וכן שלשים יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא דמדקאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דלכ"ע אסור וילפינן פרע פרע מנזיר מה התם שלשים יום אף כאן ל' יום. וגיהוץ ילפינן מדכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת כלומר ואין בגדי אבל של מת פחות מל' יום ב"י ר"ל הואיל שמצינו לענין פרע של אבל שהוא ל' יום והכא כתיב בגדי אבל סתמא מסתמא שיעורו כשיעור שמצינו במקום אחר אצל פרע:

ולפנים יתבאר בע"ה בסימן שצ"ח:

בכוך או בקבר ויסתום פיהם כוך פיו מן הצד קבר פיו למעלה:

מונה משעת סתימה ר"ל משעה שסותמין הכסוי במסמרין אע"ג שעדיין לא נתנוהו בקבר:

או בארון פתוח ר"ל שאינו סתום במסמרין:

וקובר מתו בקרקע וה"ה אם קברוהו בארון כמ"ש אחר זה ובעפר שנותנין על המת או על הארון אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשרוצין לקוברו בארון סותמין הארון בבית במסמרים גם יש לומר דמ"ש וקובר מתו בקרקע עם הארון קאמר למנהגם היה כשהיו קוברין הארון בקרקע קצתם לא היו משימין נסר למעלה אלא עפר וקצתם היו מניחין ג"כ נסר למעלה ולא היו קובעין במסמרין וז"ש וכתב בנסר ובעפר שנותנין ע"ג המת או ע"ג הארון כו' ר"ל כל חד לפי מנהגו:

ור"ת פירש גולל הוא האבן שנותנין על הקבר מלמעלה ר"ל שר"ת סבר שכסוי הארון במסמרין אינו מעלה ומוריד אלא עד שניתן בקבר ומכסה אותו באבן וה"ה בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה כמ"ש בשם הגאונים ופירוש של גולל היא אבן גדולה שנותנין על הקבר לסותמו ולא לעשות נפש לקבר אלא לסתימה וכן פי' ר"ח גולל כיסוי הקבר כ"כ הרמב"ן בת"ה וב"י הביאו ור"ל לאפוקי מרש"י שפירש גולל הוא כיסוי של ארון וק"ל:

כל זמן שהארון מגולה ר"ל אע"ג שהוא סתום במסמרים אם אינו טמון בקרקע אינו כלום:

ויסתום פיהם ר"ל של כוך וקבר באבנים או בנסרים כו' וה"ה אם נותנין המת כך בקרקע בלא ארון סתימתו הוא כשנותנין על המת אבן גדולה לכיסוי או נסר לפי מה שדרכן בקבורה:

וכ"כ א"א ז"ל אחר שנגמר ונסתם סתימת הקבר ר"ל לאפוקי מפירש"י שפירש סתימת וכיסוי הארון. וז"ל הרא"ש אחר שהביא פי' ר"ת ור"ת כללו לפי מנהגם לאחר שנתנו את הארת בקבר ומלאוהו עפר מתחיל האבילות:

מליתן עליו האבן פי' מצבה:

מיד כשיחזרו פניהם מהמטה כו' ובס"א כיון שיצא המת משער העיר אז מונין אף על גב דלא יקבר עד ו' או ז' ימים מ"ו ועיין בדרישה:

מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת פי' לעיר אחרת ולשון הרמב"ם הוא שמדרכו לקרא לעיר מדינה:

אבל אם יש בהן גדול משפחה הכל הולך אחריו אם נשאר בכאן אלו ואלו כו' והוא מהירושלמי ומיירי לענין התחלת אבילות אבל לא מיירי עד כמה הוא משך האבילות שצריכין להתאבל לענין אם הלך הגדול לב"ה שזהו כתב לקמן בסימן זה וכ"כ הרא"ש בהדיא בפרק אלו מגלחין דף מ' ריש ע"א:

ואם פינוהו תוך שבעה חוזרים כו' דאז איגלאי מילתא דזהו עיקר הקבורה:

ואם מתחלה היה דעתם לפנותו משם תוך שבעה כו' ר"ל ואז אין שם קבורה על של השתא כלל:

משנתייאשו מלשאול פירוש למלך לקוברן כן פירש הרמב"ן ולא כמ"ש רב האי בסמוך שפירש מלשון שאלה ודרישה אם אמת הוא שמת ולשון אבל לא מלגנוב אינו מיושב לפי פי' של רב האי ואולי לא היה בגרסתו:

אבל לא מלגנוב פירוש שאף ע"פ שלא נתייאשו מלגנוב מאחר שנתייאשו מלשאול מונין להם משום דמילתא דלא שכיחא היא שיוכלו לגנבו ב"י ול"נ דהכי קאמר אבל לא מלגנוב ר"ל אבל אם נתייאשו מלגנוב אין מונין להם דדוקא אם נתייאשו מלשאול מונין להם אבל לא משנתייאשו מלגנוב ועיין בדרישה: (מי שנפל לים ב"י כתב בשם העיטור דמיירי במים שיש להם סוף דבאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת חי קיימו מסתברא דלא נהיגא אבילות עכ"ה):

עד שימצאו ראשו ורובו אין פי' דבעינן שניהם ראשו ורובו אלא שדי ברובו ובלבד שיהא בשיעור הרוב הראש לאפוקי רובו בלא ראש אף ע"פ שאם תשער כל הגוף בלי הראש הוי רובו אפ"ה אינו מועיל והשתא א"ש מ"ש ר"י השדרה והגלגולת הם רובו:

מיירי שלא נתברר שמת אלא קול כו' עיין בב"י שמביא דברי הרמב"ן שהקשה עליו קושיות גדולות:

אבל אם יודעין כצ"ל ועיין בדרישה:

ואם נמצא אחר שנתייאשו כו' פי' וכבר ישבו ז' והתאבלו כמשפט האבילות אין הקרובים צריכין להתאבל ר"ל אין צריכין לחזור ולהתאבל כן משמע ממעשה דהתיר ר' אליקים שהביא ב"י וכן הוא דקדוק ל' רבינו: (דלא גרע ממלקט עצמות ע"ל דינו בסימן ת"ג עכ"ה):

אם היה קרוב להם תוך י' פרסאות כו' דהיינו שיעור מהלך יום אחד וטעמא כיון דאי שמע הוי מסיק הכא בחד יומא כמאן דאיתא בהדייהו דמי אשיר"י:

אפי' בא ביום השני כו' דאילו בא ביום הראשון אין נ"מ ולא מידי:

הלך הגדול לבית הקברות ר"ל שהיה עמהם בשעת מיתת המת והלך עם המת לב"ה כו' כן פירש"י וכן הוא מוכרח:

לא בא לבית תוך ג' ימים נ"ל דאף הרמב"ן מודה היכא דלא נשארו מקצתן בבית מ"ו:

הוי כאילו אין הגדול בבית ואז הגדול מונה לעצמו מיום ביאתו ולכן גם הקטן מונה לעצמו מיום ביאתו והאבלים שבבית מונין לעצמן כ"כ הרמב"ן בהדיא ב"י הביאו והא דאמרינן לעיל דהכל הולך אחר הגדול היינו לענין התחלת אבילות שאם הלך הגדול לב"ה אין האבילות חל עד שיסתום הגולל ואפי' אותם שנשארי בבית אין מתחילין להתאבל עד אותו זמן ומשערין לפי אומד דעתם אימתי הוי סתימת גולל. ומיירי באופן שגדול הבית שהלך עם המת לא התחיל אבילתו אחר סתימת הקבר מאיזה סיבה וכוונתו שיתחיל אבילתו כשיחזיר ויהיה בביתו ואבלים שנשארו בבית התחילו מיד אחר ששיערו לפי אומד דעתם שנסתם הקבר וע"ז קאמר שבאם בא גדול הבית לביתו לשאר אבלים תוך ג' ימים לסתימת הגולל מונה עמהן כן נלע"ד לכאורה ועיין באשר"י. אבל לענין משך ימי האבילות אין כולן שווין אלא אם בא הגדול תוך ג' ימים הרי הוא כאילו כו' וכבר כתבתי זה לעיל:

בין שהיה ההולך שם גדול הבית או קטן דגדול הבית אינו מעלה ומוריד אלא לענין התחלת אבילות או לענין אחר שבא שלא היה עמהם בתחילה אבל לענין משך האבילות דהיינו מתי יתחילו ז' ושלשים אין חילוק בין גדול לקטן ודו"ק:

אבל הוא פסק ר"ל הרמב"ן:

דאי נודע לו ביום שני והתחיל להתאבל ר"ל ובא ביום הג':

ועמד שם ב' ימים או ג' ימים כצ"ל פי' ואח"כ נכנס למקום שהאבלים שם:

כאילו בא ממקום קרוב פי' כאילו דר במקום קרוב ונכנס אפי' ביום הז' למקום שהאבלים שם דמונה עמהן ורבינו שכתב ול"נ היינו דבעינן שידורו דוקא במקום קרוב ועיין בת"ה מה שהקשה לרב נטרונאי ובית יוסף הביאו ע"ש: