לכונסו לכיפה עד שימות מעצמו אינם רשאין כו' הישראל אינו רשאי שהרי צריך לקיים מצות נתינה לכהן והכהן אינו רשאי משום הפסד קדשים הואיל שיש לו היתר על ידי נפילת מום אשיר"י בבכורות דף ס"ט ע"ד:

האידנא דליכא מומחין כו' וטעמא דהאידנא ליכא מומחין היינו משום דמומחה דאמרינן לאו דידע הלכות מומין בלחוד אלא דבקי גם בראיית העין לבדקם ולבקר בהם ולהכירם היטב ויש עוד טעם אחר דמומחה היינו שנטל רשות מנשיא שבא"י להתיר בכורים במומין והאידנא ליכא נשיא בא"י אשיר"י.

אינו נשחט על ידי בני הכנסת אלא במומין מובהקין דבזמן שיש מומחה היו יכולין לראות אפי' שאינן מובהקין דהיו יכולין לישאל למומחה אם היה להם שום ספק:

וחורור ומים הקבועים חורור פירש"י חולי הוא שיש טיפות לבנות בעין. מים שעיניו נוטפות מים. הקבועים פירש רש"י ורמב"ם דקאי אתרווייהו מ"ו:

ונראה לעינים שהוא יותר כו' נראה דכולה חדא מילתא הוא ר"ל שנראה לעינים שהוא יותר מחגירת הציפורן לאפוקי ממ"ד שפירש שהם שני דברים והכי קאמר היכא דמנכר שפיר ונראה לעינים ואם הוא כך אז הוא יותר מחגירת צפורן ומ"ש שהוא אינו דבוק למעלה והוי כאילו כתב והוא אבל אין פירושו כך אלא שהוא הוא כמשמעו והוא דבוק למעלה והכל הוא דבר אחד וכן מוכח בסמוך שהפירוש כן ודו"ק. ופירוש של חגירת ציפורן כתבתי לעיל בסימן כ"ב ועיין בדרישה:

עד שתחגור בו הציפורן פירוש כך הוא לענין דינא אבל השתא דליכא מומחין וצריכין מום מובהק ונראה לעינים לא סגי בהכי אלא עד שיהיה ניכר ונראה שהוא יותר מחגירת צפורן כמ"ש בסמוך בשם הר"ר יונה ב"י ר|ל והכא כתב עיקר דינא שהיה בזמן שהיה מומחה ולא כתבו אלא אגב שאר דינים דמונה והולך:

מן הסחוס פי' התנוך בפרשת מצורע פירש"י תנוך גדר האמצעי שבאוזן ר"ל הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן.

ולא העור שבשפת האזן ששם הדר בריא והיינו באליה רכה של אוזן שנקראת עור רש"י.

מלא כרשינא הוא מין כלי שרוצעין בו: (שיהא נפרך בציפורן עיין בב"י ששם פסק כת"ק דמתניתין יבשה כל שתנקב ואינו מוציאה טיפת דם עכ"ה):

אם אינו אלא עצם אחד כו' כן פירש"י וכתב וטעמא לא איתפרש דאיפכא מסתברא והרמב"ם פי' איפכא:

אינו מום אזנו אחת גדולה כצ"ל:

מושב עינו עגיל כשל אדם פר"י דהיינו הלובן דקרוי מושב אבל השחור היינו אורחיה להיות עגול:

אבל אם שתיהן גדולות כו' דזהו מחמת בריאות יתירתא או כחישותא יתירתא אשיר"י:

רחל שיש לה קרנים כו' אף על גב דאין בכור אלא בזכר א"כ לא הו"ל למנקט דין רחל שהיא נקבה עיין בדרישה.

פיו דומה לשל חזיר בזה בבי"ת נ"ל דכצ"ל ור"ל שפיו דומה לחזיר לענין זה ששפתו העליונה כו':

פיו בלום פי' סתום ר"ל שהוא קצר ברוחב:

נדבקים זה בזה שאינו יכול לפתחן דכי אכיל או פעי מרחיבות השפתים ונראה העצם כנאד ה"ז מום רש"י:

יש לו שלשה ידים לאפוקי שלשה רגלים שטריפה נמי הוי דהא כל יתר כנטול דמי:

קבוע במקום הכסל פרש"י כן דרך הבהמות שהירך מחובר באליה סמוך לכסלים ולא למעלה מן הכסלים דהיינו ע"ג האליה:

או שנפגם עצם כו' פירש"י דהיינו כשניכר המום:

רגליו צרות כן הוא בס"א ועי' בב"י:

נטלו הטלפים כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב נטלו הטלפים כו' דמשמע אם לא נטלו לגמרי לא הוי מום ואילו בגמרא משמע אפי' נחתכו מלמעלה ושרשיו נשארים הוי מום וכ"כ הרמב"ם ונ"ל דמש"ה לא כתבו דאינו מום מובהק כ"כ להתיר עליו גם בזמן הזה:

אפי' יש לו שני כיסין פירש"י לכל ביצה רגיל להיות כיס אחד לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משקע ונראית בו שורה העמוקה:

שוחטו מיד בחזקת כו' דהרי זה מום:

הוי מום כיון שאינו במקומו והרמב"ם סבר כיון דסופו לצאת לא הוי מום:

נחלק הזנב לשנים עד העצם הוי מום עיין במתני' פרק אלו מומין דאפילו נפגם בעצם פסול חוץ מנפגם בין הפרקים דהיינו בין החוליא וכן הביא מהרא"י בכתביו בסימן רמ"ד ואפשר דהטור רבותא קמ"ל דאפי' נחלק בשר חוץ לעצם כדאיתא נמי בכתבים ע"ש ועוד תימה למה דילג המשנה שכתב נפצל ראש הזנב והיינו פירוש שנפצל לשני עצמות וכן הביא הרא"ש מ"ו. וב"י תירץ לתמיהה ראשונה דס"ל דפגימה בעצם הזנב לא מינכר שפיר ואין שוחטין עליו בזמה"ז:

זנב העגל שהוא קצר כו' שכל העגלים לפחות מגיע זנבם עד שם רש"י:

ואינו מגיע לפרק העליון שמחבר הארכובה לשוק אינו ר"ל פרק העליון שבג' פרקי עצמות שברגל שזה אינו כמבואר לעיל סימן נ"ה שהרי הארכובה הוא עצם התחתון ועליו שוק ועליהן קולית אלא י"ל פרק העליון לאפוקי מהתחתון ממנו דהיינו קצה הארכובה התחתונה אבל מהפירושים שמביא הב"י מוכח דלא מהתחתונה מיירי ע"ש:

ובעין אם יש בה שער כו' עיין מה שהקשה ב"י עליו ועל הרא"ש מסוגיא דגמרא (דמחלק בין לבן לשחור והרא"ש ורבינו כתבו סתמא עכ"ה) והעלה בצ"ע:

כל אלו המומין מובהקין הן כו' כלומר לאפוקי שאר מומין דמונה בגמרא ולא הביאם רבינו דהואיל ואין מובהקין אין שוחטין עליהם בזמן הזה: