אבל אם מעלם עליו שלא כדרך החימום כגון אוהל כו' נ"ל דהכא איירי אף להציל מן החמה או מן הגשמים דשרי ולא אסר לקמן אלא דרך העלאה ואז אסר בחמה כו' לאפוקי הכא ודו"ק והעיקר מצאתי במרדכי סוף פ"ק דביצה ע"ש בדברי מ"ו ועיין בדרישה:

או שמציעו תחתיו מותר שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך מצע אחרת מפסיק דאל"כ היינו לבישה:

אבל כרים וכסתות שהן קשים וגם הם דאורייתא ומותר לישן עליהן בהפסקה דלא יגע בהן בשרו אשיר"י.

אבל אם הם מליאים או אפי' ריקנין כו' ודוקא בכלאים דאורייתא רמ"א ע"ש.:

מותרין בהצעה מתחת וה"ה להעלותן וכן באשר"י מ"ו ור"ל בהצעה ובהעלאה שאינו נוגע בבשרו ובגופו אשר"י:

כיון שאפי' לבישת הרכים אינו אלא מדרבנן שהם שועים אבל טוי וארוג אינם הלכך שרי מדאורייתא אשר"י אבל להרמב"ם אסור וכן בש"ע ולפ"ז הכובעים של נשים של סמוט שתופרין בין הסמוט להפליצה לבד היה מותר אף שתפור בפשתן שהוא קשה אלא שלהרמב"ם אסור:

כגון טלית של קטן וגדול לובשו כו' וכתב הב"י שהר"ש כתב שמשמע בגמ' אף ע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי וכן ר"י כתב שבפ' התכלת משמע כדברי הר"ש וכן פירש"י וכתב שמא ט"ס הוא באשיר"י שכתב כלשון רבינו (ויש ליישב דרבינו ה"ק וגדול לובשו ארעי ר"ל שעכשיו אירע שהגדול לובשו ארעי אף שאין הגדול דרכו לצאת בו בשוק ארעי לכן כתב ב"י באשיר"י ט"ס שכתב והגדול יוצא בו ארעי משמע שכן דרכו של גדול אבל הטור יש ליישב כמ"ש ואפשר ליישב דברי הרא"ש ביישוב דברי רבינו וק"ל עכ"ה) ועיין בדרישה:

והוא מוכס העומד מאליו דאל"כ אסור להעביר המכס דדינא דמלכותא דינא ודרכן היה שלא היו נותנין מכס מבגדים שאדם לובש והלכה כר"ש דאמר דדבר שאינו מתכוין מותר כ"פ רבי' שמשון:

שמעלים עליהם בגדי כלאים פי' שמשלשלים על כתפן להקל משאם וק"ל:

ובגשמים מפני הגשמים פי' הרמב"ם מפני הגשמים להתחמם בהם (וכן מוכרח הוא דר"ל ימות החמה וימות הגשמים אבל לא ר"ל מפני שהמטר יורד עליו דהא בתופרי כסות כו' כתב רבינו ג"כ מפני החמה כו' ואין דרך העולם לתפור ברחוב אלא בבית ושם אין יראת מטר עליו אלא ע"כ כדפרישית דר"ל ימות החמה) וצ"ע היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים בגדיו אי שרי אי לא ודו"ק מ"ו וצ"ע דלקמן גבי ביצה חמה שלא יקחנו בידו בבגד כלאים מפני שנהנה בכלאים לינצל בהם מפני החמה ומ"ש מפני הגשמים ממפני החמה ונ"ל לדמות זה למ"ש רבינו בסמוך בגדים שמסתפרין בהן דאם אין להן בית ראש דלא הוי דרך לבישה ומותר אף ע"ג שמגינין שלא יטנפו הבגדים מהשערין שמסתפרין מעליו וה"ה בלבישת בגד להציל מהגשמים שלא ירדו על בגדיו:

אפילו אותן שקוברין אותו בהן לאפוקי ממ"ד דדוקא לסופדו בהן מותר וטעמא דמותר במתים חפשי כתיב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואף על גב דגבי ציצית אמרינן לגבייהו לועג לרש (פי' מה"ט אסור ליכנס לב"ה וציצית נראים בבגדי הנכנס א"נ לר"ז הלוי שכתב רבינו בשמו לקמן סי' שנ"א ז"ל כשנושא המת לקוברו מטילין ציצית בתכריכיו שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין והוא בלא ציצית והיינו לועג לרש) דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות א"נ כיון דלא מחמם ליה אפי' בחי כיוצא בזה מותר כיון דלא נהנה ר"ש:

אפילו אם בשרו נגע בה דמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות דלעיל אשר"י:

ובלבד שלא יתנם על כתיפו דהעלאה דאורייתא והצעה דרבנן: (אפילו להוציא זבל אע"ג דמי שאינו מתכוין להנאתו מותר כדלעיל וי"ל מאחר שמתכוין להצילו מהטינוף של זבל מקרי מכוין להנאתו עכ"ה):

מפות שפורסין אותן על השלחן לקנח בהן הידים וה"ה שאוכלין עליו או שקורין בהן בב"ה אסור מפני שפעמים מקנח בהן ידיו ומתחמם בהן רמ"א:

מטפחות הספרים משום דפעמים עושה אותן כמין תיק ומשימה בחיקו ומתחמם בהן. ומטפחות הספג פעמים שרואה רבו ומתעטף בו. מטפחות הספרים כשבני אדם מסתפרים פורסין עליהן סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהן אשר"י:

ערדילדין אין בהן משום כלאים נ"ל ערדילדין שאין בהן משום כלאים הם כמו שעושין בארץ יו"ן ובקיא"יו ראיתי מהם שאין להם עור למעלה אלא עקב יש להם וגם על האצבעים סביב סביב כעין רוחב אצבע ומשימין לבד (פי' בגד קשה) תחת כל פרסות הרגל בתוכן וקשה הוא הלבד ואין נימא נמשכת ממנו ואין בו משום כלאים דלא יעלה עליך כתיב: אבל אתה מציע תחתיך דאי ערדילדין זילטע"ש בלעז הלא יש בהן לבישה וגם הנאת חימום אבל אותן אינם עשויין להנחת חימום כ"א להנאת מדרך כף רגל עכ"ל ספר צפנת פענח סימן תי"ב בביצה מ"ו:

ופי' הגאונים רגילין ללובשן תחת מנעליהן פי' בתוך מנעליהם (תחת העקב עכ"ה) ועיין בדרישה:

ותולין עליהן עור תיישים מעובד כו' פירוש דאי אינו מעובד הוי העור קשה ופשיטא דאין בו משום כלאים:

לשון הרמב"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב כו' נ"ל שהוא פי' כך המשנה פ"ט דכלאים מנעל של זרב אין בו משום כלאים וכ"פ הראב"ד דעתו ונ"ל מה שפי' שאין לו עקב היינו כלומר שאין לו עור קשה למטה כדרך העקב של המנעלים וכן פירש הרמב"ם לשם במשנה בפ"ט דכלאים על מנעל של זרב וז"ל הוא דמות רגל שנותנין תחת כף רגלו להלך בה על היצועים ועל הכסתות עכ"ל וק"ל ומספר צפנת פענח נ"ל דאסור מנעל זה של הרמב"ם ואין להקל נ"ל מ"ו וז"ל בית יוסף לשון הרמב"ם כו' נראה שהוא פירוש לערדילדין דבסמוך וא"ת אפי' כי אית ליה עקב נמי לישתרי כיון שהטעם שעור הרגל קשה ואינו נהנה וי"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אף על פי שאין הגוף נהנה ממנו אסור עכ"ל ועיין בכסף משנה שלו פ"ט דכלאים דשם תירץ בע"א ז"ל וצ"ל שמ"ש רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כ"כ אלא שתבנית אותו מנעל של זרב היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר עכ"ל ועיין בדרישה: (צלצולים שעושין העם כו' פירוש כיס קטן שעושין אותו לתת בתוכו מעות ופלפלין. צלצול של עור כו' שתולין בו חוטי צמר כו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם עכ"ה):