לטפל בו עד שיומם אפי' כצ"ל:

אפילו אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כו' שם בגמרא אמרו דלא חלקו בין חבר לעם הארץ והא דהאכילו בסל עובדא שם בת"ח ונראה דלרבותא כ"כ ל"מ אם מצא מום בבכור ולא ידעינן היאך נעשה דחשדינן דהכהן עשהו בידים אלא אפי' ראינו שהמום בא לו מחמת שהאכילו שעורים בסל דלא עשהו בידים והו"א דלא לחשדוהו לו שעשהו בערמה קמ"ל אבל א"ל דמסתמא אין לחשוד הת"ח אם לא במקום ערמה דהא אמרו דלא חלקו בין חבר לע"ה:

ורועה כהן כו' בעוד שהוא ר"ל הבכור:

והרמב"ם פסל רועה כהן להעיד עליו כו' דחיישינן שמא הוא הטיל כדי שיתננו לו שסבר הואיל שטרח בו ודאי יתננו לו.

אלא רועה ישראל על בכור שביד כהן ר"ל ולא חיישינן ללגימה כלומר חיישינן שמשקר כדי שיאכילנו ממנו:

ולא חיישינן שמא אחד מבני הבית כו' ז"ל ב"י יש לתמוה על הרא"ש ורבינו למה כתבו דין זה כיון דקי"ל כמ"ד דבני ביתו נאמנים עליו תו לא צריכין להאי דינא דמאי איריא בני ביתו בחוץ אפי' הם בפנים נמי ואין שם עדים הם נאמנים וזהו טעמו של הרמב"ם שהשמיט מימרא זו עכ"ל. ונראה ליישב דס"ל דהו"ל למיחש הכא טפי דאיכא ריעותא לפנינו דנכנס שלם ומיד יצא ניזוק ואין דרך הבהמות להיות ניזוקין הנכנסין בבית ואף שבני ביתו נאמנים מ"מ היכא דאיכא רגלים לדבר שהם עשאו ודאי אינם נאמנים לכן אם היו בני ביתו בבית היינו חוששין להן וקמ"ל כשהם בחוץ לא חיישינן שמא אחד מבני הבית נטמן שם כו' וק"ל. והיותר נראה דכתב האי דינא ללמדינו דבכה"ג מותר לשחטו בלי שום עדות משא"כ בהיו בפנים דהיינו צריכין דבני ביתו יעידו שהמום נפל מאליו וכמש"ר לפני זה ז"ל ואפי' בנו ובתו מעידין לו וק"ל:

לא היו מוחזקין בו שהוא בכור כו' נאמן דהפה שאסר הוא שהתיר:

ואומר חכם פלוני התירו לי נאמן אבל אם אמר חכם סתם אית ליה לאישתמוטי ולא עביד לאיגלויי וכתב ב"י דהרמב"ם ס"ל דא"צ פלוני כמ"ש בסמוך:

אפילו אם אין עדים מעידין על המום כו' הואיל שאומר חכם פלוני ודאי לא משקר שאותו חכם התירו לו ואותו חכם לא היה מתירו אא"כ הביא עדים על המום:

ומ"ש רבינו אבל רש"י פירש דוקא שיש עדים על המום וכ"כ הרמב"ם לכאורה מהרמב"ם אין ראיה דהרמב"ם ס"ל דא"צ פלוני החכם ומש"ה צריך עדים וגם אפשר לומר שרש"י ס"ל כן וכן משמע לשונו שהביא הב"י מיהו מדכתב רש"י ז"ל ובלבד שיהו לו עדים שלא הטילו בו מדכתב ובלבד משמע דלעיכובא ולדוקא כ"כ ושאין לו היתר אחר אף אם אמר פלוני החכם התיר לי לא מהני וק"ל:

ישראל פלוני נתנו לי במומו דכל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי.

וכתב ה"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן כו' נלע"ד שה"ר יונה ס"ל שבעלמא במום שאינו מובהק צריך להזכיר שם חכם כסברת רבינו אלא במום מובהק ס"ל שא"צ להזכיר שם החכם דמיירי שיש עדים על נפילת המום כסברת רש"י ורמב"ם וא"כ מה לו לשקר דהא אם יראנה עוד לחכם ודאי יתירנו במומו המובהק משא"כ בשאינו מובהק דחשדינן ליה שירא להראות לחכם דלמא לא יתירנו לו וק"ל ועיין בדרישה:

אפילו היה קטן והגדיל ר"ל הבכור בשעת נתינה היה טלה והגדיל ב"י ועיין בדרישה:

ישראל לא נחשדו על הבכורות כו' דכהנים חשודים משום דאית להו טורח גדול להמתין עד שיפול בו מום אבל הישראל א"צ להטפל בו אלא ל' בדקה ונ' בגסה ובטירחא זו שיש לה קצבה לא חשדינן ליה וא"ל ליחשדנו בספק בכור שא"צ לתנו לכהן שיעשה בו מום כדי שיאכלנו שזה אין לומר שאין אדם חשוד שיעשה איסור יעבור על מום לא יהיה בו מחמת אכילה אלא שחשוד לגזול מתנות כהונה כדבסמוך. (וי"ל ג"כ דכיון שהוא ספק בכור ואין יכולין לבא לידי ודחי איסור הקילו בה עכ"ה) ואי משום הטירחא שאינו רוצה להטריח בו עד שיפיל בו מום ויאכלנו הא אי לא ניחא ליה בזה ימסרנו לכהן והכהן צריך לקבלו אפילו ספק בכור וכמ"ש בדרישה:

שנאכל במומו לבעלים כמ"ש בסימן שאחר זה:

ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ מדמראה אותו לחכם מ"מ חשיד הוא לגזול מתנות כהונה אבל אם יש כהן עמו אז ירא מכהן זה שיתגלה הדבר שגזל מתנות כהונה ויתנו לכהן זה או לאחר:

א"כ מדקדק במעשיו כו' ר"ל ולא חשדינן ליה שיגזול מתנות כהונה:

אם היה חכם ומדקדק במעשיו כו' ר"ל הישראל:

רואין לו לבדו פי' אפי' אין לו מום מובהק: