כל טריפות שמנו חכמים בבהמה ועוף כו' רבינו דקדק בלשונו שאמר בהמה ועוף ולא הזכיר חיה ומיד אחר זה אמר בהמה "חיה ועוף שבריש דבריו תופס ל' המשנה דתנן א"ט בבהמה ובמשנה שנייה מתחיל אלו טריפות בעוף וזהו שדקדק רבינו ואמר כל טריפות שמנו "חכמים לומר שחכמים לא מנו אלא טריפות שבבהמה ועוף ולא מנו חיה והטעם משום דחיה בכלל בהמה וק"ל עכ"ה) ומ"ש אחר כך בהמה חיה ועוף הוא כמ"ש מהרי"ן חביב דעיקר הטריפות מוזכר בחיה בכתוב ומפני שבהמה בכלל חיה נלמד גם כן לבהמה וכ"כ הרמב"ן בהדיא בפרק בהמה המקשה על הא דתניא אמר רבי יונתן נומיתי לו לבן עזאי כו' וכן מבואר בדברי רבינו בסימן כ"ח דכתב שם בשם בע"ה דאין לכסות דם חיה עד שיבדוק הריאה שלה תחילה וק"ל:

ואם יש בה סירכא כו' דודאי ניקב אלא שנסתם כו' הטעם שריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום וסופו להתפרק כיון שאינו כסדרן אבל כשהיא כסדרן חבירתה סותמת ומגינה על הנקב והקרום הולך וחזק רש"י והוא גם כן הטעם לדעת רבינו שכתב דודאי ניקב ועד"ר:

וי"א דאפילו כסדרן צריכה בדיקה פי' דנפחינן הריאה ונלע"ד דצריך לבודקו בפושרין לדידהו כבדיקת היכא דנסרך האומא לדופן דלקמן בסימן זה וכן מוכרח בגמ' פא"ט דף מ"ח ע"א וכתבתיהו בדרישה ע"ש. וטעם הי"א מדאמר רבא שלא כסדרן לית להו בדיקותא משמע הא כסדרן אית להו בדיקותא אבל בדיקה מיהת בעיא כ"כ הרא"ש ולדברי האומרים אין צריך בדיקה ק' להן הא דדייקי מדאמר רבא לית להו בדיקותא וישבו הרמב"ן ב"י:

ואונא שנסרכה לאומא כו' היה ר"ת אוסר טעמו דהא דאמר רבא שלא כסדרן לית להו בדיקותא ודייקינן מיניה הא כסדרן מותר היינו דוקא באונא דבאונא קאי אבל אומא לא נזכר שם ולכן היה רבינו תם אוסר:

והרא"ש כתב ונהגו העם להתיר טעמו משום דלא נזכר אומא בגמרא ובכלל אונא היא וכשילפינן היתר לכסדרן באונא ה"ה לאומא וכן המנהג להתיר מ"ו:

ועינוניתא דוורדא נכל מקום שתסרך טריפה וכו' הטעם כתבו רש"י ותוס' והרא"ש גבי מימרא דרבא דתרי אוני דסריכי להדדי דכל היכא דסריכא טריפה דכולהו לגבה שלא כסדרן נינהו וכתב הר"ן שכן דעת כל הגאונים דכולהו לגבי דידה לאו היינו מקום רביתא שאפי' כיס שמונחת בה פעמים הרבה יוצאת ממנה וכ"כ הרשב"א בת"ה שכן הסכימו וכן נהגו:

וסירכא היוצאת משיפולי הריאה כו' הטעם שהשיפולים מתפרקים זה מזה בשעה שהבהמה נופחת:

לכל מקום שתסרך כו' בין לגרגרת כו' או לטרפשא כתב ב"י בשם רבינו ירוחם וכן ה"ה בסרוכה לשמנונית דגרגרת והוא סמפון שמכוסה כולו בשומן ויורד בין שתי ערוגות הריאה. ומ"ש רבינו לטרפשא סתם כתב עליו ב"י כתבו העיטור ורבינו ירוחם דבין לטרפשא דליבא בין לטרפשא דכבדא בין לטרפשא דעינוניתא כו' הכל אסור ורבינו כתב קצת מקומות ומשם נלמד לכל השאר וכתב עוד ב"י וכבר פשוט הוא דכשאין מכה באותם מקומות טריפה כדין אומא הסרוכה לדופן דאסורה ואם יש מכה באותן מקומות כתב רבינו בס"ס זה שנחלקו הפוסקים בדבר:

וסירכא היוצאת מן האונא כו' אלא כחוט יוצא ותלוי כשירה ז"ל הרא"ש אפי' לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא התפשטות ליחות הריאה ולא בא ממקום הנקב עכ"ל וא"ת מ"מ ניחוש דילמא סרוכה היתה למקום אחר ונתפרק וי"ל דאם איתא דנתפרקה באותה שעה היתה ניקבת ב"י ועיין בדרישה:

מר יעקב גאון הורה כו' וכל סירכא שתנתק ע"י זה ניענוע כשרה נראה שרבינו מבאר דברי מר יעקב שמיירי בכל סירכא בין בריאה עצמה בין לשומן הלב בין למיצר החזה בין לגרגרת בין לטרפשות ועד"ר:

וע"ז נוהגין במקצת מקומות כו' נראה דרבינו לא ס"ל כסברת ר"ד ן' יחייא שהביא ב"י שכתב שמר יעקב הוא כעין פשרה בין שני הדיעות בין דעת הרשב"א שאוסר הפירוק מכל וכל ובין המכשירין לפרוך כל היום וכתב דניענוע הריאה הוא דבר אמצעי וא"כ היה דעת רבינו לא היה כותב אדעת מר יעקב וע"ז נוהגין כו' עד שסירכא אפי' אם יפרוך אדם אותה כל היום כו' דמשמע דבכל סירכא מתירין ועוד דמסיק והרשב"א כתב דמשמע דפליג אדעת מר יעקב הנ"ל ולפ"ד י"ל שהרשב"א מודה לניענוע דמר יעקב אלא נ"ל שדעת רבינו הוא דמאן דמתיר לנענע מתיר נמי הפירוך בידים ואפשר דמתירו מכ"ש דבניענוע הוא יותר חשש לאיסור ממשמושו בו ביד וכ"כ מור"ם בד"מ בשם מהרי"ו ועיין בסמ"ע:

ריאה שנקבה כו' הכל ביחד נקרא ריאה וכלל הדברים מהתחלת אונות העליונות עד האומא הדופן סותם הנקב בין במקום שנחתך לאונות בין השלם שלמעלה מהחתך ולפי זה יתבארו דברי רבינו מ"ש במקום חיתוך האונות לאפוקי נגד האומות ומ"ש וכן הדין בכל השלם כו' למעלה פי' למעלה מהחתוכין:

מפני שהמקום צר כר והוא סותמו היינו דוקא כשהוא סביך בדופן כמ"ש בסמוך:

ומשם ואילך נקרא חזה ואינו סותם וטריפה וכן איתא בא"ז:

אבל אם נקבה מבפנים פי' מבפנים לאונות ולא מגבן של אונות:

כתב ב"ה אם נקב באונא כו' כשירה אפשר לומר טעמו משום דס"ל דכל היכא שהאונא נסרכת לדופן אפילו נגד האומא הדופן סותמה הואיל ורביצת הריאה בצד הדופן והיא קלה לא תפרד מן הדופן משא"כ באומא שהיא כבידה מכביד למטה למקום הרחב ומפרק מן הדופן. ונראה דגם בעל העיטור מודה דאם נסרכה האונא לחזה דלא מקרי סתימה וטריפה וה"ט משום דאין רביצתה שם אצל החזה אבל אין לומר דטעמו דבע"ה הוא דאף אם ינתק הסירכא ויהיה נקב בריאה אפ"ה הדופן שכנגדו סותמתו דהא כתב רבינו בסמוך דבעינן שיהא סביך בדופן ועמ"ש בדרישה:

אבל א"א הרא"ש כו' ונסרכה לדופן כו' פי' אפילו במיצר החזה הואיל ויוצא מחיתוכה שאין הדופן סותם אלא סירכא מגבה שהוא נגד הדופן:

כתב הרשב"א בשם הגאונים (בתשובת בן לב חלק ג' ושאלה נ"ז דף צ"ו האריך לפרש דבריו ע"ש עכ"ה) שאם כל הגג כו' כך היא הנוסחא האמיתית בת"ה ולא כמו שנכתב בנסחאותינו גב במקום גג ויש חילוק בין גב לגג כי גג אינו אלא אחורי האומא היושב על השדרה (לאפוקי גב הוא שטח כל הריאה ואם נסרך כל הגב כתב רבינו בסמוך דאסור) ואף על פי שעדיין לא שלם דינייהו דאונא ודין זה ראוי לכתבו לקמן בדין אומא אלא שכתבו כאן לצרף כל המקומות הכשרים בלא בדיקה ב"י וצ"ע הא מיד בסמוך כתב רבינו דיש פלוגתא באומא דסביך בדופן אי צריך בדיקה או לא ואיך אפשר לומר דסמכא להאי דין דאומא משום דגם הוא א"צ בדיקה הלא תלא תניא בדלא תניא ומ"ו כתב דלהכי כתבו כאן להשמיענו שאם נסרך כל גג האונות אפילו אם יש פיצול ביניהם אפ"ה כשר דלא מחלקינן בהאי דינא דפיצול אלא באומא ולא באונות וק"ל:

והוא מסובך החילוק שבין סריך לסביך כתב מהר"ד ן' יחייא שהסיבוך הוא בחוטים קצרים שבמצעיתם תדבק הריאה לדופן ל' נאחז בסבך בקרניו אבל אם השוטים דקים מאוד או ארוכים טפח וטפחיים גם כי עבים לא יועיל סתימה:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עד"ר ויש ליישב דברי המתירין דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו לעולם אבל כשנסרכה גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ב"י:

ה"ג והעיקר כמו שכתבתי כו' אפילו בלא בדיקה שרי ובדסביך ר"ל דהא דמתיר אפי' בלא בדיקה היינו דוקא בדסביך אבל בסריך לא התיר רבינו ועד"ר ולא כמ"ש וכדסביך (בכ"ף) ריאה הנקובה כו' ולעיל כתב נמי ומש"ר והעיקר כו' אפילו בלא בדיקה שרי ע"כ. משמע שהוא גורס וכדסביך ריאה כו':

ריאה הסמוכה במקום שאין הדופן כו' כצ"ל דמיירי בריאה סמוכה ולא בריאה שיש בה נקב בודאי ועד"ר:

כתב הרמב"ם דמפרקינן לה פי' מן הדופן (בסכין דתליש פומיה ע"ל סימן כ"ח פירושו עכ"ה):

כגון שהעלתה צמחים פירש"י סביבות סמיכתה לדופן וז"ל ב"י ל"ד צמחים אלא אפילו ניקב הריאה נמי מכשיר להרמב"ם דאמרינן לאחר השחיטה כשנתפרקה מהדופן נקבה עכ"ל ול"נ דלרבותא נקט צמחים דאע"פ שאנו רואין ריעותא דצמחים לפנינו שעלתה סביב הסירכא אפילו קודם שנפרקה משא"כ בנקב דאין אנו רואין עד אחר שנפרקה וכשר מטעם דתולין אותו שנעשה בשעת פריקה וק"ל:

כשירה אפי' בלא בדיקה הא דלא כתב רבינו דעת הרמב"ם באם אין מכה בדופן דמותר בבדיקה נ"ל משום דדין זה יש מכה בדופן כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' שחיטה להלכה פסוקה לכן הביאו רבינו אבל דין אין מכה בדופן כתב הרמב"ם בפי"א מה"ש וכתב שם דלפי הדין יש להתיר ולפי המנהג יש לאסור והואיל ולא סתם שם דבריו להלכה פסוקה לכן לא הביאו רבינו. גם י"ל דמש"ר אחר הבאתי דברי הרי"ף ז"ל "ואם אין מכה בדופן אפילו "גם אין ריעותא בריאה אסורה ואפילו בדיקה לא מהני כתב גם לדעת הרמב"ם וע"פ מנהג העם לאסור הנ"ל שכתבתי שהוא מכח דינא והמנהג שכתב אינו כמו שנוהגין כן העולם אלא לחומרא בעלמא שנהגו כן ע"פ פירושם לסוגיות הגמרא וכמ"ש ר"ד ן' יחייא והביאו ב"י ושיטת שני הפי' כתבתי בדרישה בס"ד ע"ש:

ה"ג ולדעת הרי"ף אם יש מכה בדופן אפי' אין ריעותא בריאה כו' וכ"כ ב"י אבל ה"ה אם יש ריעותא בריאה סגי בבדיקה והא דנקט זה משום להגדיל המחלוקת בינו להרמב"ם שהרמב"ם סובר כשירה בלא בדיקה אפי' ביש ריעותא בריאה והרי"ף סובר דאפי' אין ריעותא בריאה אפ"ה צריכה הריאה בדיקה:

וי"א דמהני לה בדיקה כו' פי' כשאין ריעותא לא לדופן ולא לריאה ודלא כהרי"ף דס"ל דבכה"ג לא מהני ליה בדיקה. גם פליגי עליה במה שמתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בלא בדיקה. ואם יש ריעותא גם בריאה ס"ל דלא מהני בדיקה ולא כהרמב"ם שסובר כי יש מכה בדופן אפילו יש בריאה ריעותא שרי אפילו בלא בדיקה ורבינו לא קאי בזה בשיטת הרא"ש אביו שהרא"ש מפרש דברי י"א שכשיש מכה בדופן אפילו יש ריעותא בריאה אין צריך בדיקה ואין חילוק ביניהן לדברי הרמב"ם ומ"ה לא הזכיר שם דברי הרמב"ם ועד"ר:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כו' כתב ב"י הלשון אינו מכוון שהרי לא בא לפלוג אלא לפרש מהו הנקרא מכה וכך ה"ל לכתוב כתב א"א בתשובה כו':

י"א כו' אין חילוק בין סרוכה לסמוכה אף ע"ג שכבר הביא רבינו לעיל חילוקי דינים אלו שבין סרוכה לסמוכה התם קאי אאונות ומיירי בודאי נקבו אלא שהדופן סותם ומגין על הנקב אבל כאן מיירי באומות ואי הוי ידעינן שיש נקב באומא פשיטא דטריפה דלא אמרינן שם דופן סותם אלא שמתירין מטעם דאמרינן מחמת מכה שבדופן נסרך לדופן ולא מחמת נקב:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא סמוכה כו' ז"ל הרא"ש בד' קנ"ז ע"ד ויותר נראה לפרש דרב נחמן לא סבר אלא בריאה הסמוכה לדופן ולא בסרוכה דאז רגלים לדבר דמחמת מכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה דאילו מחמת הריאה היתה נסרכת לדופן ולא נסמכה וכן משמע דקאמר מייתינן סכינא ומפרקינן לה אלמא שהיתה כולה דבוקה לדופן:

ואם כל הריאה פי' גם האונות (ומיירי שאין ריעותא לא בריאה ולא בדופן וק"ל עכ"ה):

יש מתירין ויש אוסרין טעם המתירין משום דס"ל שדיבוק זה אפשר שהוא מחמת נקב ואפשר שהוא מחמת מכה בדופן וקלטה הריאה אצלה שאילו נדבקת מחמת ריעותא דריאה כיון שהדופן קשה לא היה מסתבך כ"כ בחוזק ובדיבוק עם הריאה מחמת נקב שבה ולכן בודקין אותה בפושרין שאם הוא מחמת הריאה מתיך בדיקה זו תגלה ריעותא דריאה ואם לא תגלה בה ריעותא מחמת דופן הוא וכשירה ולא חיישינן שמא היתה עתידה להתפרק שכיון שדבוקה כ"כ בחוזק תו לא מיפרקא וטעם האוסרין משום דאפשר דמחמת ריעותא דריאה הוא ולא תגלה ריעותא בבדיקה א"נ שאע"פ שהיא מדובקת בחוזק סופה להתפרק ותקרע הריאה בפריקתה ב"י:

ויש אוסרין כו' אף על גב דכתב רבינו לעיל בשם הרשב"א דכשר היינו כשאין דבוק רק גגה ולא כולה וכמ"ש לעיל:

במיא דפושרין כן הוא בגמרא דף מ"ח רב נחמיה בדק בפשורי וכתב הרא"ש הטעם כדי שירגיש בנקב כל שהוא אי נמי מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחות הדופן אם ינפחנה בלא פושרי ינקב הקרום עד כאן לשון הרא"ש ופירוש מים פושרין נראה לי שהוא במו מים שעמדו בבית מעט בימות הקיץ כמבואר לעיל בסימן ל"ו:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל דבאשכנז ובצרפת נוהגין להטריף הכל פי' כל סריך וסביך ולא מכשרינן אלא בכסדרה מאונא לאונא וכן הוא בש"ע וכ"כ לעיל ועיין דרישה:

ריאה שנסרכה לאחד מהמקומות "שאין הנקב פוסל בהם כך היא גרסת ב"י (ור"ל באותן מקומות שהיא נסרכת וק"ל עכ"ה ולפי גירסא זו צ"ל ולטרפשא היינו טרפש הלב דאילו טרפש הכבד נטרף בניקב כמ"ש לקמן סי' מ"א. ומ"ו כתב ז"ל שהנקב פוסל בהן דלא אמרינן שם שהנקב סותמו כדלעיל עכ"ל. נראה שפי' שהנקב פוסל בריאה אף על פי שנסרכה לאחד מהמקומות הללו ולפי גירסא זו יהיה פי' ולטרפשא כל הטרפשות בכלל וכמ"ש רבינו לעיל כל מקום שתסרך הריאה כו' או לטרפשא אסורה דמיירי בכל הטרפשות. ואין להקשות אי מיירי בטרפש הכבד אם כן איך כתב הראב"ד שאם יש שם מכה תלינן להקל הלא הטרפשא מנוקב וטריפה די"ל דמיירי שיש שם במקום מכה נקב שאינו מפולש שלא נקיב מחמת המכה אלא מצד אחר דכשר וכמ"ש לקמן סימן מ"א ע"ש. אבל לפי גרסת ב"י שגורס מקום שאין נקב פוסל משמע אפילו נקב מפולש אינו פוסל וזה אי אפשר לפרש בטרפש הכבד ששם פוסל נקב מפולש וע"ל סימן מ"א מ"ש ב"י בזה:

וכתב בעל העיטור כו' ואם רובא מן האומא טריפה פי' כשאין מכה בדופן וכן אפי' בסמוך גבי מש"ר ופן ריאה הסרוכה לדופן ולחזה שדינן בתר רובא ומ"ו כתב שם דמיירי לאותן דלא מכשירין בסריכא לחזה (נראה דקשיא ליה דהא כבר כתב לעיל בשם בע"ה דאם נסרכה מהאונא לדופן שע"ג האומא דכשירה ופליג עם הרא"ש דסבר דאם היא סרוכה חוץ למיצר החזה דטריפה ממלא משמע דבע"ה סובר דכשרה אף אם הוא חוץ למיצר החזה ע"פ כתב רש"ל שהכא קרי לסברת הטור שסובר דטריפה רק שהקשה הלא הוא הכא דברי בע"ה בעצמו וכן הוא בהדיא בר' ירוחם ד' קנ"ד ע"ג וכן כתב א"א ז"ל אבל ל"נ כמ"ש. עב"ה) והוא סברת העור אבל ל"נ כמה שכתבת:

וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בעל העיטור ועד"ר: