אלא שלא לטמאותם ביד כו' אין ב"ד מצווין כו' נ"ל לדקדק מזה מ"ש שהגדולים מצווים להזהיר הקטנים דאינו ר"ל גדולים הכהנים דוקא אלא ר"ל ב"ד דאל"כ ב"ד מאן דכר שמייהו ועוד מאי זה דקאמר אלא שלא לטמאות ביד איך ס"ד דכהן יטמא לקטנים ביד הא באותו פעם יטמא ג"כ לעצמו אלא ודאי גדולים ר"ל ב"ד אפי' ישראלים אלא משום שקטנים כהנים מצויין אצל כהנים גדולים וגם בימים הקדמונים סתם ב"ד היה של כהנים וכמ"ש ועלית אל הכהן וכמ"ש בכהן ותורה יבקשו מפיהו לכן כתב סתם להזהיר גדולים על הקטנים כאילו אכהנים קאי וק"ל:

ואפילו בעל מום דכהן הוא דהא אוכל בקדשים וליכא מיעוט למעטו:

אבל חלל וכהנת מותרים לטמא דמדכתיב הכהנים ממועט חללים אבל בנות אינם ממועטים בזה שהרי כתיב גבי מתנות כהונה וזה משפט הכהנים מאת העם ואמרי' אפי' כהנת אלא מדכתיב בני אהרן ולא סגי באמור אל הכהנים ש"מ דלמעוטי דדוקא בני הזכרים ולא הנקבות נ"י ריש הל' טומאה ע"ש:

מצוה שיטמא להם ואפילו לא רצה כו' דכתיב לה יטמא בע"כ וכפירש"י בפרשת אמור:

כיון שכהנת אינה מוזהרת על הטומאה כו' פי' דלה יטמא דדרשינן מיניה מצוה לטמא קאי דוקא אכהנים דלעיל מיניה המוזהרים על הטומאה: (ולא נהירא לא"א ז"ל אלא אשה כו' כצ"ל עכ"ה):

אשתו נשואה כשרה ומטמא לאשתו קטנה אע"ג דמדאורייתא אינה אשתו (פי' אם קדשה אחיה ואמה) כיון דירית לה ולא ירתי קרוביה קרי להו ולא עני לה הוא הרי זו מת מצוה (ותניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו כלומר שאם המת יכול לקרות יש לו עונין קרובין אין זה מת מצות תוספות נזיר מ"ג עכ"ה) רוקח והוא מהגמרא פרק האשה רבה והביאו הרא"ש ריש הלכות טומאה:

אבל פסולה או גרושה כו' דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו ר"ל שהוא מחולל בה בעודה תחתיו וכדפירש"י בפ' אמור. אפילו יש לו בנים ממנה מ"ק מ"ו:

ולא מטמאה לו ר"ל אינה מחוייבת לטמא לו (זה א"ש לפי' הרא"ש ולהרמב"ם צ"ל דאיידי דקתני ברישא לא אונן ולא מטמא לה קתני בסיפא דלא אוננת ולא מטמאה לו עכ"ה):

ומטמא לאביו ולאמו אפי' נתחללה פי' שהיה לו זה הבן כבר ואח"כ נשא גרושה ואפילו הגרושה תחתיו כשמת והיה נחלל בחייו בגינה אפ"ה מטמא לו וכן באמו שנולד הוא ממנה מאיש אחר ואח"כ כשהיא גרושה נישאת לכהן ונתחללה ויותר נ"ל דאביו נקט משום דפטריה קרא ומש"ה אקדמיה לאמו כדי לכתוב הפסולים גבי הדדי דהיינו אמו בנו ובתו אבל אבי אביו לא אתא לאשמועינן שום פסול וחלול דגבי אמו צריך לאשמועינן דהו"א דלא יטמא לה כשנתחללה כיון שיש עליה שם חללה ובאשיר"י דהל"ק לא כתב שם אביו כלל וכן ברמב"ם ליתא ובכל דפוסי ב"י ג"כ ליתא:

חוץ מבנו ובתו משפחה ונכרית דהא אינם נחשבין לבניו דישראל הבא על השפחה ונכרית הולד כמוה:

שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש מיד:

ואין מטמאין לו ומטמאין לאחיו וכו' כצ"ל (ואפשר דא"צ להגיה וקאי אלעיל אמ"ש ואלו הקרובים שמטמא להם כו' וכ"כ לעיל ולבנו ולבתו כו' עכ"ה):

אבל לא לאחיו ולאחותו מאמו דבעי' דומיא דבנו ובתו דהוא יורשן ת"כ וב"י מביאו:

לאחותו הארוסה דכתיב אשר לא היתה לאיש לשון הויה וקידושין וכר' יוסי ור"ש דס"ל הכי ורש"י דפי' בפ' אמור הקרובה לרבות הארוסה מפרש כן אליבא דר"מ ור"י:

ולא לאנוסה ומפותה דכתיב ולאחותו הבתולה אבל מוכת עץ אע"פ שאינה בתולה מ"מ אשר לא היתה לאיש כתיב דבתוליה לא נתקלקלו ע"י איש:

אבל מטמא לארוסה שנתגרשה ובוגרת דהקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות בוגרת ועיין בב"י:

לכל אלו מטמאין בין לצורך בין שלא לצורך עד"ר:

אפילו בו ביום אף ע"ג דאין מוסיף טומאה לעצמו מ"מ מוסיף טומאה לאחרים כדבסמוך:

לפיכך אין לו ליכנס לב"ה אבל אם א"א לו לצאת מב"ה שלא יאהיל על הקברות לא יכנוס ואפי' בעוד שהמת על כתיפו א"ז מ"ו:

כשחוזר על הקברים מוסיף לו טומאה פי' כשהוא מאהיל על המת או נוגע במת הוי אדם הנוגע בו בעודו שהוא נוגע במת או מאהיל עליו אב הטומאה כאילו נוגע במת עצמו וכשפירש מן המת שאינו מאהיל עליו או פוגע בו הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו הוא ראשון לטומאה:

כהן שפרשו אבותיו מדרכי הציבור כו' דכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו:

בולד שפחה ל"ד וה"ה בולד חבירתה וכן ברמב"ן כתוב בולד חבירתה:

אא"כ יהיה מת שלם דדרשינן לאביו בזמן שהוא שלם:

ואינו מטמא לאבר מן החי כו' פירוש אע"פ שהכהן מוזהר על טומאת אבר מן החי כדלעיל בסימן שס"ט מ"מ לענין טומאת קרובים לא נחשב כמת שלם: