ואינו נוהג אלא בחמורים שנאמר פטר חמור:

פודהו בשה עיין בש"ע שכתב בין מן הכבשים בין מן העיזים עכ"ל שהכל נקרא שה כמ"ש רש"י בפי' החומש.

בין זכר כו' בין גדול בין קטן בכל אלה הוא נפדה:

ואין לו זמן ידוע אלא מיד כו' והרמב"ם כתב מאימתי חייב לפדותו משיולד עד שלשים יום אחר שלשים יום אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדות פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ"ל מ"ו:

שלא להחמיץ המצוה שנאמר ושמרתם את המצות:

כך פודהו בכל מה שירצה דאינו חמור מהקדש (והרמב"ם כתב דאין לפדותו בשאר דברים אלא כשאין לו שה עכ"ה):

אבל שה אפי' אינו שוה מלא כל שהוא כו' שלא אמרה תורה שה אלא להקל מעליו:

אומרים לו שלא לפדותו בפחות משה ששוה שלשה דינרים דעין יפה בסלע שהם ד' דינרים ורעה בב' דינרים ובינוני בג' דינרים וז"ל התוס' במסכת בכורות מבא למלך אומרים לו לפדות פטר חמור בשה ששוה ג' זוזי אבל מעצמו אפי' בדנקא פודהו מ"ו:

אבל לא בעגל כו' דילפינן שה שה מקרבן פסח אבל בשוויו נפדה בכל דלא חמיר מהקדש כדבסמוך (נדמה עז שילדה מתייש כמותה ובנה דומה לרחל רש"י בחולין דל"ח ע"ב עכ"ה):

ואם פדה בו הוי ספק פי' שהפרישו לשם פדיון ע"ד שיתבאר לקמן:

לא יתן לו הפדיון דהישראל יכול לומר לכהן דלמא אין פודין בו וא"כ אין הפדיון חל עליו והרי הוא של ישראל כבתחילה:

כיון שהוא מוחזק דכיון שהוא עצמו נתן לו ישאר בידו אפי' להרא"ש דס"ל דלא מועיל תפיסה בספק כמ"ש לעיל סימן שט"ו ועיין בדרישה:

והרמב"ם כתב שפודין בבן פקועה כו' פלוגתא דרב אשי ומר זוטרא הוא ופסק הרמב"ם כרב אשי דאמר פודין והרא"ש פסק כמר זוטרא דאמר אין פודין:

ואם פדה בנדמה פדוי דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו ולא להחמיר בו כדין ספק בכור כיון שאינו קדוש קדושת הגוף כבכור ב"י וע"ש:

לפיכך מיד כשמפרישו מברך ברוך אתה ה' כו' על פדיון פטר חמור. הא דמברך על הפדיון דפטר חמור ועל פדיון הבן ואינו מברך על נתינת הבכור מבהמה טהורה לכהן כמו שמברך כשמפריש חלה או מפריש תרומה היינו משום דאינו מברך אלא כשנשאר בידו ממה שהיה קודש דהיינו בפדיון בנו דנשאר בידו בנו ולא נתן בעדו כ"א ה' סלעים ובפטר חמור לא נתן בעדו אלא טלה כל שהוא ואף אם פודהו בשאר דברים שנותן בעדו כל שוויו מ"מ נשאר בידו מה שהיה קדש ובהפרשת חלה ותרומה נשאר בידו העיסה והדגן שהיה מדומע מתחילה וכולו אסור משא"כ בנתינת בכור לכהן דלא חל קדושה מתחילה אשאר דברים זולתו ואותו נתן כולו לכהן:

ואין להמתין עד שיתן הפדיון לכהן משא"כ בה' סלעים דבכור כדלעיל סימן ש"ה:

וזה ימכרני לו בשוויו בדמים מרובים חוץ כו' ב"י כתב שמדברי הרא"ש משמע שאם הודיעו שהוא פטר חמור מותר לקבל דמי כולו דודאי מתנה הוא דיהיב ליה כיון שהודיעו ולא כמשמעות דברי רבינו כו' ע"ש. ולעד"כ דרבינו אורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו רגיל ליתן דמי כולו אבל ודאי ג"כ סבר שאם ירצה ליתן דמי כולו שמותר לזה המוכר לקבלו וליהנות בדמים תדע שהרי כתב אבל אם מכרו בשוויו למי שאינו יודע שהוא פטר חמור שאינו פודהו הדמים אסורים משמע הא ידע ורוצה לפדותו אע"ג דנותן לו הדמים מותרים ודו"ק:

מותר לגוזזו להנאתו של פטר חמור שהיה יצטער באותו צמר והטעם דצמר שלו ליתא בלאו דלא תגוז אלא מתורת הנאה כיון דלית ביה אלא קדושת דמים וגרע נמי משאר קדושת דמים דפדיונן קדוש וזה פדיונו חילין להכי הקילו בו אשיר"י. משמע דבכור בהמה טהורה אסור בכה"ג ודו"ק:

לפיכך ישראל שיש לו ספק פטר חמור כו' נראה דמיירי בספק פטר חמור שמת ביד ישראל ואשמועינן אע"ג שמוטל עליו לקוברו שיכול לפדותו והפדיון לעצמו וגם הנבילה לעצמו ויצא לחולין כדין שאר ספק פטר חמור וא"צ לטרוח בה לקברו ואם היה ודאי בכור אין זה עצה שיפדהו ויתן השה לכהן דניחא ליה טפי לקברו בלא פדיון וק"ל ולהכי נקט רבינו ספק. ומ"ש לא רצו בעליו לפדותו כו' מילתא באנפי נפשיה הוא ואדלעיל קאי ולא אספק ועיין בדרישה:

מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמו אבל בישראל אע"פ שהוא לעצמו אינו אלא מכח ספק וק"ל:

מכהו בקופיץ סכין גדול שכן דרך עריפה רש"י בבכורות דף י' ע"ב:

בערפו דכתיב וערפתו שהוא ל' עורף:

מצות פדייה קודמת למצות עריפה דכתיב ואם לא תפדה וערפתו:

חמורה שלא בכרה כו' נותן טלה אחד לכהן ואם מת פטר חמור אחד פטור כדאמרינן לעיל וה"ה גבי שתי חמורות אחד בכרה כו' מ"ו:

אחד לכהן ועל השני מפריש טלה כו' כצ"ל.

והרמב"ם כ' דב' זכרים וב' נקבות א"צ כו' וכ"ש בב' נקבות וזכר אחד וכ"כ הרמב"ם בהדיא ז"ל ב' חמוריו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן ב" טלאים לכהן זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו ב' נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום וא"צ להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשנייה ב' נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בב' זכרים ובב' נקבות עכ"ל ואע"ג דגבי ב' זכרים ונקיבה איכא נמי תרי ספיקי לגבי הפרשה שמא הא' ילדה ב' זכרים ואחת ילדה נקבה וא"צ אלא נתינה אחת לכהן ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאתה נקבה תחילה ואפ"ה כיון דאפשר בתקנתא בהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למסמך אהיתירא דתרי ספיקי וכיון דבב' זכרים ונקבה איכא נמי תרי ספיקי לגבי הפרשת טלה מ"ט מפריש טלה יותר מבב' זכרים וב' נקבות ושמא י"ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהיא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה לעצמו אע"ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר אחד או בב' זכרים וב' נקבות כיון דאין כאן לכהן כלום לא אמרינן ליה דיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקות הוא ב"י ע"ש ועיין בדרישה:

ישראל שירש מאבי אמו כהן ודאי פטר חמור (ואותו כהן ירשו) כו' אבל בלא ירושה לא מצי למנקט האי דינא כגון שישראל נתן פטר חמור לכהן אבי אמו דהא כבר נתבאר דאין מוסרין לכהן פטר חמור עד שיפדהו הכהן בשה בפני ישראל וק"ל וגם א"ל שהיה פטר חמור של אבי אמו הכהן עצמו דא"כ היה פטור מלפדותו כמ"ש בסמוך:

ואותו כהן ירשו מאבי אמו ישראל מפריש טלה והוא לעצמו פירש"י פ"ק דבכורות ד' י"א דמה דמחייב כהן המורישו לעשות עושה זה דכהן המורישו היה צריך להפריש עליו טלה להפקיע קדושתו שחלה עליו בבית ישראל ראשון ונוטל השה לעצמו שהרי כהן הוא וא"צ לחזור אחר כהן ליתנו לו ה"נ עושה ישראל זה היורשו דהוי כמו שהורישו הכהן שה זה עכ"ל מ"ו:

נכרי שהפריש כו' והרי הוא מותר בגיזה פי' פטר חמור לכל אפי' לישראל מ"ו: