ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא הקולית פי' הוא תחוב בעצם האליה ובעצם שקורין הנק"א:

ואפילו בתוך הפרק שבינו לשוק פירוש דוקא בסוף הערקום דהיינו בין הערקום והשוק והוא שקורין בל"א טשיך המחברן יחד:

לדעת רש"י מ"ש רבינו לדעת רש"י קאי על מ"ש ואפי' בתוך הפרק כו' ואף אדלעיל מיניה קאי שכתב למעלה ממנו מיד בכל מקום שיחתך טריפה היינו נמי דוקא לדעת רש"י אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם אפילו למעלה לא נאסר בנחתך אם לא שנחתכו צומת הגידין כמש"ר בסמוך בשמם:

ועצם הקולית אפילו לא נחתך אלא ניתק הא דקאמר אפילו לא נחתך משמע דנחתך גרוע ואע"ג דבעוף נחתך עדיף מניתק היינו דוקא בגוף העוף שהאיסור משום דחיישינן שמא נקבה הריאה המחובאת שם בין הצלעות וכמ"ש שם בסימן נ"ג משא"כ ברגל דניתק עדיף:

הכי גרסינן במה דברים אמורים שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף ונתעכלו אבל נפסקו ולא נתעכלו לא כן צריך להגיה וכן הוא להדיא בגמרא לכל הגירסות וכן הסכימו כל הפוסקים וכן השיב הריב"ש ע"ז שט"ס הוא ב"י והטעם דכשלא נתעכלו הדר בריא אבל ניטל הירך טריפה אע"ג דלא מתעכל ניביה ר"ן. וגם דברי רבינו אלחנן מיושבים טפי לפי גירסא זו שכתב וה"מ בבהמה אבל בעוף אפי' לא איעכול ניביה טריפה ואי גרסינן לעיל נפסקו או נתעכלו מאי אפי' דקאמר הלא גם בבהמה בנפסק אפי' לא נתעכלו טריפה. וכתב מ"ו בשם השערים דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה וכן המנהג אבל היכא דאיעכול ניביה ולא שף מדוכתיה יראה להתיר וכן מצאתי בסמ"ק ומרדכי ע"כ:

כתב הרשב"א ראשו התחתון של עצם זה פי' דקולית. כתב הרשב"ם ראשו התחתון של עצם זה המחובר עם השוק שנשל כן צריך לגרוס ולא כמו מקצת ספרים דגרסינן שנטל דא"כ אין שייך לומר אע"פ שלא נפסקו דאם נטל ודאי נפסקו ועוד דא"כ גם למעלה בבוקא דאטמא אפי' לא נתעכל טריפה דטעם שמתירין בלא נתעכל משום דהדר בריא ואם ניטל א"א להבריא ופמ"ש ב"י שם וצ"ל לספרים דגרסינן ניטל שר"ל ניטל קצת ופירושו כפי' ונשל:

יש אוסרין אע"פ שלא נפסקו ולא נתעכלו גידיו טעם האוסרין דאמרינן בפרק א"ט אמר רב יהודה אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך טריפה וכתב הרשב"א בת"ה הארוך דאיכא מרבוותא דפירשו דשמוטת ירך טריפה דאמר רב יהודה לאו היינו בוקא דאטמא אלא ראש העצם האמצעי המחבר בין עצם הירך ועצם הרגל וראש העצם ההוא בו נצמתים צומת הגידין והראש השני המחובר עם עצם הירך בו נאמרו דברי רב יהודה וקראו ירך ללמד על הראש המחובר לעצם הירך עכ"ל ויש לדקדק בדבריו למה אמר לאו היינו בוקא דאטמא אלא ראש העצם האמצעי והוכרח ליישב אחר כך למה קראו ירך לימא בקיצור שקאי על תחתית הירך מקום חבורו בשוק גם למה ליה למימר שבו נצמתו הגידין וכי עד הנה לא היינו יודעים שבעצם האמצעי צומת הגידין אלא נראה שזה הי"א הוא אזיל בשיטת רש"י שסובר עצם האמצעי אם נחתך נאסר מיד בכל מקום והטעם הואיל ובו צומת הגידין וע"ז קאי רב יהודה ואמר שמוטת ירך טריפה אפילו לא איעכול ניביה ופירשוה דקאי על מקום חיבור עצם השוק עם עצם הירך דכיון דבאותו עצם צומת הגידין החמירו בו להטריפו אפי' לא נפסקו ולא נתעכלו שם הגידין אבל בוקא דאטמא שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף מודה הי"א דלא נאסר אלא דוקא באיפסק ואיעכול ניביה שהוא מימרא דרב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה זהו דעת האוסרן והרשב"א חולק ע"ז ופירש דשמוטת ירך טריפה היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה אלא שלא חש רב יהודה להזכיר איעכול ניביה וס"ל כיון שלא הזכירו חכמים הטריפות דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה אלא בבוקא דאטמא אין לנו להוסיף על הטריפות דאין לנו בטריפות אלא מה שמנו חכמים והילכך ראש התחתון ש' עצם הקולית המחובר עם השוק דשף מדוכתיה אפי' אפילו איעכול ניביה כשירה זו היא דעת המתירין:

והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה נראה דר"ל אפילו הוא באותו עצם קטן הקורין טשיך המונח בין הארכובה לשוק במקום שאין בעצמות דין טריפות צומת הגידין מ"מ הואיל ואם יחתך אבר קטן זה מן השוק אזי תטרף הבהמה וכמש"ר לעיל מזה מטעם דמהתרת אותו עצם קטן ולמעלה שייך טריפות צומת הגידין וכמש"ר ר"ס נ"ו וא"כ אף שזה היתר מחובר למטה ממנו מ"מ אמרינן כאילו ניטל ונתתך כולו כל אותו העצם והרי היא נטרפה ממנו וז"ש רבינו בין במקום צומת הגידין בין למטה מהן והיינו כמ"ש ואין להקשות אפילו אם נתחבר היתר למטה בארכובה התחתונה נימא כל יתר כנטול דמי וכאילו ניטל כל הרגל וכמ"ש סימן מ"א גבי כבד ובסימן מ"ג גבי טחול דשאני התם דהכל הוא אבר אחד משא"כ ברגל דיש לו ג' פרקים דאין סברא לומר דאם יש יתר בפרק התחתון דנימא כאילו ניטל כל הרגל ועד"ר:

כל שאם יחתוך כו' עד בין בבהמה בין בעוד ס"א בין בהמה בין אבר ועיקר מ"ו:

ואם עור ובשר חופין את רובו כתב הרוקח כך בודקין אותו ימתח אבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו ע"כ:

ובאמצעי שלא כנגד צומת הגידין פי' לאו למעוטי אם נשבר כנגד צומת הגידין וצומת הגידין קיימים דהא בסמוך סי' נ"ו כתוב אם נשבר עצם במקום צומת הגידין ונתרפא כו' עד היה צריך בדיקה אלמא דבבדיקה היה סגי אלא מילתא פסיקתא נקט דאילו נחתך כנגד צומת הגידין אינה ניתרת עד שיבדקו הגידין וכ"כ ב"י ע"ש:

והאבר אסור מדרבנן והטעם גזירה משום אבר מן החי וכמ"ש בסימן ס"ב אבל אם יש ספק אזלינן לקולא ומקום החתך נמי אסור רשב"א:

ורוב זה צריך שיהא רוב עביו ורוב הקיפו פי' יש עצם שאינו עגול כו' ז"ל הגמרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א"ר יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב הקיפו ע"כ והנה קשה לרבינו על לשון הגמ' דלפי המובן רוב הקיפו ורוב עביו הכל אחד הוא ומאי קאמר ואמרי לה רוב הקיפו הילכך פירש דלפעמים רוב הקיפו גדול יותר מרוב עביו וקשה ליה לפ"ז למה אמר רב פפא דבעינן תרווייהו הלא ברוב הקיפו נכלל רוב עביו ע"כ מפרש דלפעמים רוב עביו יותר מרוב הקיפו וביאור דברי רבינו לפי שיש עצם שרחב מצד אחד ומיצר מצד השני ורוב עביו הוא כשנשער שיעור חלל העצם ואם רובו של חלל העצם מכוסה הוא רוב עביו ורוב הקיפו כשנשער בחוט היקף כל העצם אם אותו שיעור של אותו חוט המקיף כל העצם מכוסה רובו הוי רוב הקיפו (נקוט כלל זה בידך כשתמדוד חוט המקיף זה החוט המקיף חלק המיצר הוא יותר גדול מהחוט המקיף צד הרחב ואם תמדוד חלל העצם עצמו בקוים תמצא יותר חלל בצד הרחב ממה שיש חלל בצד המיצר) והנה מש"ר ואם בשר החופה בצד הרוחב אז רוב עביו יותר מרוב הקיפו ר"ל שאם הבשר החופה הוא מונח על צד הרחב של העצם ונוטה מעט לצדדים ואם נשער חלל כל העצם נמצא שבאותו שליש מה שהוא בצד הרחב עם מעט מהצדדים יש חלל יותר מבשני שלישי שאר העצם לפי ששם הוא עב ומכאן ואילך הוא מיצר זהו שאמר רבינו אז רוב עביו הוא יותר ר"ל שרוב עביו מכוסה יותר מאילו רוצה לשער מה שמכוסה מרוב הקיפו לפי שכשנשער בחוט המקיף כל העצם עדיין לא נתכסה אפי' חציו של חוט היקף העצם שהרי לא נתכסה עדיין רק צד הרוחב ועוד מעט לצדדין כזה ובזה יתורץ קושיא ראשונה שהיה קשה לרבי' ל"ל למימר ואמרי לה רוב הקיפו שלפי מה שאמרנו צריך יותר לכסות רוב הקיפו מרוב עביו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב הקיפו יותר מרוב עביו ר"ל שאם הבשר החופה הוא מונח על צד המיצר כזה * אז רוב הקיפו יותר מרוב עביו ר"ל שרוב הקיפו מחופה יותר שאם תשער שיעור כל ההיקף בחוט המקיף תמצא שנכסה רוב של חוט המקיף אבל רוב עביו והוא החלל לא נתכסה עדיין לפי שיותר יש חלל העצם באותו הקצה הרוחב שלא נתכסה ממה שיש בזה המיצר שנתכסה ועד"ר ושם כתבתי פי' לדברי ב"י שהוא עד"ז שכתבתי ועוד דרך אחרת בשם מ"ו ז"ל:

היו רירין כו' אע"פ שאין שם בשר פי' ואע"ג שדרך להיות שם בשר:

גידין שסופן להקשות כו' וכל הגידין איקרי סופן להקשות וכן מוכח מהרמב"ם ב"י וכ"כ רמ"א:

אלא מתלקט כו' רבינו סידר האבעיות באת"ל וכולן להיתר והתחיל במתלקט שיש שם רוב בשר והוא עב אלא שאינו במקום אחד ואת"ל שהוא כשר. מרודד פי' שהוא דק וקלוש והוא גרוע ממתלקט הואיל והוא דק מהו ואת"ל שהוא כשר הואיל והוא מחובר לעצם נקלף מהו שאינו מחובר לעצם ואת"ל נקלף כשר הואיל ולא ניטל כלום סופו להתחבר ניטל שליש התחתון מהו ר"ל שהבשר החופה נקלף מן העצם וניטל ממנו שליש של בשר סמוך לעצם ואם ת"ל כשר הואיל והוא שלם בלא נקב ניקב מהו ר"ל שהבשר החופה ניקב נקב מפולש עור ובשר והוא גרוע קצת ממתלקט שעורו שעל גבולו ניקב ומעלה ארוכה גם הבשר אע"פ שלא נחסר כלום את"ל ניקב כשר הואיל ולא ניטל כלום ואינו אלא נקב כל שהוא הדר בריא נסדק מהו ר"ל שנסדק הבשר והעור סדק בלי חסרון ואפשר שהסדק מתרחב ואינו הדר בריא זהו טעם רבינו שסדרן בזה הסדר שלא כסדר הגמרא והרא"ש ועד"ר:

נשבר העצם במקום שעושה טריפה כו' פי' שלא במקום צומת הגידין דאילו במקום צומת הגידין יתבאר בסי' נ"ו דיש להחמיר שמא נפסק אחד מן הגידין ולא נתרפא יפה כ"כ ב"י בס"ס נ"ו בשם ת"ה (וכתב רמ"א ואפי' אם הוא עב עדיין במקום השבר וניכר עדיין שנשבר כשר וכ"כ האו"ה ודוקא כשחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידובקו אבל אם שני שברי עצם שוכבים זע"ז זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה אסור מהרי"ק ב"י עכ"ה) ואפשר לומר דמיירי אף במקום צומת הגידין והא דסתם רבינו וכתב שהוא כשר בלא חולק אפשר שר"ל שכשר ע"י בדיקה והא דלא הזכיר הבדיקה ה"ט שאין כוונת רבינו לבאר כאן דיני צומת הגידין רק דיני עצם שנשבר ומצד העצם הוא כשר ועל דיני צומת הגידין שסמך שיתבארו לקמן בסימן נ"ו. אלא שנראה לומר דאי מיירי במקום צומת הגידין אין הבדיקה מועלת דחיישינן שמא נפסק ונתרפא ואין ניכר וטריפה דכמו שגבי עצם אמר כיון שנקשר בידוע שלא יצא דיש לדקדק למה ליה למימר בידוע שלא יצא נימא סתמא כיון שנקשר כשר גם לפני זה קאמר ואין ידוע אם יצא רובו אלא לאו ה"ק כיון שנקשר מסתמא לא יצא משמע דאי ידעינן בודאי שיצא (אבל רבינו ירוחם לא ס"ל הכי וכמ"ש לעיל בשמו שכתב אדברי הרא"ש בפי' רוב עביו כו' דלפי פי' אין נ"מ ביציאת העצם ע"ש וע"כ צ"ל דמש"ר כאן ואין ידוע אם יצא רובו ר"ל אין ידוע אם היתה טריפה מתחלתה דהיינו שיצא בלא סביבת רוב עור ובשר כדינו) שלא היה רובו מכוסה אעפ"י שנקשר טריפה ה"ה נמי בצומת הגידין שאין בהן דין וחילוק אם יצא או לא דאם נפסק אע"פ שנתרפא טריפה וא"כ יש לתמוה על דברי ב"י שכתב בס"ס נ"ו בד"ה ואם נשבר כו' וז"ל וכיון שנפסק שמא לא נתרפא ע"כ ולפי מ"ש אפי' נתרפא אסור. ולשון הגאונים מסייע לב"י שהרי כתב רבינו שם ס"ס נ"ו ז"ל והרא"ש מאיבר"א כתב בשם הרשב"א שאם לא נשתנה מראית בשר אז ודאי "נתרפא יפה משמע אף שנקרעו צומת הגידין אם חזרו ונתרפא יפה כשר ודוחק לומר דר"ל אז לא נקרעו הצ"ה מעולם דל' נתרפא לא משמע הכי וצ"ע:

כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו לאו דוקא אמר לא יצא דהא לדעת רבינו שקאי בשיטת הרא"ש אין נפקותא בין יצא ללא יצא רק שצריך שיהא רוב הבשר מחופה אלא מ"ש לא יצא ר"ל לא היה מגולה וטעם הדבר שאם היה העצם מגולה לאויר העולם לא היה אפשר להתרפאות. והיותר נראה דמ"ש ויצא רובו רובו קאי אהבשר שנסדק ברובו והיה ראוי לצאת העצם מתוכו ול"ד יצא קאמר להרא"ש ורבינו אלא ל' הברייתא נקט דת"ר עצם שנשבר ויצא דצ"ל להרא"ש ל"ד יצא אלא ראוי לצאת או יצא וניתק ממקום חיבורו קאמר וק"ל:

ואם אין יכולין לעמוד עליו פירוש שאינו שחור שאז יש להסתפק שמא נשבר סמוך לשחיטה שסימן השחרות אינו מועיל אלא לחומרא:

ואם לאו אסורה מספק ואין להתיר מטעם דכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה דהתם דוקא דיכולים למיתלי בזאב או במשמוש ידא דטבחא ר"ן: (וכתב רש"ל ואני נוהגין שלא להקל א"ל שיש רגלים לדבר שנעשית אחר שחיטה עכ"ה):