השוחט לשם ע"ז ה"ז זבחי מתים ואסורה בהנאה. קרי זבחי מתים אסורי הנאה שנא' ותמת שם מרים ותקבר שם וגו' ודרשינן שם מתה שם קבורתה ותקרובת ע"ז קרוי זבחי מתים שנאמר ויצמד לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

אפילו לא חשב בשעת שחיטה לע"ז ר"ל שהשחיטה עצמה תהא לשם עבודה זרה וכמו שמתחיל רבינו וכתב השוחט לשם ע"ז דר"ל דהשחיטה עצמה היא לשם ע"ז דזה הוי פשיטא זבחי מתים אלא אפילו שחט לעצמו ולזרוק דמה לע"ז כו' ומהר"ן פי' שחיטה לע"ז רצה לומר שהבשר יהא נקרב לע"ז ואין נראה ועד"ר:

שחט סתם כו' ה"ז ספק זבחי מתים הטעם משום דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו ונשאר בספק בימי חכמי התלמוד ואסור בהנאה כ"כ ב"י ול"נ דמותר בהנאה ועד"ר:

ישראל ששחט בהמתו של נכרי הטעם דאפסיקא בגמרא הלכתא כרבי יוסי דאמר אין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט. וכתב הב"י דכן אמר רבי יוסי והלכתא כוותיה ואפילו שמענו מנכרי בפירוש כשרה כו' ע"ש. וצ"ע אמ"ש לעיל רבינו בשם בעל העיטור כו' "עד והשוחט לנכרי אף על גב דשמעינן לנכרי דחשיב מותר בהנאה כו' "עד וכ"כ רבינו בסימן ד' ומשמע משם דמותר בהנאה דוקא ולא באכילה וכאן כתב רבינו כשרה דמשמע דאפילו באכילה מותר וי"ל בדוחק דמ"ש מותר בהנאה ל"ד קאמר וה"ה שמותר באכילה אלא אגב שכתב לפני זה בישראל מומר דשמעיני' דחשיב דהוה אסור בהנאה כתב נמי איפכא בסיפא מותר בהנאה ודו"ק:

ואם חישב הישראל שיזרוק הנכרי כו' כתב הרשב"א דפסולה וטעמו משום דקי"ל בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז כו' ר"י אומר הרי אלו זבחי מתים ור"ל מתיר ואמאי מתיר ר"ל ת"ל דשחיטת מומר הוא ותירץ דלא לזרוק דמה הוא קאמר אלא ששוחט לנכרי על דעת שיזרוק דמה לע"ז ור"י סובר בזה הרי אלו זבחי מתים והלכה כמותו דאתמר עלה בגמרא תניא כוותיה דר"י ופסולה דקאמר היינו אסורה בהנאה ב"י:

ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז לא אסרה הטעם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו למ"ד אוסר ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי קא מכוין הוא כן ל' הגמרא ור"ל דבישראל לא חיישינן דכוונתו היתה לע"ז כיון דחזקה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא לצעורי קא מכוין אבל נכרי וישראל מומר ודאי כוונתו לע"ז ואי בעו יכולין לאסור הלכך נאסר דחיישינן דכוונו לכך. וזהו שדקדק רבינו וכתב ברישא שודאי לא כיון לאסרו כו' דמשמע הא אם כיון היה יכול לאסרו כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו:

וא"א ז"ל כתב שאפי' אם הוא שותפו אינו אוסר פי' ואפי' החצי שלו אינו אוסר ועיין דרישה:

או שהתרו כו' פי' שלא ישחוט לשם אלילים:

השוחט לשם הרים כו' כל אלו מחוברים ואינן אליל כמ"ש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם מ"ה מותר תקרובתם בהנאה אבל אסור לאכול משום דמחזי כעובד ע"ז זהו פרש"י ור"י פי' דמחובר מקרי ע"ז (והא דדרשינן ולא ההרים אלהיהם היינו דאינן נאסרים ההרים כ"כ הרשב"א עכ"ה) אלא שאין תקרובתו אסור:

ולהרמב"ם אם מכוון לעובדם הוי תקרובת ע"ז כ"כ הרשב"א לפרש דברי הרמב"ם וכתב דאע"ג דאין דבר מחובר נאסר בתורת עבודה זרה מ"מ השוחט להן כשוחט לע"ז אבל אם אין מכוין לעבדם שחיטתו פסולה מדבריהם ומותר בהנאה אבל השוחט לגדא דהר אפי' שלא לעבדם כיון דאילו שחט לעבדן נעשין הן עצמם ע"ז השתא נמי החמירו רבנן לאסרן בהנאה ב"י (ומ"ש בדברי הבאי פי' הר"ן כדי לעשות שום דבר פלא עכ"ה):

שחט לשם שר כו' פי' שהם תלושים:

לשם שר של שלשול קטן שבים פי' הר"ן תולעת קטן:

ולהרמב"ם אפי' לא נתכוון לעובדו פי' אלא לרפואה כדלעיל: י