אמר רבא מנ"ל דמשמתינן ל' שממה ומיתה אשר"י ובפרק אלו מגלחין גרסינן מאי שמתא שם מיתה ופי' הר"ן שם מיתה שסופו להמית וכ"כ הרי"ף בפרק מקום שנהגו:

דכתיב אורו ארור גם ארור לשון שמתא כמ"ש בדברי הראב"ד בסמוך אלא מדכתיב אורו ארור דהיינו כפל קללה מפרשים דר"ל החרם שהוא החמור נ"ל:

דאכיל ושתי בהדיה כו' ר"ל מנלן דאסור ואדלעיל קאי:

בד"א כשמנדין על עסקי ממון עיין בח"מ סימן י"א:

ממתינין לו עוד שלשים יום פירוש דהיינו בין הכל ס' יום וכמ"ש בקונטריסים ובסמוך ועיין בדרישה:

אבל בנידוי דידן פי' של בבל:

כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים ז"ל הקונטריסים ונ"מ (ר"ל דגם זה נ"מ ביניהם אבל בודאי דבלא"ה יש נפקותא ביניהם לענין סתם נדוי וק"ל עכ"ה) דאי חכם נדהו משום כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים אחר הזמן הזה כיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו. אחר זה הזמן וכן נראה דנ"מ למי שעומד במרדו וראוי לנדותו פעם שניה שמנדין לאלתר ושונין אחר ז' ומחרימין לאחר י"ד דהא בהית תליא כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה כו' עכ"ל:

ובנזיפה דידן חד יומא אבל חרם דידן ודידהו שוה ל' יום כ"כ בקונטרסים:

וזה דין המנודה והמאורר נראה דר"ל או המאורר וכאילו אמר זה משפט המנודה והמשומת בשמתא כמ"ש לפני זה דארור היינו שמתא ואף ע"ג דלפני זה כתב דשמתא חמור מנידוי היינו לענין עונש בידי שמים אבל לענין הנהגת המנודה והמשומת שוין הן ולא כב"י שהבין מנודה שהוא מאורר קאמר והקשה אפי' לא יהא מאורר נמי דינא הכי:

אין אוכלין ושותין עמו עיין בדרישה:

ואין יושבין בד' אמותיו פי' מכל צד משום דהוי כחצירו:

ואין מזמנין עליו ר"ל לכוללו ולצרפי לג' וה"ה למנין י' לתפילה אבל כשיש ג' זולתו לזימון א"צ לגרשו מע"ג השלחן שלא יצא בזימון כמו שאין מגרשין אותו מב"ה כשיש י' זולתו כ"א מכח חומרא בעלמא יש רשות ביד הב"ד להחמירו ועל חומרא זו רימז בש"ע סעיף י' ע"ש.

ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה כו' דכיון שנידיהו והבדילוהו מקהל הגולה אם יצרפוהו מה הועילו בתקנתן ועד"ר:

ומיבעיא אם חייב בקריעה כו' ואם אסור ברחיצה כו' חיוב בקריעה ואינך הם מצות עשה באבל. ואיסור ברחיצה ואינך הן מצות ל"ת מש"ה חלקינהו לתרתי ותפילין ושאלת שלום הן דברי קדושה ג"כ לבבא בפני עצמו וחומרא דתפילין וש"ש נראה דר"ל לאיסור וצריך ליתן טעם מאי בין הני דהן לקולא להסכמת הרא"ש ובין נעילת סנדל דאסור להרא"ש:

ולכ"ע מותר לדבר עמו (דמדבעיא אם מותר בשאילת שלום ש"מ דמותר לדבר עכ"ה) וה"ה עם מוחרם מותר לדבר (מ"מ לא ידבר עמו כמדבר עם שאר בני אדם אלא דוקא לצורך גדול כמדבר עם אבל הגהות אלפסי מ"ק דף שע"ח עכ"ה) א"ל שהציבור החמירו עליו בפי' קונטרס.

והמוחרם אסור בד"ת כו' והא דמורגל בל' אדם שאומרים שיהא פלוני מוחרם ומנודה והו"ל לומר איפכא מנודה ומוחרם מצינו כיוצא בזה בתיקון ברכת קידושין שאומרים והתיר לנו הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין והו"ל להקדים הקידושין שהרי בימיהן היה הקידושין קודם החופה ופירשו התוספות והרא"ש שר"ל ע"י חופה שהיא באה אחר הקידושין ה"נ י"ל מוחרם אחר הנידוי קאמר.

ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו כו' פי' מה שנותנין אבן על ארונו הוא כדי שיראו אחרים היאך מבזין אותו וילמדו ויראו מלעשות רע שלא יארע לו ג"כ כך ועיין בדרישה:

מ"מ האוכל ושותה עמו כו' או יושב בד' אמותיו:

ואם רצו ב"ד למעט הנדוי פחות מל' יום צ"ע על לפחות הלא אין נידוי פחות מל' יום מ"ו וב"י כתב דהיינו דוקא בנידוהו סתם ע"ש ועיין בא"ח סימן תקל"א בטור ובב"י שהאריך שם מאד ועיין מ"ש הב"י דלא כיון יפה לע"ד:

ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו כו' עיין בדרישה.

או לאפקירותא או לדבר עבירה בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם ר"ל באפקירותא או דבר עבירה מיירי אפי' כל אדם לאפוקי אם נדהו על דלא אתי לב"ד בעינן דוקא שינדהו ב"ד כמ"ש לפני זה וק"ל:

וכן מנודה לעיר אחרת ר"ל לאפוקי מנודה לאותה העיר דמנודה לכל אדם כמ"ש אח"כ בסמוך ועיין דינים אלו בסמוך: (כשמנדין אותו אומרים פלוני כו' ר"ל כשמנדין אותו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום עכ"ה).

יהא בנידוי ל' יום שהוא זמן ב"ד ולא אמרינן יהא בנדויו ט"ו יום ועיין בב"י:

מתירין לו לאחר ל' יום שכבר קבל דינו והרמב"ם חולק בזה עיין בב"י:

והוא שיבא לב"ד כו' ז"ל הקונטרס ק"ל היאך יתירוהו כיון דלא פייס לבעל דינו וי"ל דדוקא באפקירותא אמרינן הכי וכשהלך החכם חוץ למקומו דכיון דהוא לא נידהו אלא ל' יום מסתמא דעתו שיתירוהו אחר עבור זמן נידויו עד כאן לשונו:

מניחין אותו בנידויו עד שימות ק"ק דא"כ היאך מצינן דמחרימין לאחר ס' ונראה לומר דג' חילוקים יש בדבר אם בא לב"ד ומבקש שיתירו לו מתירין ואם אינו מבקש להתירו אלא מורד בב"ד ואומר מה לי למצוותכם לא אעשה מה שתצווני אז מנדין אותו עוד אחר ל' כדלעיל ואם עמד עוד ל' יום בנידויו מחרימין אותו ואם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו כו' אבל מ"מ אינו אומר שמורד לעבור במזיד על ציווי ב"ד אז אין מחרימין אותו אחר ס' ואין מתירין אותו אלא מניחין אותו בנידויו ודו"ק בב"י מיהו בלאה"נ י"ל דמ"ש מניחין אותו בנידוי עד שימות לא אתי למימר דאין מחרימין אותו אלא ר"ל שלא יתירו לו לאחר זמן מכל וכל:

כמה פלוני חצוף וכיוצא בו ואפי' לא אמר בפירוש אלא דידע ביה בת"ח דנקט עליו בליביה רמ"א (בשם תשובת ר"ד כהן סימן כ"ב) וכ"כ ב"י.

וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחיק ממי שגדול ממנו ר"ל אף שלא בפני הגדול שהוא בנזיפתו אלא בפני כל אדם ימעט בהני כמי שאינו בנזיפה וממעט בהני כעמדו לפני גדול משא"כ בקמאי דיהא יושב בביתו כו' דאינן אסורים אלא לפני הגדול שהוא בנזיפתו וכמ"ש רבינו בהדיא בהו ולא יראה פנים למי שמכלימו ולא יעמוד בפניו כו' וק"ל.

מנודה לתלמיד שנדה לכבודו דאילו נידה לכבוד שמים מנודה גם לרב וכמ"ש בסמוך:

אבל נידויו נידוי לשאר כל אדם שאינן תלמידים (וכל שגדול ממנו בחכמה אינו מנודה דבכלל רב הוא ואף להקטנים ממנו שגם הם תלמידים אינו מנודה אלא לשאר העם ב"י עכ"ה) ב"י:

ויש במשמעות זה אפי' לפני הרב ממש נראה דטעמו דרבינו הוא דהאי טעמו שלא ניחא להרב שמביישין תלמידו הוא שייך ג"כ לפני הרב ממש ולי נראה דשאני בפניו ממש דאם לא ניחא להרב הרב עצמו היה מנדהו להמבזה לתלמידו משא"כ כשאינו בפניו ממש אף שהוא במקום הרב דשייך האי טעמא דהרא"ש ועיין בדרישה:

על דבר איסור הוא מנודה גם לרב כי אין חכמה ואין תבונה נגד ה': (ואין להתיר לו עד שיחזור כו' מזה משמע דרבינו אינו סובר כהראב"ד דלעיל דבלא חזרה שיש לנו להתירו וצ"ל דלא פליג רק בדבר עבירה אבל בממון או באפקירותא מודה להראב"ד ולפיכך הביא דבריו לעיל עכ"ה):

לא ידענא מאי פירושו דהא מנדין לכבוד הרב כו' וא"ת דילמא הירושלמי מיירי בבא החכם לנדות לצורך ממון דמסיק רבינו לקמן בסימן זה בשם הראב"ד דאין יכול לנדות לעצמו אע"פ שהנידוי הוא כהלכה שאחרים מנדין אותו בשבילו ע"ז וי"ל דהאבי העזרי פסק כרש"י דגם ת"ח מנדה לעצמו עבור ממון ורבינו שמביאו כדי ללמד מתירוצו דראבי"ה דאם נידה אפי' לכבודו וכוונתו היה בשביל ריוח ממון דלא הוי נידוי:

שישתכר בהתרת הנידוי שמנהגם היה ליתן שכר בשעת התרת נידוי.

מנודה לעירו כו' פי' שזלזל בכבודם הוי אפקירותא טפי וכיון שהוא כפוף להם בדין הואי שינדו אותו ולכך חמור נידויים דהוי לכ"ע עכ"ל הקונטריסים.

מנודה לעיר אחרת פי' לכבודם דאילו משום דבר עבירה אפי' אם נדהו קטן הוי מנודה לכ"פ:.

כיצד התרת הנידוי כו' בקונטרס כתב כל חרם שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי וחזר בו אכ"ה אינו מותר עד שיתירו לו בפירוש רמ"א וע"ל סימן רכ"ח בענין התרת הנדר: א"כ יהיו גדולים כמותן ותימא לי מנין שהראב"ד חולק ע"ז הלא הוא לא דיבר אלא היכא שנידוהו והוא בנידוי ל' יום שצריך אח"כ להתירו וכן באשיר"י אבל היכא שחזר בו דלמא אף הראב"ד מודה וצ"ע מ"ו ולי נראה דרבינו לשיטת הראב"ד כ"כ דכתב לעיל בשמו דמשוה החוזר בתוך ל' יום למי שאינו חוזר בו אחר ל' יום שנידהו כו' ע"ש דבשניהן מתירין נידוי ואם כן דינם שוה גם בזה:

נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו משום חשדא דפעמים שיתירוהו ומנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יאמרו שמזלזלים בנידוי חכמים ולא יחושו עוד על נידוי חכמים אבל כשנידוהו שלא בפניו יאמר כשם שנידוהו שלא בפניו כך התירו ג"כ שלא בפניו ר"ן:

ואפי' נידה את עצמו וראיה מיהודה שאמר אם לא הביאותיו וגו' אע"ג דקיים התנאי (ומיהו פי' ר"ת כו' קאי אנדוהו על תנאי וממילא וכן הדין בנדה עצמו ועי' בב"י עכ"ה):

מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו כי ההיא דיהודה שקיבל עליו להביא את בנימין ולא היה בידו שלא יאנס במיתה או כיוצא בזה והוי כאילו אין תנאי כלל ומיהו יש כותבין שנידוי ב' עולמית כגון גבי יהודה אפי' יש בידו לקיימו חל הנידוי וצריך התרה מצאתי מ"ו ומרדכי החמיר דלא יועיל לו התרה ע"ש בב"י:

אע"פ שלא הגיע הזמן ולא חל כו' אע"ג דלענין נדר אינו יכול להתירו עד שיחיל נידוי קיל מיניה שהרי יכול להתיר לעצמו וא"צ אחר להתירו אשיר"י ועיין בש"ע בסעיף ל"א דפסק כהרא"ש דמתיר הנידוי עד שלא חל ולעיל סימן רכ"ח סי"ו לא פסק כן ובש"ע כתבתי דיש לחלק בין מתיר המנדה עצמו דמותר אף עד שלא חל ובין אחרים מתירין לו ע"ש:

ואם היה הנידוי דרך שבועה שאומר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני ב"י:

אינו יכול להתיר לעצמו מי שאינו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו וכן כתב כו' כצ"ל (ות"ח המנדה עצמו דרך שבועה א"צ עשרה אלא סגי בג' ב"י עכ"ה) ויש נוסחאות אחרות בדפוסי ב"י אבל בתשובת הרא"ש כתוב כמו בנוסח הספר שלפני:

אלא יתירו לו פשרה כמו נדהו בחלום דנידה בעצמו אסור להחל דבריו וחמיר מנדר דמתיר בג':

נדהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה וכתב ב"י מצאתי כתוב בשעת התרה יאמרו מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורים ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמר ג"פ ויעבור עכ"ל.

אלא ע"י י' דתנו הלכתא כו' וטעמא דבעינן י' משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה ועל כל בי עשרה שריא שכינתיה והרי הותר לו באותו ב"ד שנתנדה אשר"י ונ"ל דמה"ט בעינן שיהיו גדולים בחכמה יודעי ספר וכתב ב"י הואיל דבעינן י' הוא מטעם דפרישית וטעם זה לא שייך במנדה עצמו והול"ל דב"ד של ג' שיתירו לו סגי וצ"ע עכ"ל. וי"ל דה"ק כיון דבנידוי ת"ח מתיר לעצמו כאילו היו ג' אף שבנדר אינו מתיר לעצמו א"כ ש"מ דג' אין לו ענין בנידוי ובאחר דאינו ת"ח צריך י' כיון דג' אין לו ענין כאן:

(דתנו הלכתא ר"ל גמרא עכ"ה). או מתנו ר"ל משניות וכתב ב"י ז"ל ויש קיצור בל' רבינו שכתב ע"י י' דתנו הלכתא או מתנו משמע דשוין הן ובאיזה מהן שיזדמן סגי והא ליתא כמבואר בגמרא דלכתחילה צריך לחזור אחר י' דתנו הלכתא ואפשר שסמך לו על מ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל ודקדק לכתוב אין לו התרה אלא ע"י עשרה דתנו הלכתא או מתנו כלומר לכתחילה יחזור אחר דתנו הלכתא ואי לא משכח להו יקח דמתנו עכ"ל:

ה"ג לא מצא אפי' י' דאינן יודעים לקרות וכן הוא במימוני פ"ו מה' ת"ת ובש"ע:

ומ"ש לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפי' בג' ק"ק למה כתב במקומו הא אף לא מצא במקומו קאמר לפני זה דצריך לטרוח עליהן עד פרסה ודוחק לומר דלא קאמר דיטריח עד פרסה כ"א בעבור דימצא מי ששנה ותנא אבל לא בשביל מספר דעשרה וגם דוחק לומר דמקומו דנקט קאי ארחוק פרסה הנזכר דשם מקומו לענין זה:

דמתנו או תנו וא"ת איפכא הול"ל תנו או מתנו וי"ל דאדברי הרמב"ם הנ"ל קאי דכתב דאם לא מצא היודעים לקרות יתירו לו אלו שאינן יודעים לקרות ואזה כתב דהרא"ש ס"ל דאינו מתיר כ"א דמתנו לכל הפחות ואי לא משכח אפי" דמתנו צריך לשהות עד דישתכחו ואח"כ כתב או תנו ללמד דאפי' איתא הני דמתנו אם יוכל להשתדל למאן דתני לא יניח להתיר לו הני דמתנו:

השומע הזכרת השם כו' בין לשוא בין לבטלה והא דסתם הגמרא ורבינו וכתבו הזכרת השם סתם משום דהזכרת השם משמע דאין לפנינו אלא הזכרה והיינו שהזכירו בלי צורך ובלי ענין כלל:

ויכול להתיר לו מיד והרמב"ם כתב צריך להתיר לי מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שאינם יודעים שנדהו וא"ת יודיעו יהיו כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם משום ושבועה תמיד:

ואם לא נדהו הוא עצמו חייב נידוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא ?חמור ממנו השומע ושותק ר"ן ורא"ש:

בד"א במזיד פי' שהיה הנשבע הזה מזיד:

והרמב"ם כתב אם הוא שוגג אסור לנדותו כו' כן הוא ל' הרמב"ם:

נידוי של שני הוא נידוי כו' דממון נתחייב לו ולא נידוי והו"ל לקרותו לב"ד והם יתרו בו בה"ב וזה היה מעשה בר"ל שנידה לאחד על שאכל פירותיו ואמר אדרבא כו' עי' בב"י שהביאו:

נידוי של שני הוא נידוי ודוקא שהשני הוא ג"כ צורבא מדרבנן וגם לא יהא תלמיד ראשון דאל"כ אסור א"ל ברשות הב"ד ב"פ מהרי"ק (שורש קכ"ח וק"ע) וב"י ורמ"א הביאו:

ונדה ת"ח הקטן בשנים לגדול כו' ואע"ג דדרשו ואת לרבות אחיך הגדול הרי אינו עושה מעשה עמך שאינו נושא פנים לתורה ומן הדין אינו חייב לכבדו אשיר"י:

להלקותו פי' בפרהסיא משא"כ בנידוי דבצנעא אין בפרהסיא לא ב"י וע"ש:

המבזה שליח ב"ד בח"מ סימן ח':

וקבעו לו זמן ולא בא עיין בח"מ סימן י"א:

מנדין אותו עד שיתן פי' עד שיאמר שיתן ועיין בב"י ובח"מ סימן י"א: (המוכר קרקע ע"ל בח"מ סימן קע"ה עכ"ה):

והוציאו ממנו ממון בעדותו פי' על פיו לבדו גמרא ועיין בדרישה: (המזכיר ש"ש לבטלה תימה למה לא מביא ג"כ מי שלא נדוהו ואולי חולק על ר"ת וסבור שהוא ממילא בנידוי וצ"ע רש"ל עכ"ה):

המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ כמעשה בתודוס שהנהיג לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים שלחו ליה אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי כו':

המביא את הרבים לידי חילול כמעשה דחוני המעגל בב"י:

המכשיל העור כגון המכה בני הגדול מכ"ב שנים שמא יבעט באביו:

כשיבאו שניהם לב"ד מנדין אותו עיין בא"ע ס"ס קי"ט ששם כתבתי דמיירי אפי' לא נשאת לאחר בנתיים ודוקא בשעשו שותפות יחד ובאו שניהם לב"ד אבל לכנוס לבית כה"ג מותר:

המנדה למי שאינו חייב נידוי שאם לא היה הוא עצמו אומר אדרבה אלא בא לב"ד הבית דין מנדין אותו בית יוסף:

צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה ובזמן הזה ליכא צורבא מרבנן לענין זה מהרי"ק ועיין בש"מ סימן ד' שכתב שגם שאר כל אדם עביד כל אחד דינא לנפשו מיהו זה דוקא בגזלה שגזלו משלו והוא בעין ע"ש: (אלא לו לבדו היינו שאינו מנודה לכל ישראל אבל מנודה הוא לתלמידו ושאינו גדולים ממנו כמ"ש בסי' זה ב"י עכ"ה):

ליטרא זהב פי' הרמב"ם שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע ואלו ט' סלעים פחות רביע נראה בעיני שהם ל"ה זהובים וראיה כו' העתקתי מהג"ה בשם תשובות מהר"מ מ"ץ מ"ו וכ"כ רבינו בשם רבינו בח"מ סימן ת"ך:

אין מתירין לו עד שירצה ז"ל ב"י נראה דה"ג היו"ד בשוא והרי"ש בפתח אבל ל"ג היו"ד בחיריק והרי"ש בשוא דמשמע דאם ביקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאוד דכיון שכבר עשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו:

ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין ראיה ממ"ש הש"י לאבימלך ועתה השב את אשת האיש ויתפלל בעדך גם ההוא חסיד אמר שרי ומחיל לכל מאן דמצערין לי. ואפילו כמה פעמים ביום דזה אחד מהדברים שאין להם שיעור:

ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה כדאיתא ביומא מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ויהי כמחריש:

אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש פירוש שאם אחד בא לנקום נקמתו ממנו (בקיום המשפט ישתוק וכ"פ רש"י ביומא דף כ"ג שמשני הגמרא והא תנן הנעלבים ואין עולבים כו' ע"ש עכ"ה) כדאיתא בסמ"ג מ"ו: