פי' התחתונים ועיין בתרגום יונתן דפי' דגם לחי העליון הוא בכלל הלחיים והוא דלא כהלכתא עמ"ש שם עוד:

והוא מפרק כו' פירוש מסוף פרק:

עד כף היד היינו רחב של כתף רש"י:

והם מפרק של לחי עד פיקה כו' לשון רש"י פרק של לחי אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע שהוא פקעיתא וכתתה של קנה בית הבליעה דהיינו לחיים התחתונה עם הלשון:

שאינו רשאי למלוג דילפינן מן הלחיים (פי' מן ה' דהלחיים. וה"א של הזרוע דרשינן דצריכין זרוע ימין דוקא וה"א של הקיבה לרבות חלב שעל הקיבה גמרא עכ"ה) להביא צמר שבראש כבשים כו' גמרא ועד"ר:

עם כל חלבה פנימי וחיצון ר"ל דאקשתא ודאיייתרא:

אז רשאין לעכבו פירוש שא"צ לתנו כלל לכהן ומערבו לכתחילה לעצמו:

ואע"פ שאין טובלין פירוש שאין עושין טבל וטעם שהם בעין ולא שייך טבל אלא בדבר שנתערב וכמ"ש בסמוך דמה"ט חלקו (כמבואר בסעיף קטן מ' עכ"ה) מתחילה בין ראשית הגז למתנות:

אפ"ה מצוה להפרישם מיד ובסמוך כתבתי בשם התוספתא דאיסורא נמי איכא לאכול ממנה קודם שהורמו מתנותיה:

אבל שחט ומצא טריפה פטור בספרי מאת זובחי הזבח פרט לטריפה:

ויתנם לכהן חבר כו' שהוא קודם הטעם שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת:

ואם אין שם תבר וה"ה שאינו רוצה לקבלם תוס':

ונותנים אותם גם לכהנת פי' לבת כהן והא דכתיב לכהן אף כהנת במשמע:

ולא עוד אלא שאפילו בעלה ישראל פטור בשבילה. כתב מ"ו דקמ"ל דפטור אפילו אינו נותן לאשתו ויכול לאכול או ליתן לאחרים בלי רשות אשתו ועד"ר:

ואין לו לכהן לחטוף המתנות הטעם דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו:

ואפי' לשאול אותם בפה הטעם דכתיב גבי בני שמואל ויטו אחרי הבצע אמר ר"מ חלקם שאלו בפיהם פירוש חלקם היינו מעשר ראשון שלויים היו ומינה נילף לשאר מתנות כהונה ועד"ר:

יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה הטעם שנא' למשחה בהן כדרך שהמלכים אוכלים ומ"מ אם ערב לו יותר בע"א אותו ענין הוא לו למשחה:

כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו כו' דאל"כ הוה כדבר שלא בא לעולם שלא חל עליו הזיכוי אבל כשרגילין ליתן לו ה"ל כבא לידו וכדמסיק רבינו ומה"נ כתב רבינו אחר זה במשרת שרוצה לזכות לרבו הרגיל ליתן לו דאם לא היה רבו רגיל ליתן לו בלאו ה"נ לא היה זכויו זיכוי ועד"ר:

משרת כו' שרגיל ליתן לו מתנות פירוש ויזכה המתנות לרבו קודם שבאו לידו ודוקא ממתנות שרבו רגיל ליתן לו אסור לזכותו אבל יכול לזכותו לרבו שיקבל מתנות מאחרים שרגילים ליתנם לו אם רבו ת"ח וצריך לכך ועד"ר ובש"ע:

פטור מדיני אדם משום שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי יכול ליתן לכל מי שירצה אבל מ"מ אם הוא עדיין בעין ב"ד כייפין ליה (ומנדין אותו אם לא יתן עכ"ה) משום מצות הפרשה עי' בר"ן הביאו ב"י:

ואינו חושש שמא גזלם המשלח אלא לקחם:

אין נוהגין אלא בבהמה טהורה ולא בחיה ועוף הטעם דאם שור אם שה כתיב:

ונוהגין בכלאים הבא מהעז והרחל מרבינן מיתורא דאם שה גמרא:

ובענין מתנות כוי הבא מבהמה וחיה כ' הרמב"ם וכו' מש"ר כוי הבא מבהמה וחיה אין זה לשון הרמב"ם שהרמב"ם כתב סתם כוי אע"פ כו' כמו שהביאו רבינו אלא שרבי' הבין שמ"ש הרמב"ם כוי ר"ל שהוא כלאים מבהמה וחיה ומ"ש הרמב"ם אע"פ שהוא ספק ר"ל שספק אם חייב במתנות או לא משום ספק אם חוששין לזרע האב. ומ"ש הרמב"ם מפרישין ממנו כל המתנות ביאר רבינו שעכ"פ צריך להפרישם ואח"כ מבאר והולך מה יעשה עמהן אחר שהפרישן ואמר דבכלאים שבא מן צבי הבא על העז חייב בחצי מתנות דשה ואפי' מקצת שה אבל כלאים הבא מן תייש הבא על הצבייה הולד פטור מכל המתנות כך הבין הוא דברי הרמב"ם ולכך תמה עליו וכתב איני מבין דבריו כו'. ולכאורה היה נראה דאין מקום לתמיהתו דהא דכתב הרמב"ם צריך להפרישם היינו בבא לצאת ידי שמים וכמ"ש לעיל בשם התוספות. אבל זה אינו שהרי הרמב"ם בא להודיענו דין תורה דהוא יליף מקרא ולא לצאת ידי שמים וגם א"ל שרבינו הבין שהרמב"ם ג"כ מדבר בכוי שהוא בריה בפ"ע ואפ"ה מתמה עליו כיון דא"צ ליתנו מכח ספק ג"כ לא היה צריך להפריש. דהא רבינו התחיל וכתב בענין כוי הבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם מוכח מזה דפי' לדברי הרמב"ם דמכוי הבא מבהמה וחיה איירי. אבל הפי' הנכון בדברי הרמב"ם שסובר כוי הוא בריה בפ"ע והוא ספק בהמה ספק חיה כר' יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרבי יודא ורבייה קרא לשוייה כבהמה ומש"ה צריך להפריש כולן וליתנם לכהן אבל צבי הבא על העז א"צ להפריש כולן אלא חציה יפריש ויתן לכהן ועל חציה השני לימא לכהן זיל מייתי ראיה דאין חוששין לזרע אב ושקול. ובתייש הבא על הצבייה פטור מכולן דאמר לכהן זיל אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ולפ"ז דברי הרמב"ם כולם נכונים למבין וכן ביארם הר"ן וב"י. (ומ"ש הרמב"ם אם שה אפי' מקצת שה לא מיתורא דאם אלא ממשמעות שה אפי' כל דהו משמע לכ"ע כמ"ש לעיל בסימן ט"ו גבי או"ב ע"ש עכ"ה):

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' אם שה לרבות כוי פירש"י ובע"כ לרבות כל המתנות אתא יתורא דאם דלחציה לא צריך יתורא דאם שה ואפילו מקצת שה משמע ועד"ר:

ואין נוהגין בקדשים כו' הטעם דאין קדושה חל על קדושה:

א"כ תן לי כולה אף ע"פ שנותן לאיזה כהן שירצה מ"מ אם אינו רוצה ליתן לשום כהן מתרימין אותו כדבסמוך: אם כן תן לי כולה ואין הישראל יכול לומר לכהן הלא נתתי במקומי בהמה אחרת לכהן בשביל הבכור דמסתבר לומר דצריך לסלק הכהן ליתן לו ממונו בעד הבכור דלא גרע מתרומה שנתערבה ונתבטל בכריות בק"א דאפ"ה צריך להעלות אחד מהן וליתנם משום גזל או למוכרם כולם לצרכי קרבנות שלמים ויטול הישראל דמי כולם חוץ משל א' שיטול הכהן. מ"מ יאמר לו ג"כ הכהן אם כן אין לזה דין בכור כיון שסלקתה ממנו דין בכורה וצריך אתה ליתן לי ממנה מתנותיו. א"נ יאמר לו תן לי כולה ואחזור לך אותו שנתת לי וצריך אתה ליתן לי מתנות מאותו שאחזיר לך וק"ל:

אבל בכור שניתן לכהן במומו כו' (וקשה הלא אמרינן בגמ' ז"ל א"ר אושעיא בבא לידי כהן ומכרו לישראל במומו וכן הוא ברמב"ם ובכל הפוסקים דאיירי שהבכור בא ליד כהן בתמותו ונפל מום ביד כהן ומכרו אח"כ לישראל ולא נפל בו מום תחלה עכ"ה) אם נתערב באחרים וצ"ל שגם באותן האחרות יש מומין דאל"כ הבכור ניכר במומו:

ורש"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה בפרק ראשית הגז א"ר נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כתב רש"י כר' אלעאי בראשית הגז וה"ה למתנות דחד טעמא הוא דיליף נתינה נתינה מתרומה והא דתלה רבינו הדבר בזמן (דקאמר ובכל זמן עכ"ה) ולא במקום לדעת רש"י משום דבפ"ג דשבת קא"ר חסדא הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא וכתב שם רש"י אף ע"ג דרב חסדא בח"ל הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז וכן מתנות ובימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר"נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזיק במנהג בראשית הגז בימי רב נחמן ולא מחינן להו ונהגנא כולה כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהג הרי שתלה הדבר בזמן דבימי רב חסדא ורב נחמן בר יצחק לא היו נוהגין כר' אלעאי במתנות ובתר הכי נהוג כוותיה והר"ן נתן טעם לדבר למה נהגו אמוראי בראשית הגז כר' אלעאי ולא במתנות משום דראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה וראוי ללמוד הימנו בנתינה ונתינה משא"כ במתנות שהם מובדלות ועומדות סברי להו כמאן דפליג אדר' אלעאי:

ה"ג ואין נוהגין אלא בישראל אבל כהנים פטורים וגם הלוי פטור מליתנם והטעם דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים ומספקא ליה לרב התם אי לוי בכלל עם הוא אי לאו והמע"ה ועד"ר:

אם הוא קובע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד. ומ"ש בשם הרמב"ם בסמוך אם כהן יושב במטבחיים כו' איירי שהמטבחיים הוא של ישראל דאילו של כהן הא גם הכהן גופא חייב:

ומכאן ואילך חייב הטעם מפני מראית עין אבל מן התורה הוא פטור לעולם ר"ן עוד פירש ט"א ועי' בב"י:

ומנדין אותו אם לא יתן פי' אם אינו רוצה ליתן אפי' כשהן בעין אבל אם כבר אכל כתב לעיל דאפי' בישראל פטור מדיני אדם: (ב' ישראלים שהם שותפים כו' חייבין דה"א דילפינן נתינה נתינה מראשית הגז קמ"ל דילפינן מתרומה ושם כתב דגנך תרומתכם ללמד דשותפות ישראל חייב ושותפות נכרי פטור גמ' בחולין קל"ה וקל"ז עכ"ה):

וצריך לרשום פי' כמו שהיו רגילין לרשום בשר שפטור מן המתנות ר"ן ועד"ר:

בד"א כו' בשותף בכולה לאו דוקא בשותף בכולה אלא אם שותף בג' איברים אלו ביד ובראש ובבני מעים פטור (רש"ל כתב ז"ל בכל שהוא אפי' חלק א' מאלף יש לו בבהמה ע"כ עכ"ה) מיהו י"ל דנראה כערמה כדי לפטור מהמתנות דאיך יזדמן להיות לו שותפות דוקא בהני ג' מקומות דיש בהן חיוב מתנות אם לא בערמה משא"כ במוכר א' מהן לחוד דמזדמן להיות כך ומש"ה כתב אחר זה דפטור בכהן מוכר ראשה לישראל ודוקא בבכור בהמה התירו להשתתף עם הנכרי אפי' לכתחלה כדי לפוטרו מהבכורה כמש"ר לקמן בסימן ש"ך משום כדי שלא יבא לידי מכשול בזמן הזה דאין הבכור נקרב על גבי המזבח ובלה"נ שאני בהפקעת בכור בהמה דאינו מותר אלא בנשתתף עם הנכרי קודם שנולד הבכור ואז מותר אפי' לעשות בו מום אבל אסור לעשות ערמה להפקיע לכהן מתנותיו וצ"ע:

ומוכר ראשה לישראל ה"ה היד וק"ל. מ"ו. והא דמחייב מכח מכירה פי' בחייה קודם שחיטה דאי לאחר שחיטה כיון דבשעת שחיטה של כהן היתה אין בה דין מתנות אבל כשמכר הראש בחייה לישראל ה"ל שם ישראל עליה ואין לכהן שותפות עם הישראל בראש וכבר נתבאר שבאם אין לו שותפות באותו אבר שחייב ליתן מתנותיו ממנו ועד"ר:

השוחט בהמת כו' חובה על השוחט ליתן מתנותיה הטעם דכתיב מאת זובחי הזבח פי' אם בא כהן אינו יכול לדחותו לילך אצל הבעלים אלא הוא יתן אבל אם נתן לבעלים או בע"א (פי' מכרן לאחר א"א שיהא הטבח חייב לו עכ"ה) הא אמרינן המזיק מתנות כהונה פטור רשב"א. וכתב הר"ן אע"ג דהדין עם הטבח טובת הנאה לבעלים דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של זה ע"כ נראה לפרש דאם בא הכהן אל הטבח ואמר שבעל הפרה ציוה ליתן לו המתנות הטבח מחויב לטפל ולישאל לבעל הפרה א"כ הוא ואינו יכול לדחותו ולומר לאו בעל דברים דידי את שהחובה עליו ליתן מתנות כהונה:

כהן שמכר כו' הוי תנאי פירוש זהו שיור ומהני ולא משום שהוא תנאי דהא מסיק דתנאי אינו קיים דהוי מתנה על מ"ש בתורה אלא ה"ק בזה מהני מה שמתנה משום דלא מחשב תנאי אלא שיור אבל אם אמר ל' ע"מ לא הוי תנאי ר"ל לא מהני דיבורו של תנאו דהוא ע"מ:

אבל אם אומר כו' אינו תנאי והמכר קיים פי' דאין ע"מ לשון שיור אלא תנאי ואין אדם מתנה על מ"ש בתורה שהרי התורה אמרה שיתן לכל כהן שירצה ולפיכך התנאי בטל והמכר קיים דכל המתנה על מ"ש בתורה התנאי בטל והמעשה קיים אשר"י:

ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות לעצמו לשון שייר משמע שאמר חוץ וע"ז נמי קאי בגמ' דאי אמר ע"מ לא הוי שיור אלא תנאי ומיהו נ"ל דאף אם אמר ע"מ הוי של מוכר דדוקא גבי כהן באומר ע"מ א"צ ליתנם לו דהוה מתנה על מ"ש בתורה כמ"ש בסמוך אבל בישראל לא הוה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אינו מבקש להחזיקו לנפשו אלא ליתנם לכהן שירצה:

אע"פ שנשארו למוכר מ"מ חובה כו' הטעם דלא עדיף משוחט בהמת חבירו דילפינן מאת זובחי הזבח שעל הטבח ליתן המתנות והא דאמר נשארו למוכר ר"ל טובת הנאה הוא של מוכר כמ"ש:

ה"ג צריך ליתנם לכהן ומנכה לו כו' כן הוא בהדיא במשנה:

ואין הכהן יכול לתובעם מהמוכר פירוש לחזור המוכר על הלוקח ולראות אם הם בעין שיתנם לכהן אבל כשכבר אכלם שזה כבר אמרו שבכל ענין כולם פטורים והטעם שאינו יכול לתובעם מהמוכר דכיון שהטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן אף עם הטבח רש"י:

מן המוכר או מן הלוקח דומה לזה בח"מ בר"ס קי"ט במי שמכר כל שדותיו לשמעון ושמעון מכר בינונית ללוי ובא ב"ח לגבות רצה גובה מלוי ששעבדו בידו רצה גובה משמעון שהרחיק שעבודו וע"ל בח"מ סימן שס"ב בגוזל ובא אחר וגזלו מידו ג"כ דינא הכי:

גר שנתגייר משנה שם: