שהוא בכור מאמו דבכור אם נפדה ולא בכור אב דבפטר רחם תליא רחמנא. ישראלית לאפוקי כהנת ולוייה כדלקמן. בכל מקום בין בארץ ישראל בין בח"ל. ובכל זמן אפילו שלא בפני הבית:

בחמש סלעים ומהרי"ל שיער שהוא בערך שני זהובים ריינש וכתב רמ"א שהוא ב' זהובים פולניש (עיין בסמ"ע בח"ה סימן פ"ח מ"ש א"א ז"ל שם ומתמה שלפי החשבון שכתב רבינו שם וכאן אין סגי בזמנינו פדיון הבן בשני זהובים. ונראה שאף לפי מהרא"י בפסקיו סימן מ"ח ומהרי"ל ששיערו פדיון הבן בערך ב' זהובים לא יהיה פחות מערך א' רייכש טאלר ושני שלישי ר"ט כפי שהיה בזמניהם הטאלר בעד ע"ב קארטאן שהוא ל"ו גדולים פולניש עכ"ה):

אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף ועיין בא"ע סי' ע"ז מ"ש שם:

ואם יש לו שני ראשים כו' דכתיב חמשים שקלים לגלגולת והאי אית ליה תרי גלגולות ואע"פ שימות השתא מיהא לא מת רש"י ואע"ג שכתב רבינו אחר כך בסמוך דולד הנולד טריפה א"צ פדיון ויליף לה ממיעט דקרא שאני הכא דאתרבי מגלגולת:

חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות הטעם מפורש בגמרא:

ואם כתב לכהן ש"ח על עצמו כו' הוא פירוש מ"ש אין פודין בשטרות ב"י:

ואפ"ה אין בנוי פדוי כדמפרש הטעם בגמרא שמא יאמרו פודין בשטרות ואם רוצה הכהן ליתנם (קאי על מה שאמר חייב ליתן לו ה' סלעים עכ"ה) ולהחזירם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא רש"י:

עד שיאמר לו הילך כו' בשעת נתינת המעות ולא ס"ל כרש"י דכתב ולית ליה תקנתא:

וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ כלומר כתב המשיה סתם ולא כתב מ"ש ה"ג ומדלא כתבה ש"מ דלא ס"ל כן אלא אפילו אומר כן בפירוש לא מהני אא"כ יחזירם לו הכהן ויפדוהו כדלעיל: (אפילו אינו שוה כ"כ ודוקא שחפץ זה רגיל להתייקר ולפעמים שוה למכור בשוק ה' סלעים ר"ן ורשב"א סי' קצ"ח ותשצ"ט עכ"ה):

אע"פ שלא שמו אותו תחילה והו"א לא סמכא דעתיה דכהן בקבלתו וכן בדין קידושי אשה בא"ע סימן ל"א ועיין בדרישה:

אפילו לעשרה כהנים (במרדכי ס"פ כל הגט משמע דאם נתן לכהן בנו לפדות אסור לחזור ומיהו אם חזר הוי חזרה וע"ל סי' רס"ה עכ"ה) ובין בבת אחת בין בזה אחר זה כו' כן הביא נמי הרמב"ם הברייתא כצורתה אבל רש"י מפרש לשם בפרק יש בכור (בכורות דף נ"א) שבוה אחר וה איירי דוקא בכהן אחד והכי תניא בתוספתא וכנ"ל עיקר מ"ו:

ומ"מ אם עבר וקבלה ע"מ להחזיר הבן פדוי ודוקא דקאמר ע"מ דע"מ שמה מתנה אבל אם אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי רמ"א (בשם רשב"א סימן קצ"ח ותשנ"ט) ואף על גב דהסברא הוא איפכא נראה דה"ט דכשאמר ליה הא לך ותחזירם לי משמע תחזיר לי מיד נמצא דלא הוי מתנה משא"כ כשנתנו לו ע"מ להחזיר דהרי הוא כאילו אמר שיהו קניין לך מעתה אלא שתחזירם לי לאחר זמן ודו"ק ועיין בדרישה:

ובשעה שנותן הפדיון לכהן כו' ר"ל מברך שתי ברכות קודם שיתננו ליד כהן כדי שיהא עובר לעשייתן ב"י ולא יברך בשעה שהפריש ה' סלעים שהרי עדיין חייב באחריותן:

על פדיון הבן ועיין בדרישה:

אם יש לו לברך שהחיינו אם לאו כיון שזוכה לקיים המצוה יברך או כיון דמדכר צערו לא יברך אשר"י ועיין בא"ח ר"ס רכ"ג והוא מהגמרא דאם מת ויש לו ירושה לירש יברך שהחיינו שאני התם דזוכה לירושה משא"כ כאן:

ולשיילי כהנא מאי בעית טפי כו' ואם האב היה רוצה להניח הבכור אצל הכהן אינו יוצא אלא חייב לפדותו רמ"א (בשם פסקי מהרא"י סימן קל"ה):

ובהדי דיהיב להו כו' כצ"ל:

והדר מוגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא וגם אנו נוהגין בכוס של ברכה לבד לברך עליו בפ"ה או שהכל מהרי"ל מ"ו:

וצוה לו מאכל ומשתה יליף זה מדכתיב חיים וחסד עשית עמדי:

וזימן לו שני מלאכי השרת כו' מדכתיב ופקודתך שמרה רוחי:

אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני מכאן סמך לשאול גם אם הבן אם לא הפילה וכן ראיתי נוהגין:

עד שיעברו עליו ל' יום דכתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה ומעלה משמע לאחר לאחר שלשים:

ואחר ל' יום יפדנו מיד כדכתיב ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה:

שלא ישהא המצוה ואם נולד לו טריפות בתוך שלשים יום אין האב חייב לפדותו אפילו חי זמן ארוך לפיכ' כו' גירסא זו כתבה ב"י והוא מדינא דגמרא ודברי התוס' והרא"ש והרמב"ם ע"ש שכתב דאפילו למ"ד טריפה חיה מ"מ גזירת הכתוב הוא (דאין האב חייב לפדותו עכ"ה) דכתיב אך פדה תפדה אך חלק:

לפיכך אם מת אפילו ביום שלשים כו' ארישא קאי דאין ראוי לפדיון עד סוף ל':

ואם קבל הכהן המעות צריך להחזירם ול"ד להא דכתב לעיל דאם כתב לכהן ש"ח על עצמו בה' סלעים חייב ליתנם ואפ"ה אין בנו פדוי דשאני התם שכבר בא חיוב פדיון ונתן הש"ח להשתעבד נגדו בה' סלעים ומדאורייתא פדיון גמור הוא משא"כ הכא דאין חיוב הפדיון עדיין מוטל עליו ופשוט הוא: (עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו כו' ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לאו כדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דיכול לומר הבן לכהן דעלמא יהביה אבא רש"י בכורות ד' מ"ט ע"א: שיחיל הפדיון מיד אינו פדוי ואם נתנו לו ע"מ שיהיה הפדיון לאחר כו' כצ"ל עכ"ה):

אפילו אין המעות בעין (ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לפדותו תוך ל' עמ"ש ת"ה סי' רס"ט עכ"ה) כו' מידי דהוי אקידושי אשה דאי יהיב לה השתא מידי וא"ל התקדשי לאחר ל' יום הוי מקודשת:

חייב לפדות את עצמו כשיגדל דכתיב פדה תפדה:

פודה את עצמו תחילה דמצוה דגופיה עדיפא:

אף על פי שקדם הפדיון ולא אמרינן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וזה גמרא ערוכה הוא. ואם תאמר תקשה מינה לרב האי שכתב רבינו בשמו בחושן משפט סימן ק"ד דמלוה ע"ש מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת ע"ש. וא"כ ה"נ אף אם אינה כמלוה הכתובה בשטר מ"מ תקדום כיון ששיעבודה וחיובה בא קודם. וי"ל דהכא איירי דשיעבד נכסיו בפירוש בתוך השטר מש"ה מחשבה כמכירה או נתינה ובח"מ איירי בסתם ש"ח:

אשה אינה חייבת בפדיון ר"ל אם נקבה פוטרת הרחם אינה צריכה לפדיון דכתיב בכור בניך ולא בנותיך:

ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל כו' שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל:

שנתחללת מכהונה מביאת העכו"ם ואם היא אומרת שמישראל נתעברה אף על פי שהישראל מכחישה הבן פטור דהמע"ה:

חייב הבן לפדות את עצמו דאם פטורה מלפדות בנה כדלעיל:

כבר זכה האב בפדיון כו' ז"ל הרא"ש והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהן את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן:

וירשו בנו ממנו ס"א בניו ממנו ולפי גירסת בניו צ"ל דה"ק כיון דהבנים יורשים זכות האב גם הכא יעכבם לעצמו האי בן חלל גם י"ל אם עוד נשים אחרים וכבר נולדו לו מהן בנים אזי ירשו עמו ואם אין לו בן זולת זה מעכבו לעצמו:

וילדו אח"כ פטורין מן הבכורה ולא אמרינן דהיי כקטן שנולד דמי דהא מ"מ אין זה פטר רחם:

נתעברה השפחה והנכרית כו' וילדו חייבים בבכורה ואף על גב דהורתן שלאו בקדושה דבפטר רחם תלה רחמנא:

וכן המפלת כמין בהמה כו' וכ"כ הרא"ש בריש פרק יש בכור והוא דברי רבא פרק המפלת ולעיל בסימן קצ"ד פי' ז"ל כגון המצח ועין אחד ולסת אחד וגבת הזקן ואפי' השאר וכל הגוף היא דומה לבהמה וכ"כ הרא"ש שם ועיין מ"ש בח"מ סימן רע"ז. (סנדל חתיכה של בשר כצורת סנדל. שליא פי' הכיס שהעובר מונח בתוכו. ופי' שפיר מרוקם חתיכה של בשר ויש בה צורת אדם עכ"ה):

והמפלת שפיר מלא גוונים כו' וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו ואפי' בזמן הזה סומכין ע"ז רמ"א (בשם מהרי"ק שורש קמ"ג עכ"ה):

שניהם אינן בכור לפדיון הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני שהרי קדמו אחר ובעינן בכור:

דשמא נקיבה יצאה ראשונה והמע"ה.

נותן לכהן ה' סלעים זה פשוט אלא אגב סיפא נקטיה:

אלא אם מת האב תוך ל' יום דעדיין לא חל חיוב הפדיון על הנכסים א"כ כל א' יכול לומר אין אני בכור:

ונתערבו נותן י' סלעים לכהן נ"ל דמש"ה נקט ונתערבו דאל"כ כשנותן לב' כהנים אורחא דמילתא דאומר לכל א' הא לך פדיון של בני מאשה זו בפרט לפי מנהג הגאונים דלעיל וא"כ צריך להחזיר כהן זה שמת הבן שקבל פדיונו וק"ל וב"י תירץ דמשום סיפא דילדה זכרים ונקבה נקטיה וכתב עוד ב"י וצ"ל דנתערבו שכתב היינו לומר שמתחילת לידתן לא הוכרו וכגון שילדו במחבואה דאילו הוכרו ואח"כ נתערבו לא נפקא לן מידי בההוא תערובת דכיון דהוכרו תחלה כבר ידענו אם פטור האב או אם הוא חייב י' סלעים או ה' וכי נתערבו בתר הכי מאי הוי:

ילדו זכר ונקבה כו' נותן ה' סלעים לכהן אף ע"ג דזה פשוט הוא כתבה משום סיפא אינך בבי דמונה והולך וכ"כ לקמן בדין בכור בהמה בסימן שי"ח דינים פשוטים ונקטינהו משום אינך בבי ע"ש שוב מצאתי שתוס' דבכורות כ"כ בד' ט' ע"א בד"ה שתי חמוריו שלא בכרו כו' וכתבו עוד תירוץ א' שנקטה איידי כו' ע"ש:

ואם מת אחד מהזכרים דאיכא למימר דאותו שמת היה בכור מאשה א' והנקבה היא בכורה מאשה אחרת:

ילדו ב' נקבות וזכר כו' דאיכא למימר כל אחת ילדה נקבה תחילה:

ואם מת האב בין שניהם נותנין ה' סלעים כו' אליבא דרמב"ם איירי אפי' מת בתוך ל' ולפי מה שפסק הטור מיירי במת אחר ל' וכן מוכח להדיא בגמרא דדין ילדה אשה אחת ב' זכרים או ב' נשים א' בכרה וא' לא בכרה דחד דינא הוא ואין חילוק ביניהם כלל מ"ו וכ"פ ב"י:

או ב' זכרים ומת ולד אחד פי' בתוך ל' יום:

האבות פטורין דכל אחד יכול לומר אין הבכור בני אבל מ"מ בכור הוא ממ"נ וחייב לפדות את עצמו:

ילדו שני נקבות וזכר או שני זכרים אין לכהן כלום. כן הוא לשון הברייתא פרק יש בכור סוף (בכורות דף מ"ח) אבל שם במשנה תנא גם בבבא דמדברת בשני אנשים ושתי נשים שתי נקבות ושתי זכרים וכ"כ הרמב"ם ובעל ש"ע בסעיף ל' ע"ש אבל ל"ד קאמרי כי שם בגמ' קאמר אברייתא הנ"ל ז"ל ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה (פי' ששני הבנים פטורים כשנולד עמהן נקבה א') משום דכל א' יאמר אין אני כהן אלא חברי. באיש א' וב' נשיו לא משכחת לה דפטרי בכה"ג מש"ה לא תנא לה (ופירש"י לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור צריך ליתן ה' סלעים לכהן וכמש"ר לפני זה ודו"ק:

או ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יכול לומר אשתי ילדה הנקבה תחלה:

ואיני מבין דבריו שגם כו' ואע"ג דלצד חיוב יש ג' צדדים הא' אם ילדה זכר לחוד והשני שילדה ב' זכרים והשלישי אם ילדה וכר ונקבה וילדה הזכר תחלה ס"ל לרבינו דילדה זכר א' או ב' זכרים חדא מילתא היא לצד חיוב וק"ל. וב"י הקשה עוד דמ"ש משתי נשיו א' בכרה וא' לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה שכתב שאין לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות אם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא"כ ילדה הנקבה תחלה וצ"ע עכ"ל ועד"ר: