Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא הוי כלאים לרש"י אלא אם כן עירב הצמר והפשתן כו' היינו שוע. וטווי כפשוטו ונוז פירש"י אריגה ור"ת פי' שזירה ב"י ע"ש:
ולר"ת הוי כלאים דאורייתא עד"ר:
צמר ופשתן שטרפן ביחד ושע אותם כו' עיין בב"י בפי' שע דכתב שע הוא הטירוף הממחה פני הבגד והיינו בלבדים שאחר שטרפן ועשה מהן לבדים שען להחליקן ונראה דלפי' הרמב"ם עיקר שע הוא בלבדים ונוז הוא בשאר בגדים:
ועשה מהן לבדים אין זה כלאים כן הוא בס"א וע"ז כתב ב"י ז"ל לפי מה שהיה רבינו גורס בדברי הרמב"ם לא הו"ל להעתיק דבריו אלא כך הו"ל לכתוב והרמב"ם כתב כדברי רש"י (ואפשר ליישב דאשמעינן פירושו של שוע שהרמב"ם מפרש אותו בענין אחר עכ"ה) אבל גירסת הרמב"ם כך הוא צמר ופשתים שטרפם כו' הרי זה כלאים וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דבשע לחודיה חייב אחר שטרפן יחד וה"ה באריגה לחוד דהיינו נוז אבל אטוויה לחוד אינו חייב כיון שאין לה תיבה שלימה במילת שעטנז אלא הט' בלחוד והביא הרמב"ם ראיה מדאיצטריך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטין קשורין בלבד הן ש"מ שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור הלכך באיזה צד חיבור שיתחברו צמר ופשתן הוא אסור מן התורה כ"כ הרמב"ם בהדיא ב"י ע"ש שהאריך והא דכתב הרמב"ם כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם ה"ז כו' צ"ל צד חיבור בעולם דקאמר היינו שטרפן זע"ז ושע אותם או ארגם ביחד או שקשר החוטים של צמר ופשתן זה עם זה דהיינו דומיא דאריגה אבל אם טוואם יחד לחוד אינו כלאים דדוקא בשכל מין בפני עצמו נטווה אז הוי כלאים באיזה צד שיתחברו לו קודם טוויה דאז אין המינים חשובין והראיה מדיני ביטול דקודם טוויה ואריגה נתבטלו ברוב ואח"כ הוי כלאים אפי' בחוט אחד אבל קשה א"כ למה כתב טרפם וטווה אותם כא' וארג מהן בגד כו' הא באריגה לחוד הוי כלאים ונ"ל דלרבותא נקט כן דל"מ אם טווה כל א' לבדו ואח"כ ארגם פשיטא דהוי כלאים היאיל דכל אחד היה חשוב בפני עצמו אלא אפי' אם טוואם בתחלה ביחד ואח"כ ארגם נמי הוי כלאים וכן י"ל דזה נמי כוונת הפסיק שמרמז בט' דשעטנז ע"ז ר"ל אע"ג שטוואה תחלה ביחד ואח"כ ארגם אפ"ה הוי כלאים ועיין בדרישה:
אפי' אינו שוע וטווי ביחד פי' ומכל שכן אם הוא שוע וטיוי ואינו אריג דהוא אסור:
הילכך הלבדים אסורים מדרבנן זהו דוקא לרש"י ולר"ת אבל להרמב"ם הוי דאורייתא ב"י ותוס' פ"ק דביצה דף ע"ו ורא"ש דנדה דף פ"ד כתבו דאסור מדרבנן וכ"כ ראב"ד בהשגתו להרמב"ם וכן סמ"ג לאוין סימן רפ"ג רא"פ ועיין בסימן ש"א דהיינו ברכים אבל בקשים אין לאסור כלאים בלבדים עכ"ה):
וקושר שני ראשי החוטים ר"ל קשירה המתקיימת שני קשרים זע"ז או שקושר שני הראשים ביחד וע"ד שנתבאר בא"ח סימן שי"ז. ומ"ש שבענין אחר אינן מתקיימין ר"ל השתי תכיפות לא יתקיימו בלא קשר ופשוט הוא. ועמ"ש בסמוך (בסעיף י') עוד מזה:
בגד צמר שרוקם עליו הכובס או הגרדי פי' הרא"ש דרך האורגים והכובסים לרקום שם הבעלים על הבגדים ובחוט של פשתן בשל צמר אסור ללבוש הבגד בעוד האות עליו אבל הגרדי והכובס מותרין לעשותן דאינן אסורים אלא ללבוש:
אסור משום כלאים ר"ל אסור ללבוש משום כלאים:
דקשר הוי חיבור לענין כלאים וקשה א"כ הא דלעיל שאם אינו עושה אלא תכיפה אח' אע"פ שקושר שני ראשי החוטין אינו כלאים וי"ל דהתם החוט אינו כלאים אלא שהוא מחבר צמר ופשתים יחד ולא מקרי חיבור פחות משתי תכיפות אבל כשהחוט הוא בעצמו כלאים עם הבגד אפי' בקשירה לבד הוי כלאים ודו"ק מ"ו ובחילוק זה נמי מתורץ מה שיש להקשות אהא דלעיל דאם אינו מעביר המחט אלא פעם א' אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חיבור והא ציצית בטלית לא הוי חיבור בטלית אלא כה"ג מ"מ אי לאו דשרי רחמנא בהדיא הוי כלאים וצריך ג"כ לומר הואיל שהציצית עם הטלית הם שעטנז בעצמם אפי' בתכיפה אחת שקושרם שם הוי כלאים (ולעיל איירי שמחבר צמר ופשתים עם חוט ששרי בשניהם כגון משי או קנבוס עכ"ה) ול"נ לתרץ ב' הקושיות בענין זה דציצית בבגד הוי דרכו לחברם כך בטלית וכן בגד שנפרם דרכו לפרוף אותו בחוט בקשירה וכל שדרכו בכך זהו גמר ענינו וקיומו ואסורה אבל לתפור ב' בגדים ביחד אין דרך לחברן בתכיפה אחת לכן לא הוי חיבור פחות משתי תכיפות וק"ל. ועיין בתוס' דמשמע דבשתי תכיפות אפי' בקשר אחת אסורין ובב' קשירות אסור אפי' בתכיפה אחת ולפ"ז לק"מ מציצית שהוא ב' קשרים זע"ז גם בבגד שנפרם הוה ב' קשרים אבל מל' רבינו לא משמע לי הכי:
דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים כו' כתב זה לאפוקי של"ת שעשה עיקר הקשר עם החוט דהיינו שקושרו עם קצה הקריעה זה מזה:
מכסה של פשתן ובו צמר מותר שאין התפירה מחברת יחד כו' נ"ל דר"ל דאפי' היה תפור המכסה באמצע כמה פעמים כדרך שעושין הבגדים שקורין קאפט"ן אפ"ה מותר שהרי יכול להוציא הצמר מתוך התפירות משא"כ בשתי תכיפות בבגדים ארוגים ואח"כ קאמר אף על פי שתפרה המכסה גם כל סביביו דאע"פ שהתפירה שסביביו גורם שאינו יכול להוציאו עד שיקרענו אפ"ה מותר וק"ל:
הוי כשק של פשתן כו' פי' וזה הוי מעשה בכל יום שעושין כן:
מותר ללבוש חלוק של צמר כי' עד אבל אם הוא קשר של קיימא אסור. מיירי בששני החלוקים עצמן הן קשורין יחד דאז מחמירין ביה טפי מאילו כרוך חוט משי או קנבוס על בגד פשתן וצמר וכורכן יחד דאל"כ קשה הא נתבאר לעיל דבקשר לחוד לא מחשב כלאים עד דנתחבר ג"כ בב' תכיפות וכן מוכח בב"י ע"ש:
יש מקומות שרגילין לחבר הרצועה כו' ר"ל שמחבר הרצועה בחלוק בתפירה (מטעם שלא יפסידנה ותמיד הוא מחובר עם החלוק עכ"ה):
ולא השיב על דבריו פי' הרא"ש לא השיב על דברי הרמב"ם:
אבל אם החבלים קשורים אסור לכורכם סביב ידו (ומשמע דאפי' לא קשרן אלא בקשר אחד אסור לכורכם סביב ידו עכ"ה) נ"ל דהוא ג"כ מטעם שכתבתי לעיל כיון דדרך הולכת בהמות הוא בכך והוא גמרן ואיסורן (ועיין בשלטי גבורים פרק במה בהמה דף קצ"ב ע"ב ור"י בתא"ו נתיב י"ט ח"ב שלדידן דקי"ל דבר שאינו מתכוין שרי מותר לכרוך אע"פ שקשורים הואיל ואינו מכוין רק להנהיג בהמות וע"ל סי' ש"א מ"ש א"א ז"ל שם בדרישה ס"ח עכ"ה):
אב ובני מצטרפים כיצד היה הוא כו' לא זו א"ז קתני דאפי' שני בני אדם מצטרפין ואע"ג דדרכם להתפרד ונקט אב ובנו כי מסתמא שני בני אדם דעלמא אין חוגרים את עצמן ביחד וק"ל:
אבל אם לא חגר חגורה על שניהן שרי אבל הרשב"א אוסר אפי' בלא חגורה:
בשתי תכיפות הוי כלאים אע"פ שנפרדין זה מזה דרך הלוכו וכן זה הוי לא זו א"ז דא"א לו שלא ילך ומרחיב רגליו זה מזה: