והוא שיכולה לחיות על ידי המראה והלעטה בא"ח סימן שכ"ג כתב רבינו ז"ל לא מאמרין העגל בשבת פירוש לתחוב לו המאכל עד מקום שאינו יכול להחזירו אבל מלעיטין פי' שאינו תוחב לו המאכל כ"כ בעומק בגרון אלא עד מקום שיכול להחזירו (והוא גמרא בשבת ד' קנ"ה ע"ב ומסיים ורב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינו יכול להחזיר כו' והמראה בכלי והלעטה ביד עכ"ל וי"מ המראה פותחין את פיה ומאכילין מים וכרשינה בבת אחת. הלעטה כ"א בפני עצמה עכ"ה) עד"ז נ"ל לפרש כאן:

כתב הרמב"ם אבל ניטל לחי התחתון כגון שנגמם כו' כתב הרשב"א בת"ה בית שני שער א' מדברי הרמב"ם פ"ח דה"ש נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנים אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנים ממנו שכך כתוב ניטל לחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה"ז מותרת ולא מחוור אבל רש"י פי' (בגמרא פ' א"ט ד' מ"ד על הא דאמר ל"ק הא דאיגום איגומי כו' עכ"ה) באיגום איגומי הלחי מהסימנים ומהבשר המוטל על הסימנים דאין עיקור כל זמן שהסימנים מעורים בבשר ע"כ דברי רשב"א ואומר אני דלפי מה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוני"ל כמ"ש בדרישה משמע להדיא שדעת הרמב"ם כדעת רש"י שכתב הסימנים תלוין בין עיקר החיך והלשון אצל המתפצל של לחי התחתון וכתב אח"כ אפי' ניטל המתפצל ע"כ ומתפצל הוא קצה התחתון של הלחי מקום מחברת וכתב שאפילו ניטל המתפצל ולא ימות משמע שדעתו שלא נשאר מהלחי כלום רק שעדיין הסימנים מעורין ותלויין בבשר כפרש"י:

וני כתבתי למעלה כו' שאפילו נעקרו כו' ר"ל שחולק עליו בתרתי דמ"ש הרמב"ם גבי לחי התחתון ולא נעקרו כו' דמשמע שאינו מתיר אלא בלא נעקרו כתב עליו רבינו ואני כתבתי למעלה והיינו בסי' כ"ד שאפי' נעקרו רובו מהלחי אם המיעוט נשאר במקום אחד מחובר כשר ועל מ"ש ניטל לחי העליון טריפה כתב עליו גם אני תמה כו' ועד"ר. ולפי מ"ש הרמב"ם לחכמי לוני"ל שאין הסימנים תלויין בלחי אלא רחוק מהן צ"ל דמ"ש הרמב"ם כגון שנגמם "עד "הסימנים ר"ל הלחי עם הבשר שלמטה ממנו עד הסימנים ולפ"ז גם קושיא הראשונה שהקשה רבינו על הרמב"ם לק"מ די"ל דמ"ש ולא נעקרו הסימנים ר"ל שלא נעקרו כולם אלא מקצת מהן מעורה עדיין במקום חיבור. ודוקא להבנת הטור והרשב"א שהרמב"ם מצריך שיהיה "קצה "העצם דהלחי קיים כדי שיהיה קיום ג"כ להסימנים המעורין בהן דקדק שפיר רבי' שהרמב"ם מצריך שלא יהיו הסימנים נעקרים כלל דהא ודאי אין כל הסימנים סביב מחוברים בלחי דא"כ איך נכנס המאכל והמשקה לבטן אלא קצתם מעורין בהלחי ואפ"ה לפי הבנתם הצריך שישאר קנה הלחי וזהו ודאי מטעם שהוא מצריך שישארו הסימנים כולם מחוברים וק"ל:

נקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טריפה (הילכך בכל מקום שניקב טריפה ואם נקבו כו' כצ"ל וכן הוא בת"ה בהדיא דף י"ד ע"א וכן הגיה הב"י בטורים שלו. וקאי אדלעיל דבכל מקום שניקב בין למעלה בין למטה טריפה במשהו. עכ"ה) הטעם כיון דאכלה ביה ופעיא (פי' מנשמת ביה) רווח וגמד לה ופשטא לה זימנין דמתרמי שהנקבים מתכוונים. וכתב הרשב"א נראין הדברים כשנקבו שניהן מרוח א' דאפשר דמתרמי אבל כשהן בב' רוחות א"א בשום פנים דמתרמי אהדדי וכשרה ואין להסתפק בזה כלל עכ"ל ב"י:

ואם נתחלפו פי' בכולם אבל במקצת ליכא קפידא וברובא צ"ע מ"ו (ואע"ג דשניהן נשתנו מ"מ לא מחשב כאילו נקרו שניהן אם לא נתחלפו בכולן או ברובן לפחות ודוק. עכ"ה):

וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' ולא דמי לנקב קטן יש לדקדק נקב הקטן מאן דכר שמיה הלא סתם נקב אמר לעיל. ונ"ל דה"ק ולא דמי לנקב משום דכל נקב קטן מקרי נגד כולו כזה שכל עור הושט נלקה ומ"ה אמר קטן מפני שהוא נתינת טעם למה לא דמי לנקב:

אין לו בדיקה בחוץ אצל דרוסה פי' אצל ספק דרוסה וכן איתא להדיא בגמרא ומ"ש רבינו סתם אצל דרוסה ר"ל אצל דין דרוסה או י"ל שר"ל אפי' אצל דרוסה ודאי אין לו בדיקה ורבי' לטעמיה אזיל דכתב לקמן סימן נ"ז דלענין בדיקה ל"ש ספק דרוסה ל"ש ודאי דרוסה ועד"ר:

וכיצד יעשה אם עוף הוא כו' הלשון אינו מדוקדק קצת שכתב וכיצד יעשה אם כו' משמע שרוצה ללמדינו דין הבהמה ועוף ואחר כך לא אמר אלא אם עוף הוא ובבהמה לא אשמועינן מה לעשות וא"ל שסמך אדברי בע"ה שכתב שגם בבהמה יש בדיקה דא"כ הו"ל למימר בעוף יש בדיקה אליבא דכ"ע ובבהמה יש פלוגתא ונ"ל דה"ק אין לו בדיקה הואיל והוא אדום נמצא דבבהמה שצריך לשחוט ב' סימנים אין לו תקנה וכיצד יעשה בעוף וה"ק וכיצד יעשה אם הוא עוף בודק כו':

בודק הקנה פי' קורע העור מבחוץ ובודק משם את הקנה:

וכיון שאינו יכול לבודקו דשמא שחט במקום נקב ול"ד לבדיקות דרוסה דכיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו משא"כ בנקב רש"י (בפרק השוחט דף כ"ח רע"ב מבואר טעם רש"י דאין בדיקת נקב בחוץ משום דטריפת נקב במשהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן טיפת דם ניכרת בו ע"כ עכ"ה):

עוף הבא לפנינו כו' בגמרא איתא דמעשה היה בעוף ורבי' נקט עוף ה"ה לבהמה אלא שהביא פירש"י שכתב חוששין לספק נקובה לבדוק במקום הנקב ובבהמה לא שייך דין זה דאין לושט בדיקה מבחוץ ובפנים א"א לבדקה מנקב דדילמא במקום נקב שחט ועד"ר:

שאין חוששין לספק דרוסה לבדוק כל החלל כן צ"ל (ועיין בחכמת שלמה שהאריך בזה ע"ש עכ"ה) וכ"כ ב"י. ומ"ש אבל חוששין לספק נקובה וכאן דבעוף מיירי יש תקנה בבדיקה אפי' לרש"י והיינו שיבדוק הגרגרת מבחוץ וישחוט ואח"כ יהפוך הושט ויבדקנו מבפנים שהוא עור לבן:

וריב"א פי' שא"צ בדיקה כלל וצ"ל לדעת ריב"א דתלינן דם זה שבא מחמת העור שנקרע והא דאמרינן לקמן ריש סי' נ"ז דאם נמצא מחט או קוץ בחלל חיישינן שמא ניקב יתבאר שם דלא דמי דשם ריעותא דקוץ לפנינו ואנן מטריפין בין בעוף בין בבהמה (דצוארו מלוכלך מדם דחיישינן לנקובת הושט וא"א בקיאין הג"א פא"ט עכ"ה) רמ"א:

אמר עולא ישב לה קוץ בושט פרש"י כגון שאכלה קוצים ונתחב לתוך הושט בפנים ואין נראה נקיבתו מבחוץ:

וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה אבל למ"ד דאין בנקב בדיקה מבחוץ אא"כ הנקב במקום ידוע גם כאן אין לו בדיקה דשמא נקב למעלה ואוכלין ומשקין הורידוהו למטה ואין הנקב במקום ידוע רבי' ירוחם ועד"ר:

ה"ז ספק נבילה משום דאין הלכה כעולא דאמר אין חוששין:

כתב הרשב"א בד"א שיש קורט דם כו' ומקצת המורים כו' ולזה דעתי נוטה ארישא דמילתא קאי דאמר דלית הילכתא כעולא אלא דישב לה קוץ בושט חוששין לה ואהא קאמר רשב"א בד"א דחוששין לה כשיש שם קורט דם כו' ב"י:

סביב הקוץ ר"ל אפילו בפנים ובסמוך כתב דאפילו לדברי ראב"ן דפסק כעולא דלא חיישינן שניקב אם ניקב כנגדו בחוץ טריפה. וע"ל סימן מ"ח בנמצא מחט בהמסס ויש עליו קורט דם:

ומקצת המורים אסרו ואע"ג דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות אינו אוסר עד דאיכא קורט דם. ושט שאני שמתוך שאוכלים ומשקים שוטפים שם תדיר הם העבירו את הדם ר"ן:

והראב"ן פסק כעולא כו' ובכל ענין כשר צ"ל שה"ר אליעזר סובר פי' הבריא כפרש"י שמפרש נוקב ואמר דאין חוששין לניקב וכשרה אבל אין לפרש שהוא סובר פי' הבריא לשון בריא דא"כ קאמר להבריא לא חיישינן אבל לניקב חיישינן וצריך בדיקה לנקב ומאי קאמר סתמא אין חוששין וכשרה דמשמע אפילו בדיקה א"צ ועוד דא"כ לא יהיה נ"מ בין פסקא דראב"ן לפסקא דרוב הפוסקים לפי פירש"י דפי' הבריא ל' נקב אלא ודאי הוא מפרש דברי עולא כרש"י ופסק כעולא:

ואפילו לדבריו אם יש עליו קורט דם מבחוץ פי' מבחוץ לושט לצד הצואר כן כתב התוס' להדיא אע"ג דהושט אדום מבחוץ הלא כתב האשר"י דרוב פעמים ניכר דם הארס אף בחוץ אלא להחמיר הצריכו בדיקת פנים ואם ניכר דם מבחוץ בע"כ טריפה מ"ו:

רבי אומר אפי' ניטל כו' פי' הזפק ולא ניטל לגמרי קאמר שא"כ המאכל יורד לחלל הגוף ואין לו תקנה אלא משום דת"ק תני ניקב תנא איהו אפילו ניטל מיהו בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מהושט לקרקבן דרך הזפק ר"ן ולי נראה דמ"ה קאמר אפילו ניטל כולו כשר היינו מצד עצמו אין בו טריפות אפילו ניטל כולו אלא מצד שאר הגוף שיצטרך לעבור המזון דרך שם (ודומה לזה כתב ב"י בסימן מ"א גבי חצר הכבד שנקבה טריפה ובסימן ל"ט כתב ריאה שנסרכה למקום שאין הנקב פוסל כגון לטרפשא פו' ע"ש שכ"כ בשם הג"א) ואמר לחכמים שהם סוברים חידוש שניקב כשר דאין זה חידוש דמצד הזפק עצמו אפילו ניטל כולו כשר ומ"ה א"צ להשתייר ממנו אלא מעט משום קיום הגוף שיעבור המאכל דרך שם לקרקבן:

אבל כתוב בתשובת הגאונים מדקאמר גגו של זפק כו' פי' בגמרא קאמרי הפי והביאה הב"י:

דהא איכא מקום דאפי' בניקב לבד טריפה כתב ב"י וז"ל ונראה דטעמם של גאונים דכיון דאיכא מקום דאפילו ניקב טריפה סברא רחוקה לומר דבמקום אחר כשר אפילו ניטל ועד"ר. ולעד"נ דר"ל שכל שנוטלים כל הזפק מגגה א"א שלא ינקב גגו של זפק. ששם במקום דיבוקן יחד כשמפרידין זה מזה א"א שלא יגעו קצת בגגו של זפק ומחשב כנקב וז"ש דהא איכא מקום דאפילו בניקב לבד טריפה דהיינו אם נפרדו במקום דיבוקן לאפוקי אם ניטל משם ואילך ועד"ר. ובעל העיטור שכתב דקי"ל כרבי סובר שדומה לטחול דכשר בניטל וטריפה בניקב מ"ו. ולעד"נ דשאני הכא דע"כ צ"ל דלא ניטל כולו כמ"ש בשם הר"ן אלא נחתך ממנו חציו וא"כ יש בו ריעותא דנקב שהחתיכה גם כן מכאיב לה וכמ"ש לקמן גבי טחול סימן מ"ג דנחתך גרע טפי מניקב דהרי חסר מהזפק טפי בנחתך מבניקב וק"ל וכן צ"ל בר"ס מ"א וכמ"ש שם. ואין לפקפק על תירוץ זה ולומר דהא בטחול אם נחתך בקולשא כשר כמש"ר לקמן סימן מ"ג דאפילו נחתך שם כולו כשר וש"מ דחתך אינו מפסיד כמו נקב די"ל דאין שום חשש במקום קולשיה לחשוש שיתקלקלו שאר אברים שם ממני מה שאין כן בסומכיה. ועוד דגם כאן בזפק כיון דבעינן שישאר מכל צד הוי מקום נטילתו כמו נקב וכן לקמן סימן מ"א בעינן שישתייר בכבד ג' כזית כמ"ש הוי מקום נטילתו באמצע כמו נקב ועוד יש לדקדק שהרי איתא בגמרא והטור כתב לקמן סימן נ' כלל וז"ל כל אבר שאמרו בו אם ניקב במשהו טריפה ה"ה נמי אם ניטל חוץ מטחול וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש ב"י שם וא"כ אין להביא ראיה מטחול ובלאו ה"נ לא דמי לטחול שהרי בזפק גופו כשר בין בניטל בין בניקב ובגג ופסול בין בניטל בין בניקב: