא מביא ראיה אלא על המעות שמותר להוציאן לחולין משום דאין סברא לחלק ביניהן לענין מעות. ומ"ש ולפ"ו התפוחין כו' ה"ק הואיל שיחיד בשלו יש לו דין ז' טובי העיר א"כ כמו שז' טובי העיר יכולין למכור לכתתלה כל הני דלעיל ה"ה נמי שיחיד יכול לכתחלה למכור התפוחין ודו"ק. וי"ל ג"כ שאפי' ס"ת יכול יחיד למכור אם הוא שלו אפי' לכתחלה וכ"כ לעיל בשם אגודה בסי' ע"ר דדוקא בס"ת של כפרים וכרכים אסור למכור אבל של יחיד יכול למכור והא דנקט הרא"ש יחיד שמכר ס"ת שלו ל"ד נקט לשון שמכר. אבל נראה דודאי אף שגם יחיד בשלו כמו ז' טובי העיר היינו דוקא לענין המעות שאם כבר מכר הס"ת מותר להוציא המעות לצורכו. ולענין זה דוקא דימה רבינו יחיד בשלו אפי' ס"ת לז' טובי העיר בא"ח סי' קנ"ג אבל ודאי לכתחלה אסור למכור ס"ת דהשתא מ"ע הוא עליו לכתוב לעצמו ס"ת איך יהיה לו רשות למכור וכמ"ש ג"כ לעיל בסימן ע"ר ודלא כב"י ע"ש. והיותר נראה דמש"ה כתב ל' עבר משום דלכתחלה אין לו למוכרה כ"א ללמוד תורה ולישא אשה (וה"ה לצורך הספקת תלמידים או להשיא יתומה ריב"ש סימן רפ"א ובש"ע בא"ח סימן קנ"ג ס"ו עכ"ה) ואם מכרה לענין אחר אינו רואה סימן ברכה אבל לענין איסור יכול למכור אפי' לכתחלה גם לשאר עניינים וכ"כ ב"י לעיל סימן קנ"ג על מ"ש הטור שם וכן בכל יחיד בשלו יכול למוכרו ע"ש שהביא כמה דעות מרדכי בשם ראבי"ה וא"ח ונ"י בשם רבי' משולם ע"ש:

שרי אפי' למשתי ביה שיכרא כתב ב"י דדינו של הרמב"ם איתא גם לדברי הרא"ש בבית הכנסת של כפרים ולא מכרוהו ז"ל טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כה"ג אין מורידין אותה מקדושתן:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך כו' ז"ל ב"י כלומר ודלא כהרמב"ם דאסר להוציאן כו' ואני אומר כו' וצ"ע דלא משמע לי דרבינו לפלוגי אתי אהרמב"ם אנא גם רבינו הבינו להרמב"ם דראי גם אס"ת של רבים ובא לחדש בשם הרא"ש דאם הוא ס"ת של יחיד מותר למוכרן ויכול להיות דגם הרמב"ם מודה בה וק"ל:

ולפ"ז התפוחים יכולים בעליהן כו' ונלע"ד דמותר נמי למכור של אביו או אחד שקנאו מאחד דהא דמוכרין ז' טובי העיר לאו הן הקדישו ולא בימיהן ואפ"ה שרי וק"ל:

אבל אין מניחים נביאים וכתובים ע"ג חומשים אבל נביאים ע"ג כתובים או איפכא שרי כ"כ ר"ן ועיין בדרישה: