דרוסה טריפה פי' דרוסה שהיא ודאית קי"ל שהיא טריפה והולך ומבאר דיני דרוסה:

מעלות מעלות יש כו' ז"ל משנה ריש פא"ט ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ע"כ ופרש"י דרוסת זאב שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה:

ואצ"ל בעופות אפשר דקמ"ל בזה דל"ת ודאי לא זרק בהן ארי או זאב הארס דא"כ מיד היו מתים כיון דחיותא דעופות זוטר ניהו קמ"ל:

וכלב אין לו דריסה כו' עד שאם דרס או נקב בשיניו עד לחלל (פי' לחלל הגוף של בהמה ומבואר בסעיף קטן ט' ע"ש. ואע"ג דבשיניים אין דריסה לשום חיה ועוף מכל מקום אשמועינן בכלב דה"א דמאחר דביד וברגל אינו דורס הוא דורס בשיניו וכמו שאמרינן בעוף שהוא דורס ברגל מאחר שאין לו לדרוס ביד כמו חיה שאין לו דריסה אלא ביד כדלקמן וק"ל עכ"ה) חוששין לו כו' מ"ש חוששין ולא ביאר איך הוא ר"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"ד שנתבאר לעיל סימן נ"א דלרש"י אין בדיקה לנקב בקוץ ולבה"ג יש בדיקה וכ"כ הרשב"א בחדושיו בדף ל"ה בד"ה אמר רב נחמן:

וכל שאר חיות כו' כתב הרא"ש שאין להם דריסה טעמו דדוקא לאלו שהוזכרו במתניתין וכתבתים ריש הסימן יש דריסה ולא לאינך:

והרשב"א כתב כל חיה שאינה גסה מזאב כו' וס"ל דלהכי נקט מתני' זאב לאפוקי מה שלמטה ממנו או דומה לו שאין לו דריסה כמותו בגדולה שבדקות אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים והא דנקט חתול בגמרא לרבותא נקטיה דאפילו חתול וכ"ש מה שהוא גדול ממנו וכל שהיא גסה מזאב עד ארי דינה כזאב דנקט זאב לרבותא וכ"ש הגדול ממנו וכן בארי אמרינן נקט ארי לאפוקי מה שלמטה הימנו או דומה לו אין לו דריסה בגסה אבל מה שלמעלה מארי יש לו דריסה בגסה במכ"ש זהו טעם הרשב"א:

כל העופות אין להן דריסה אפילו בגדיים חוץ מהנץ הנץ יש לו קולא מעוף הגס שקורין אושטי"ור דבסמוך דאותו גס אפילו ניקב בגדיים לפנים אין חוששין משום ארס והיינו קולא אבל יש לו דריסה בעופות אפילו בגדולים כגון אווזות והיינו חומרא ובנץ הוא להיפך ועמ"ש בסמוך:

אלא אם ניקב עד לחלל פי' לחלל הגוף:

חוששין לדריסתו הטעם דאז מטיל ארס דקים להו לרבנן דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטיל בפנים דוקא ואע"ג דבלא ארס נמי אם ניקב נקב קטן לחלל הגוף טריפה לפי שאין בדיקה לנקב קטן באברים פנימים בשלמא למ"ד יש בדיקה לנקב קטן בשטח הגוף יש נ"מ בזה הארס שאף אם נבדק מנקב צריך עדיין לבדוק אם אין שם ארס אלא למ"ד אין בדיקה לנקב קטן באברים פנימים למאי נ"מ אמרינן בגמרא שהנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים כשנקב בחלל הגוף הלא אף בלא ארס טריפה וי"ל דכי אמרינן אין בדיקה לנקב היינו כשהקוץ או המחט תחוב בגוף ואיכא למיחש דילמא הלך לכאן ולכאן וניקב וא"א לבדוק אבל כאן שדרס והוציא מיד לא חיישינן לנקב באברים פנימים אלא כנגד זה הנקב מקום שדרס (וכ"כ רש"ל עכ"ה) דומה למ"ש רשב"א לעיל באם נמצא מחט או קוץ תחוב בלב שיש לו בדיקה הלכך כאן נמי יש לנקב בדיקה ואשמועינן דאף אם בדקנו ולא נמצא נקב צריך ג"כ לבדוק אם אין שם ארס ועמ"ש לקמן שאף בדריסה אם ראו מקום הדריסה א"צ לבדוק אלא אותו מקום שראינו שהכה עליו וע"ר (ואפשר גם כן ליישב דגבי נקובת קוץ או מחט אם רואין שניקב כנגד הלב ואח"כ נמצא תחוב בלב כשרה כדלעיל סימן נ"א ואילו גבי חשש דרוסה כשנגע ללב טריפה מאחר שניקב לחלל הגוף חיישינן לדריסתו עכ"ה):

אבל בעל התרומות כתב דחתול כו' אבל בארי וזאב הכל מודים דאין חולק:

אא"כ יש לו מצילין וה"ה אם הנדרס בורח מפניה ב"י:

ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כסברא הראשונה היינו מדסיים שם הרא"ש אבל הרי"ף חילק בין מצילין לאין מצילין כו' ובס"א גרסינן בהדיא כן וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה שהרי"ף אוסר בכל ענין וטוב להחמיר ב"י:

וכל שלא ראינו שרדף אחריהן והכה אין חוששין מכאן נלמד דאם ראינו שהכה חוששין לו ואפי' בחתולין שלנו שהן בני תרבות והארפכי בתשובה:

וראוי לחוש להם פי' לאסור והטעם כיון דאשכחן שחשו בגמ' שמא דרס החתול ושונרי דידהו היו ג"כ מגודלים עם התרנגולים כמו שלנו אבל הר"ן כתב דעכשיו נוהגין היתר בדבר אם לא שראינו שהכה בהן וכמ"ש ב"י:

אין דריסה אלא ביד ובציפורן פי' לאפוקי אגפיים שבעוף וגם אם נטלו צפרנים דיד אין לה דריסה:

אבל דרסה ברגל פי' חיה שיש לה ב' ידים וב' רגלים אבל עוף יש לו דריסה ברגל:

ואין דריסה אלא מחיים של דורס ונדרס פי' לאפוקי אם נשחט הנדרס קודם שהוציא הצפורן אין הארס מזיק כלום שכבר נשחטה כראוי וכמש"ר בהדיא כיצד כו' ואין לאוסרו מטעם דכל העומד לנקוב כנקוב דמי ה"ג דכוותיה דשאני הכא דאינו מטיל ארס עכ"פ כגון אילו ימות הדורס קודם שיוציא רגלו או יחותך ידו וכמ"ש לעיל ס"ס נ"א בדין חילתית:

ועד שלא הוציא הציפורן הומת ל"ד הומת אלא שנחתך היד התחוב בו ב"י:

הרי זה כשר הטעם שעם נטילת הציפורן דוקא זורק הארס וכתב הר"ן אפילו האדים בשר נגד בני מעים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא כד לא מספקא לן בדרוסה כלל:

אבל כשבא לפנינו וציפורן תחובה לו בגבו חוששין שמא דרס וחזר ודרס מ"ש תחובה לו בגבו נראה דר"ל שכל היד עדיין תחובה לו בגבו כשבא לפנינו שאע"פ שמזאת הדריסה אינה נדרסת כיון ששחטוה קודם שהוציא הדורס ידו מעל גבה דבנטילת הציפורן מטלת הארס מ"מ חוששין שמא דרס והוציא ידו והטיל ארס באותה דריסה וחזר ודרס ומה שתחוב בגבו הוא דריסה שניה והוא דומה למש"ר בסמוך וכן אלי הצדדין כו' שכתב להדיא אפילו אם שחטה קודם שהסיר הציפורן שמיירי בעדיין תחובה הציפורן עם הרגל ה"ה נמי לעיל דמיירי בכה"ג מדכתב וכן ועי' ד"ר:

חוששין לספק דרוסה כגון אם רואין ארי כו' ל"ד ארי אלא כל הדורסין שנכנסו לבין אותן שיש להן דריסה בהן אלא מילתא פסיקתא נקט רשב"א:

או הוא והם מקרקרים אין חוששין הטעם דבידוע שהוא ג"כ ירא מהם וכן כששניהן שותקין אמרינן ודאי שלום עביד עמהן וכתב בתרומת הדשן ואם ראינו דקפץ עליהן אף על פי ששניהן שותקין אמרינן מרוב ביעתותא שתקו וחוששין:

אבל אם הוא ספק אם נכנס כו' הטעם משום שהוא ספק שמא לא נכנס ואם נכנס שמא לא נגע בא' מהן רשב"א:

או שמא בקנה ניגף פי' אם ראינו שמלוכלך בדם תלינן שמא בקנה ניגף:

ארי שנכנס כו' ונמצאת צפורן כו' חוששין הטעם כתב מ"ו וז"ל ואף שהאדם אינו בא אלא בהדי דשליף צפורן כדלעיל ל"ד צפורן אלא דשליף ידו לאפוקי כשהדורס עדיין עליו עכ"ל ונראה דכן משמע גם מל' רבינו שכתב שחוששין שארי דרסו והצפורן נשמטה כו' דר"ל שנשמטה מן היד ואז בהוצאת היד מטיל הארס (מיהו ראיה זו אינה מוכרחת כמ"ש בדרישה) וכן משמע מדברי הרשב"א ועד"ר:

בין אם היא לחה או יבשה בחידושי רשב"א מבואר דלא תימא דלא זו אף זו קתני דלא זו לחה פשיטא דחוששין אלא אפי' יבשה. דאדרבא יותר יש לחוש ביבשה מבלחה משום דביבשה אמרינן הואיל וכבר היא יבשה נשמטת בשעת דריסה אבל לחה אין דרכה לשמט בשעת דריסה ונימא ודאי בכותל נגף ונשמט לו ומן הכותל נפל לגב הבהמה קמ"ל דאפ"ה חוששין:

וכתב הרשב"א ולא לזה לבד חוששין אלא כו' קאי אאפילו אם שניהם שותקין שכתב רבינו שאם צפורן נמצאת כו' חוששין וע"ז קאי רשב"א ולא כמ"ש רבינו ירוחם ב"י:

וכתב עוד הוא בד"א כו' כתב ב"י אדלעיל קאי אמ"ש חוששין לספק דרוסה אם הוא שותק והם צווחין בד"א כו' וכ"כ שם הרשב"א דין זה אאותו בבא ע"ש. אבל אם נמצא צפורן על גב א' מהם כתב הרשב"א בהדיא דאסורה בכל ענין עכ"ל. וכתב ד"מ ע"ז וז"ל ואין דבריו נראין דמשמעות הטור אינו כן אלא נ"ל דאע"ג דבאותו השור שנמצא הצפורן בגבו אין לחלק בו כיון שראינו שהשיגו שהרי הצפורן בגבו מ"מ לשאר שוורים שעמו לא חיישינן אם הוא במקום רחב והרי אמרינן שהם ברחו דלדידהו אינו מזיק מה שהצפורן נמצא בגב של אחד מהם אלא שחוששין שמא דרס גם אותן וכיון שהוא במקום רחב אין לחוש ולכן כתב הטור דין זה ארי נכנס בין השוורים כו' קודם בד"א זו כדי שבד"א כו' יהא קאי על אותו דין ג"כ נ"ל ע"כ. וכ"כ מ"ו רש"ל בהגהותיו דאפילו נדרס הא' לא חיישינן לאינך כשהן במקום מרחב ונלע"ד דגם הב"י לא היה כוונתו לאסור גם האחרים רק מ"ש אדלעיל קאי לא אתי לאפוקי אלא דל"ת דקאי לכל מאי דסמיך ליה והיינו גם אכשנמצא צפורן אגבו של א' מהן ותאמר דאפילו זה אינו טריפה אלא כשהוא במקום צר דז"א דזה עכ"פ טריפה אלא קאי אלעיל אהיכא דהוא שותק והם צווחים ושם כולן הן בספק בשוה דליכא ציפורן בשוה. אזה כתב דכשהן במקום רחב "כלן מותרין אבל הב"י מודה דגם אם נמצא צפורן בגב א' מהן דהנשארים מותרים כשהן במקום רחב ומ"ה שינה רבינו לשון הרשב"א וכתב האי דינא "דוכתב "עוד אחר הני בבית שלפניו וברשב"א כתבן מאוחרין כדי ללמד דהנשארים גם בזה מותרין כשהן במקום רחב אלא מדכתב רשב"א סתם דבמקום רחב. מותרין דמשמע כולן מותרין מש"ה כתב דקאי אדלעיל ולא כמ"ש בד"מ על הב"י ועמ"ש בהגהות ד"מ:

בהמה או עוף שבא לפנינו כשהוא מבעבע דם היינו דין שכתב רבינו לעיל או כהוא ספק ארי ספק כלב או שמא בקנה ניגף אין חוששין אלא שחזר וכתב דין זה כדי לכתוב עליו ואין צריך בדיקה כו' דהיינו הנ"מ אי תלינן בכלבא או בשונרא וב"י כתב עוד נ"מ אחריני וקצתם אכתבם בסמוך:

כשהוא מבעבע דם כו' ע"ל סימן ל"ג דכתב רבינו בשם ריב"ם דמתיר אפילו בלא בדיקה כלל לעוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם צ"ל בין מבעבע דם דהכא למלוכלך בדם דהתם:

וכן אם ניקב אפילו בפנים כן הוא נוסחא אחת בת"ה וצ"ל דלא קאי אושט דושט שהוא אדום מבחוץ אין לו בדיקה דהא בנקב כל דהוא נטרף אלא קאי אקנה דלא נטרף עד שנפסק רובו כ"כ ב"י ולי כראה דקאי נמי אשאר חלל הגוף ואין להקשות הא אמרינן לעיל בסימן נ"א נקב עד לחלל אין לו בדיקה ולעיל בסימן זה אמרינן בהדיא שחוששין לנקיבת כלב שניקב לחלל די"ל דלא חיישינן לטרוף אלא כשידעינן בודאי שכלב נקבו אבל הכא תלינן לקולא ואמרינן קניא ניקבו ורש"י כתב בהדיא ולעיל הביאו בסי' נ"א דלנקיבת קנה יש בדיקה (לפי שקנה עושה נקב גדול ונראה שנקב ע"ש עכ"ה) ומ"ש או כלב הכה לרווחא דמילתא אמר כן היכא שאינו ניקב לפנים דגם אי תלינן בכלב אינה נאסרת אבל ניקב לפנים תלינן בקנה ובודקין נגד מקום הנקב ומ"ו תירץ לפי שיטתו הנ"ל דכיון שאין הקוץ שתחוב בו עדיין לפנינו אפילו בדיקה ממש לא צריך אלא נגד מקומו וב"י מפרש בע"א וע"דר:

אין תולין אלא במצוי בין להקל בין להחמיר ר"ל להקל היינו בכלב וקנה להחמיר היינו חתול וחולדה ויש לדקדק א"כ מאי קאמר דבמצוי תלינן להקל הלא אף בסתמא דהיינו שהן שוין כתב לפני זה דתלינן להקל אפילו בלא מצוי ונראה ליישב ע"פ מ"ש ב"י וז"ל ולדברי הסוברים דבין בדרוסה בין בנקובה אין בדיקה לושט אלא מבפנים ומיהו בדרוסה הופך הושט לבודקו אחר שחיטה שאע"פ שהוא שוחט במקום הדריסה היה האדמימות הארס ניכר בו אבל בנקובה חיישינן שמא במקום נקב שחיט והלכך שוחט בקנה לבדו והופך הושט ובודקו. נמצא דתלויות חתול הוא קולא דיש לו בדיקה בין בעוף בין בבהמה משא"כ כשהיו תולין אותו בקנה אלא כיון דדריסה לא שכיחא הוא אין תולין בו בשוין כ"א כשהדבר הדורס הוא מצוי יותר ואם הקנה מצוי יותר קמ"ל דתולין בו לחומרא וכמ"ש דנקב אין לו בדיקה ולא תלינן בחתול לקולא כמו לעיל בקנה דלעיל איירי דוקא בשוין. והא דהתחיל וכתב בהמה או עוף שבא לפנינו כו' עד תולין להקל ואמרינן בקנה הוכה היינו דוקא בעוף ואפילו בסימנים דשוחט הקנה במקום אחר ואח"כ בודק הושט ומ"ש שם גם בהמה לא מצינו קולא בבהמה בתליות קני' כ"א כשהוא מבעבע דם שלא במקום סימנים דיש לו בדיקה מבחוץ במקום שנטרפת גם בתליות קני' משא"כ בתליות דבר הדורס דצריך לבדוק גם מבפנים נגד המכה:

הא דחוששין כו' עד ומיהו כתב הרמב"ם צריך להגיה הריב"ם שכ"כ כל הפוסקים בשם ריב"ם אבל הרמב"ם כתב בפ"ה כדעת הרא"ש דבסמוך:

אבל אם ודאי שנדרסה אין לה בדיקה הטעם שפעמים מאדים הבשר ואינו יכול לכוון יפה:

וכן כתב בעל העיטור פי' שגם הוא סובר דבודאי דרוסה אין לה היתר בבדיקה אבל הוא מחמיר יותר מריב"ם דלריב"ם אפילו במקום שאמרו חוששין לה נתרת בבדיקה כיון שאינה ודאי ולבע"ה גם לזו אין בדיקה והנה הריב"ם פי' אין חוששין ומותר בלא בדיקה והיכא דאמרינן חוששין צריך בדיקה ובודאי דרוסה לא מהני בדיקה ובעל העיטור סובר דאף היכא דאמר אין חוששין צריך בדיקה אבל היכא דאמר חוששין אין לה בדיקה ולהרא"ש אפילו בודאי דרוסה יש בדיקה אבל במקום שאמרו אין חוששין סובר כריב"ם שא"צ בדיקה:

וכיצד הוא הבדיקה כו' פי' שצריך לבדוק אם יש שם מקום אדמדם מבחוץ על העור וכל מקום שימצא שם צריך בדיקה כנגדו בפנים (ואם האדים הבשר כנגד בני מעים אסורה עכ"ה) רשב"א:

עד סוף הירכיים אצומת הגידין קאי דאילו שאר בשר שבירכיים לא אכפת לן ביה מידי אפילו ניטול כולה ב"י והא דקאמר עד סוף הירכיים וצומת הגידין למטה מן הירכים בשוק נראה דהואיל והשוק והירך מחוברים זה בזה והם בעצם אחד לכן אמר עד הירכים ור"ל צומת הגידין ורמ"ש לעיל בסימן נ"ה גבי מש"ר ראשו התחתון של עצם זה המחובר עם השוק יש אוסרין כו' שכתב הרשב"א טעמם דמפרשי הא דאמר רב יהודה שמוטת ירך טריפה היינו שוק הנשמט ממקום שמחובר בירך וקראו ירך הואיל והוא מחובר כו' ע"ש ואף המתירין שם אינן מחולקין בהאי סברא דלא נקרא ירך אלא משום דנראה ליה דוחק לומר דמטרפו בנשמטה שם ואפי' בלא איעכל ניביה וכמ"ש שם:

וכן אם נתמסמס כו' הטעם שרואין אותו בשר שנתמסמס כאילו חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שלסוף ינקבוה בני מעים:

ומ"ש או כנגד צומת הגידין קאי ג"כ אהאדים ועא"ג שגם הם בכלל מהאברים שנטרפת בהן פרט אותה דסד"א צומת הגידין קשים הם ובהאדים הבשר או נתמסמס כנגדן לא מתסר עד שיאדימו הן עצמן וכמ"ש בסימנים קמ"ל ב"י:

ואז אסור אפי' האדים הקנה בכל שהוא הטעם מפני שהארס שורף ועתיד לשרוף רובו:

בהמה שנדרסה כו' עד כדפירשתי לעיל ושם הוכיח ב"י דאפי' ספק דרוסה אין לבהמה תקנה בבדיקה וא"כ מש"ר לעיל וכיצד היא הבדיקה כו' קאי לספק דרוסה בעוף בלבד ולודאי דרוסה בין בעוף בין בבהמה והוא שידוע שלא דרס בושט דאל"כ לא הוי מהניא בדיקה בבהמה ב"י ע"ש אבל לב"ה מהני בדיקה בושט בפנים בבהמה כדלעיל סימן ל"ג (וכ"כ רש"ל שנראה בעיניו לדוחק גדול שלדברי רבינו כל הבדיקות הנאמרים בתלמוד איירי בעוף ע"כ נראה דברי רש"י עיקר שכתב אף לבהמה יש לה בדיקה בפנים וכדברי ב"ה דלעיל ורוב המחברים לא חלקו בין עוף לבהמה עכ"ה):

כתב הרשב"א בדק ולא האדים כו' דע שהרשב"א סובר דיש בדיקה לודאי דרוסה והנה מ"ש אם סמוך לדריסתו בדק כו' נראה דבודאי דרוסה נמי מיירי אפילו לא בדק מבפנים הואיל ולא האדים מבחוץ ומ"ש ואם לא בדק כו' חוששין ר"ל אפילו גם בפנים לא האדים וב"י לא פי' כן ועד"ר וכמ"ש ונוקב ויורד למטה משמע שסובר שאין הבדיקה מועלת ועד"ר:

הלכך משהינן הזכר י"ב חודש ואין אנו נוהגים כן וכמ"ש רמ"א ע"ש:

והנקבה עד שתתעבר ותלד פי' או עד י"ב חודש. ועד שתלד פי' ממתינן לה עד שתלד כל הביצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום מסוף לידתה עד שתחזור ותתחיל כי כן ומן עיבורה ואז אמרינן אילו היתה טריפה לא היתה טוענת אבל אם חזרה לילד תוך כ"א יום אמרינן מטעינה ראשונה ילדה וטריפה וה"ה לתרנגולת שלא ילדה מעולם ונולד בה ספק טריפות אם ילדה אחר כ"א יום מזמן שנולד בה הספק כשרה:

שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם ורש"י כתב דברי אלו של הלכות גדולות בפא"ט גבי נפולה וכתב עליהם ולי נראה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא:

ה"ג צפורים הקטנים (ובס"א כתוב שציפרים צריך למחוק השין כי הוא ענין בפני עצמו עכ"ה) וגם היונים האדמומית נמצא בהם וכו' וכתב ב"י דברי הרשב"א הם בת"ה ומדברי רש"י הם נלמדים דאהא דאיתא בגמרא בפא"ט ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא כתב רש"י שעופות דקים היו ומרובים ולא היה יכול לבודקן ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן א"נ איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר ודבר זה נ"ל עכ"ל ובת"ה כתב הרשב"א גם בחידושיו ז"ל ובתשובת הראשונים משום דהני עופות איידי דקטיני לא מנכרא אדמימות עלייהו עכ"ל כל אלה דברי ב"י והנה מ"ש ומדברי רש"י הם נלמדים נראה דר"ל מש"ר גם שכתבו שארס הנץ אינו אדום כ"כ כו' שזה נלמד מא"נ הנ"ל דכתב רש"י. ונראה דאף שרש"י כתבו אם הוא מעשה דעופות לאו דוקא בעופות קאמר דלה"ט דנץ קליש זיהרא ולא מאדים אם בעוף אינו שולט וניכר כ"ש שאינו שולט להיות ניכר בבהמה וגם רבינו תרתי קאמר דמתחלה קאמר ציפורים קטנים כו' אף שנדרסו משאר הדורסין בדיקתן קשה כיון שהאדמימות ניכר בהן. ולמד זה מתשובת הראשונים כאשר כתב הרשב"א בשמם וגם הר"ן ד' תרצ"א ע"ש ואח"כ כתב שארס הנץ אינו ניכר בשום נדרס שיש לנץ כח לדרוס בהן כגון עופות הקטנים או גדיים וטלאים אם נקבן עד החלל כמ"ש לעיל וכן מוכח לשון רבינו שסיים בארס הנץ וכתב לפיכך אין "לו בדיקה ולא כתב אין "להן בדיקה אי הוה קאי דוקא אעופות אלא ודאי אארס דנץ קאי וקאמר דאין לו שום בדיקה משום נדרס. ולפ"ז קיצר רבינו ברישא דלא כתב דציפורים קטנים אין להן בדיקה אלא צ"ל סתמו כפירושו דמדכתב בדיקתן קשה הוה כאילו כתב דאין להן בדיקה אבל בש"ע כ"כ בהדיא אין להן בדיקה גם שם חילק וכתב דארס הנץ אין לו בדיקה בבבא בפני עצמו ע"ש סעיף י"ט וק"ל:

כתב הרשב"א אם רבים הן הנדרסים אסור להשהותן אף ע"ג דגמרא ערוכה הוא עובדא דאתא קמיה דרב ושמואל דחנקינהו ושדינהו בנהרא י"ל דקמ"ל בשם הרשב"א דאפי' ודאי דרוסה אסור לשהינהו ולא אמרינן דלא חוששין לרב ושמואל הנ"ל כ"א בספק דרוסה דיש לחשוש שיקילו בה באריכות הזמן וק"ל:

ומ"ם גמגם לאסור דכיון דבריה היא אינו ניתר בספק ספיקא. אין ר"ל דדבר בריה לא ניתר בספק ספיקא אבל דבר שאינו בריה ניתר בס"ס דז"א דדבר שאינו בריה ניתר בספק א' כמבואר לקמן בסימן ק"ט (דחד בתרי בטל ומותר בלא ס"ס עכ"ה) אלא נראה דהכי הצעת דבריו לפי שרוצה להתיר מכח ס"ס ולא די להתירו מספק א' מטעם דבריה הוא וע"ז אמר ומ"מ גמגם לאסור דכיון דבריה הוא דקדק לומר "דכיון ור"ל דהואיל וגם בצד ההיתר סובר דבריה הוא ולכן מצריך ס"ס להתירו ואמר שאין נראה להתיר בזה דכיון שאינו ניתר בספק א' ג"כ לא ניתר בס"ס. אלא שיש לדקדק הלא קי"ל כל איסורין שבתורה ניתרין בס"ס ותירץ ב"י דלא אמרינן שמותר מטעם ס"ס אלא היכא ששני הספיקות באין כאחד כדאמרינן בפ"ק דכתובות ספק זינתה תחתיו ספק לא זינתה תחתיו ואת"ל זינתה תחתיו שמא באונס אבל הכא אין שני הספיקות באין כאחד דספק דרוסה לבד וספק תערובתה לבד וכשנדרסה לא היה אלא ספק אחד ועדיין לא נתערבה א"כ נעשה זה הספק בודאי וכשנתערב אחר כך הוי כמו ודאי איסור דאורייתא שנתערב אבל אם לא נודע לנו הדריסה עד לאחר שנתערב הוי ס"ס לכ"ע. ומ"ו תירץ שצריך שיהא שני הספיקות בעניין אחד משא"כ כאן (עיין בת"ח כלל מ"ד ס"ז שם כתב בהדיא כדברי רש"ל וכתב שם דשאני הכא שיש כאן ודאי איסור דאורייתא אלא שנתוסף בו ספק ממקום אחר משא"כ התם כו' ומסיים דאינו מתירין מכח ס"ס איסור. דאורייתא אפילו נודע ב' הספיקות בפעם אחד והכי נהוג דלא כב"י ע"כ ועיין מ"ש מהרא"י בסוף א"ו שלו פי' בשערים שלו והביאו גם כן בש"ד כו' פ"ד וגם בא"ו של רש"ל הביאו עכ"ה):

ונראה שיש להן תקנה דנכבשינהו דניידי וקשה הא כתב רבינו לקמן סימן ק"י וז' והא דשרינן כשפירש אחד מהרוב דוקא דומיא דט' חנויות שהאיסור ידוע וניכר במקומו (דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע) אבל בשאר דברים חשובים שאינן בטלים שנתערבו אפילו אחד באלף אם פירש אחד מן הרוב אסור כיון שאין האיסור ידוע וניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע אם כן משמע להדיא מדברי רבינו דלקמן דאין להם תקנה במה דנכבשינהו ועד"ר שם כתבתי מ"ש הב"י בישוב זה והביאי מור"ם בד"מ סימן ק"י וכתב ז"ל ולא נלמד לב"י תירוץ זה דהא בס"ס י"ו פסק רבינו דמהני בכבישה דניידי ושם לא הזכיר כלל דברי הסמ"ג רק פסק כן בלי מחלוקת וכאן פסק ההיפך ומסיק בשם מהר"ר שכנא ז"ל דכאן ובסי' י"ו מיירי דניידי כולהו וכולן מותרות חוץ מב' אחרונות דהתם ליכא למיחש תו שמא יקח מן הקבוע הואיל וניידי כולהו וב' אחרונות נאסרות וגם ב' האחרונות ניידי ממקומן וליכא בהו קביעות ליחוש שמא יקח מהן מהקבוע אלא שאסורות משום דלא שייך למימר בהו כשיקח א' מהן כל דפריש מרובא קא פריש דהא כשיקח האחד לא ישארו שנים כ"א אחד וליכא רובא ועוד דגם על אותן שנים ליתא שם איסור דהא אילו לקחן מתחילה היו הן מותרין ושנים אחרים שנשארו באחרונה היו אסורין וק"ל. ועיין בד"מ שכתב ז"ל ואני מצאתי בטור א"ח בהדיא סי' שכ"ט גבי פקוח נפש דוחה שבת חילוק זה וכ"כ ב"י בשם הרשב"א חילוק זה ולא ידעתי מה הוצרך לדחוק עצמו בישוב קושיא זאת הואיל ונגלה לו חילוק זה עכ"ל ד"מ ועיון בת"ח כלל מ"ג דין ג' שמסיק וכתב שתירוץ זה מוכרחין לאומרם ליישב הטור אבל המדקדק בתוס' ובאשר"י יראה דלא ס"ל הכי ע"ש ובאמת שכן מוכח מל' התוס' והרא"ש שהביא גם כן הב"י בענין זה בשם ר"י דמדקדק מדקאמר בתערובת קדשים שימותו כו' משמע דלית להן היתר בנדו ממקומן ושכתב הרא"ש שכדברי ר"י הוא עיקר. וגם בא"ח סימן שכ"ט לא כתב שמותר על ידי ניידי לחוד כ"א לאחר שנדו כולם ממקום קביעתן חזר ופירש אחד מהן למקום אחר ע"ש. ואין להקשות למה התירו לכבשינהו דניידי ליחוש שמא יקח מן הקבוע בשעה שיכבש אותן כדי להתירן דז"א דהא אמרינן גבי ביעור חמץ בפסח דשרי משום דהשתא לשרוף קמהדר מיכל אכיל מינה בתמיה ה"ה נמי הכא כיון דאזיל לתקנו מאיסורו כדי להתירו איך יכשל אותו הפעם באיסורן:

דנכבשינהו דניידי פרש"י נכוף אותן שינודו דלא להוי קבוע ע"כ משמע מדבריו שכופין ומכין אותן כדי שינודו וכן משמע בשאלתות והביא ב"י בדף מ"ה בד"ה ומ"מ יש לתמוה וז"ל ודאי מישקל חוטרא ובדרינון כו' והתוס' כתבו וז"ל הא דשרי ע"י דנכבשו להו דניידי ואמרינן בהו כל דפריש מרובא פריש היינו דוקא היכא דשלא בפנינו פירשו ממקום קבוע דאם היתה הפרישה בפנינו היו אסורים כאילו לקחם ממעות הקביעות ע"כ וע"ל מה שכתב בסימן י"ו: