יש חוטין שאסורין משום דם כתב מהרי"ן חביב דלהכי הכניס רבינו דין חוטין אלו ודין ביצי זכר שאסורין משום דם בתוך דיני חלב חדא משום שתלוין בניקור ועוד שהלך בשיטת הגמרא שבמאמר א' נכללו החוטין האסורין משום חלב ומשום דם דא"ר יהודה חמשה חוטין הוה ג' משום תרבא וב' משום דם כו':

חוטין שביד ושבכתף כו' בגמרא לא איתא אלא חוטי דידא ודלועא וסובר רבינו דמ"ש דידא משמע מיניה גם שבכתף ובמ"ש דלועא משמע נמי שבלשון ושבצואר ופרש"י חוטין דקין הוא דקא חשיב וכתב הרשב"א דהא דאסרינן הני חוטי נראה ודאי דבששחט את הורידים מיירי ואפ"ה דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה לפי שאינן נגררין דרך הורידין כלל ואין שופכין לתוכן (ע"ל בהלכות ניקור עכ"ה):

ויש לדקדק במ"ש רבינו והגאונים כתבו שמותרין לצלותן אפי' בלא חתיכה ומליחה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולעיל סימן כ"ב כתב שאסור לצלותן לכתחילה אם לא שחט הורידין אם לא ע"י חתיכה ומליחה ועוד קשה דלעיל כתב דבדיעבד צריך לחטט אחריהן וליטול כדי נטילה מבשר סביבו ולהשליכו אם נצלה בלא חתיכה ומליחה וכאן כתב רבינו שאפי' למאן דאסר בדיעבד הבשר מותר וא"צ אפי' כדי נטילה. ונראה שיש לחלק בין ורידין לחוטין שהחוטין דקין הם ונורא משאב שאיב כל דם שבתוכן כמ"ש רבינו בס"ס בשם בעל העיטור והגידין שתחת הכתף והיד אם צולה אותו כשרה לאוכלה שהם צומקין באור משא"כ בורידין שהם עבים ואין כח באור להוציא כל דמן. ובד"מ כתב ליישב קושיא זאת ז"ל ואפשר לומר דחוטין אלו הם עבים יותר מורידין ואין פולטין כלל בבשר כן נ"ל עכ"ל וקשה לי דבזה נתיישב למה א"צ כדי נטילה מהבשר אם נצלה עם החוטין אבל מ"מ לא נתיישב מה שקשה דהטור אינו מצריך כאן חתיכה ומליחה כלל לצליה משמע שהוא מטעם שהאור שואב את דמן דרך צלייתן ולעיל מצריך חתיכה ומליחה אף לצלי ע"כ צ"ל כמ"ש:

וכן הקרום כו' עד המוח אסור והראש מותר כתב רא"פ כן הוא נכון ולא כבשאר ספרים וע"ל בסימן ס"ת ובאשר"י פרק גיד הנשה ע"כ ובי"ס גרסינן הקרום אסור והמוח מותר וקשה דלקמן סימן ס"ח כתב רבינו שאם צלאו הראש שלם ולא חתכו הקרום שאף המוח אסור וכתב ב"י דכאן מיירי שהוציאו המוח עם קרומו וצלאוהו אצל האש ומשום הכי לא נאסר המוח ולקמן בסי' ס"ח מיירי שהראש שלם ולא הניחו על בית השחיטה הדם מתקבץ בעצם קדרת המוח ונמצא שמתבשל המוח בתוכו ולהכי קיים גירסת הספרים כאן הקרום אסור והמוח מותר וכתב מ"ו ע"ז ולא נהירא דא"כ מזהו ולא הניחו על בית השחיטה דקאמר לכן נ"ל דלקמן מיירי שהראש שלם ולא נפתח בביקוע כלל אבל הכא נפתח בביקוע כדרך שפותחים אותו רק שהקרום לא נחתך ומש"ה לא ס"ל שנתבשל בדמו ומ"ה איני אוסר אלא הקרום (ונלע"ד פי' לפי' דבשכל הראש שלם אז מתקבץ דם הרבה לתוך הגלגולת מ"ה נקראת נתבשל בדמו ואסור המוח משא"כ כשהוא בקוע אז כל הדם שבבשר הראש הוא נוטף מצדדין ולמטה ולא נשאר אלא המוח עם הקרום תוך הגלגולת ולכך לא נאסר המוח ואם הניחו הראש על בית השחיטה אז גם הקרום מותר מפני שדם הקרום בשעת הצלייה זב מתוך הקרום ויוצא מהגלגולת דרך בית השחיטה) ותדע דאי לא איירי בנפתח הראש אין שייך לחתוך הקרום שאמר צלאו ולא חתכו. אכן באשר"י כתב המוח אסור והראש מותר ומביא ראיה מיניה להא דלעיל שהחוטין אסורין והבשר מותר אפי' בלא קליפה אכן באשר"י לא כתב כלל מזה דצריך לחתכו ודו"ק עכ"ל ועד"ר:

ביצי זכר כל זמן שלא היה לו שלשים יום פי' שאין ל' יום מלידתו:

מותרין כו' בלא קליפה פי' קליפת הקרום שבו הם החוטין:

כמו חוטין אדומין הטעם שאין זה אלא שומן:

אבל לצלי מותרים רבינו לטעמיה אזל שהתיר לעיל בחוטין לצלי אף בלא חתיכה ומליחה אבל למאן דאוסר לעיל בצלי גם כאן אסור:

אין מחזיקין בהן דם עכ"ל הרמב"ם כצ"ל וכתב גאון כו' הוא דברי רבינו:

וחומרא הוא שהחמיר כו' א"צ לחתוך אלא הגידין שהזכרתי כתב ב"י וז"ל אי קאי על כל מה שהזכיר קשה שהרי כתב בשם הרמב"ם חוטי הלב וחוטי הדקין ואינם מוזכרים בגמרא ולפי' נ"ל דלא קאי אלא למה שהזכיר הוא ז"ל סתם. לא למה שהזכיר בשם הרמב"ם עכ"ל אלא שיש לדקדק למה אמר רבינו וחומרא הוא שהחמיר על דברי גאון ולמה לא כתב כן גם על דברי הרמב"ם והול"ל וחומרא הוא שהחמירו ועוד יש לדקדק הרי גם רבינו הזכיר לעיל חוטי הכף והלשון והצואר שלא הוזכרו ג"כ בגמרא אלא צ"ל שמ"ש בגמ' דידא ודלועא לא הזכירם אלא כללים ואלו נכללים בהן הה"נ אפשר לומר שגם אלו שהזכיר הרמב"ם נכללים באלו ולפ"ז אפשר לומר שמ"ש רבינו א"צ לחתוך אלא הגידין שהזכרתי קאי על מה שהזכיר בשם הרמב"ם שגם אלו שהזכיר הרמב"ם אינם אלא חומרא יתירא:

גיד הנשה כו' ואפי' אין כף שלה עגול פרש"י כף לפ"א הנכרכות סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא. כל בשר עגול וגבוה קרוי כף כו' והולכין אחר הרוב שהן עגולין בבהמה ובעוף אין הולכין אחר המין לחומרא כי אבעיא הוא בגמר' פג"ה דף פ"ט בתרווייהו ולא איפשיטא ולחומרא:

אבל אם נמצא לו כף עגול נוהג בו תימא דליתא בזמנינו דחש בזה דודאי לפעמים יזדמן שהוא עגול גם בשל עוף:

ואין צריך לבדוק אחריו אם הוא עגול הטעם דהולכין אחר הרוב:

ונוהג בכוי פי' אפילו אם הוא בריה בפני עצמו (לחד מ"ד דאילו בא מבהמה וחיה פשיטא דנוהג דהא נוהג בבהמה וחיה וק"ל עכ"ה):

ושני גידין הן בירך כו' כתב סמ"ג פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו מלקות ופרש"י כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על כף הוא עגול בשר הנתון על עצם הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם (פירוש ואינו מונח שם תחת הבשר רק על העצם לצד פנימי של ירך) ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך עד הארכובה התחתונה לצומת הגידין. ועוד יש גיד אחד והוא חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו והגיד הזה הוא גיד קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף וקורהו בתלמוד חיצון ע"ש שהוא נתון כולו בצד פיצון של ירך עכ"ל ועד"ר:

וקנוקנות שבשניהן אסורים פירש"י גידין דאין הולכין באורך הירך מגיד החיצון לגיד הפנימי:

על כן אינו אוסר כו' פי' הואיל ואינו אלא כעץ שאין בו טעם:

ויש אוסרים אותו בהנאה טעמם מדכתיב על כן לא יאכלו כו' והגיד אין בו טעם ואינו ראוי לאכילה אלא ודאי בהנאה אסרה תורה:

והרמב"ם התירו טעמו דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו איסור אכילה משמע:

לפיכך כו' פי' הואיל ומותר בהנאה:

אע"פ שמחזיק לו טובה בשביל הגיד לפי שיותר נראה לעינים הירך כשיש ג"ה בתוכו מכשאין בו:

ואם אינו נותנה כו' בין אם היא שלימה או חתוכה ע"ל סימן קי"ז שם כתב רבינו דאסור ליתן או למכור לנכרי טריפה בחזקת כשירה משום גניבת דעת ומשום שמא ימסרנו לידו בפני ישראל. וכאן דמותר דמיירי דמסרו לו סתם ולא בחזקת כשירות דמותר בינו לבינו ולא גזרינן כולי האי וכ"כ שם. ולא חיישינן שמא יקחנו ישראל מנכרי זה דהא בשר ביד נכרי אסור דשמא מטריפה הוא ואע"פ שחיתוך הגיד ניכר וא"כ ניחוש שמא יקנה ישראל ממנו שיסבור אילו היה מטריפה לא היה מטריח עצמו ליטול הגיד מ"מ לא יקנה שיחוש דלמא כשפתח ליטול הגיד לא ידע שהיתה הבהמה טריפה ואח"כ נודע ומש"ה מכרה לנכרי והא דאמרינן לקמן שולח אדם ירך כו' ולא חיישינן ליחלף מבואר בסמוך ע"ש:

ואם נותנה לו בפני ישראל לא יתנכה כו' שיש לחוש כו' וא"ת מ"ש שלא בפני ישראל דמותר דלא חיישינן שמא יקנה ישראל מן הנכרי משום דיחוש דלמא מטריפה וכמ"ש. בפני ישראל נמי לא ניחוש שמא יקננה מן הנכרי מזה הטעם דיחוש שמא מן הטריפה הוא והמ"מ כתב על דברי הרמב"ם שמיירי כשנתן לו בפני הישראל ואמר להנכרי שבחזקת כשירה הוא נותן לו ואי לאו דכשר הוא לא הוה גניב דעתיה דנכרי אבל דברי רבינו א"א לפרש כן דאם כן לא הו"ל לרבינו לסתום ולומר שכל ירך שיוציא כו' אלא הו"ל לפרש כיון שאמר שהוא בחזקת כשירה. ונראה דדוקא בנמצא ביד נכרי לא יקנה דאיכא תרי חששי חדא שמא הנכרי עשה חיתוך זה ולא הישראל ואת"ל הישראל עשאו שמא טריפה היתה ולא נודע כמ"ש אבל בנותן לו בפני ישראל דודאי לו שהישראל חתך אלא שספק אם מכשירה אם לאו חיישינן שמא יקל בחדא חששא ויקנה מן הנכרי. עי"ל דבפני ישראל מ"ה אסור דיש לחוש דהאי ישראל הרואה יראה לישראל הנותן שאוכל מזאת הבהמה וידע שכשירה היא ויקננה מן הנכרי שיסבור שהישראל ניקרה יפה מהגיד וע"ל סימן קי"ז:

ואין כאן מי שהוא בקי כו' דקדק רבינו לומר ואין כאן דמשמע מיניה הא אם יש כאן מי שהוא בקי צריך להראות לו והטעם עד"ר:

הטבח נאמן על גיד הנשה כדרך שנאמן על החלב הא דתלי נאמנות הגיד בחלב משום דאיתא במתניתין וחכמים אומרים נאמנים על הגיד ועל החלב וכן הלכה אלא שמעיקרא התחילו הטבחים לנהוג כרבי יהודה דאמר יקיים בו מצות נטילה ר"ל שלא נטלו אלא גיד הנשה לבדו ולא הקנוקנות הילכך לא האמינום על הגיד הדר סברוה כרבי מאיר דאמר צריך לחטט אחריו ולא זוכרין עוד דברי רבי יהודה והאמינום אף על הגיד כעל חלבו שיהיו לעולם נאמנים:

ואפי' עבדי ישראל ואמהותיהן פי' עבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות:

אבל כל חתיכה שניכר כו' עד מותר לשלוח ע"י נכרי והא דאמרינן לעיל נותן ישראל ירך לנכרי שלא בפני ישראל אפילו גיד הנשה בתוכה בין שלימה בין חתוכה ולא חיישינן שמא יקנה ישראל מן הנכרי וכסבור שהוא מנוקר לפי שהישראל לא יקנה מחשש שמא מן בהמה טריפה הוא והתחיל הישראל לחתוך גיד הנשה קודם שידע כו' א"כ ה"נ ניחוש שמא נכרי זה יקנה מישראל ירך של טריפה שהתחילו לחתוך ממנה גיד הנשה ויחליפו מזה שמשלחין עמו ומה מועיל חיתוך הניקור וי"ל דלעיל שהוא חשש קרוב לפי שירך זה הוא של נכרי יאמר הישראל ודאי מטריפה קנה אבל הכא שזה בודאי שלח ירך מנוקרת אתה צריך להוסיף עוד חששות ולומר דישראל היה לו ירך ונקרה ואח"כ נודע לו שטריפה היתה ומכרה לזה ואח"כ שלח זה ע"י ירך מנוקרת והוא מחליף להנאת עצמו כשירה בטריפה וכל כי הני חששי רחיקי לא חיישינן: (הנני מבאר סדר הניקור ע"פ גירסת ב"י):

סדר הניקור כו' שהעתיק הרב פירוש בעל העיטור אבל א"ל שהעתיק הרב הוא רבינו דא"כ נצטרך לומר שהמעתיק כתב זה ויקשה מנ"ל לומר שרבינו העתיק מאחד מן המחברים דלמא מבעל העיטור עצמו העתיק אלא רבינו כתב זה על בעל העיטור שהעתיקו מן אחד מהמחברים והשתא א"ש הא דסיים רבינו וכתב בסוף דיני ניקור ז"ל וזה החכם "החמיר כו' ולא כתב וזה "הרב בעל העיטור החמיר וק"ל:

ונוטל הלחיים ומחתך בסכין תחת שורש הלשון כו' ובס"א גרסינן וחותך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד אחד וכן יחתוך מצד השני ומוציא גיד אחד ומחתך כו':

ומוציא משם שני גידין מצד זה כו' כתב ב"י ומשמע לי שהם חוטין אחרים זולת הוורידין שאמרו שצריך לחותכן בשעת שחיטה דהנהו כיון שחתכן א"צ להסירן (רנ"ש בסוף ש"ד האריך בזה וכתב דדברי הב"י תמוהים דהא פשוט דבבהמה א"צ לחתוך הוורידין כלל כמ"ש לעיל סימן כ"ב ופשוט דבעל העיטור איירי בבהמה דאין ניקור שייך בעוף. ועוד דאף אם חתכם בשעת שחיטה מ"מ לכתחילה צריכין ליטלם משם כמ"ש האו"ה בשם א"ז ולפ"ז איירי העיטור אפילו בנחתך הראש וק"ל והאריך. וכ"כ רמ"א בת"ח כלל ל"ד דין א' וא"כ יכול להיות שרבינו מיירי בכל ענין עכ"ה) ודברי המחבר הזה כשלא הפריד הראש מן הגוף הוא דאל"כ לא היה צריך להוציא שום חוטין כלל משם שכבר כל החוטין ששם נחתכו ושוב אין צריך להסירן (ורש"ל כתב ע"ז ז"ל ואני אומר בודאי בעל הניקור לא מיירי בשלא חתך הרא"ש דא"כ הו"ל לפרש שהרי הדרך לעולם לחתוך הראש אלא נראה דדוקא בוורידי השחיטה יש חילוק בחתך הראש אבל לא בשאר וורידין ודו"ק עכ"ה) ועד"ר: (ומתחיל מראש הכתף באמצעיתו ר"ל בצד מעלה של הכתף אבל הוא באמצע הכתף לאפוקי בצדדין של כתף עכ"ה):

ה"ג ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד קצותיו. ויותר נראה כגירסא שנדפס בדפוס רא"פ דהא יד וזרוע הכל אחד הוא ולפי אותו גירסא א"ש דמתחילה כתב דיחתוך גיד מהכתף ואח"כ אמר שמוליך הסכין משם ומחתך ג"כ הזרוע עד סופו וז"ש על יד קצותיו ופי' על יד אינו ר"ל יד ממש אלא כאילו אמר ומחתך הזרוע דרך הליכתה לארכה עד קצותה וק"ל:

וצריך לשקוע הסכין יפה פי' משקיע בעומק בשר הזרוע והיד:

ה"ג עד שיעקור אותו גיד והחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין כתף לגוף צריך לשקוע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה ויעקור כו' ולא גרסינן שהוא מחלק בין הכתף לגוף ועד"ר:

ומוציא ממנו מצד הכתף פי' מן הצד מוציא חוט אחד לבד אותו החוט שכתב לעיל שמוציאין מאמצע הכתף:

ומחתך מצד היד פי' מן הצד של יד לבד אותו חוט שמוציא מאמצע של יד:

וכשמקלף נראין ראשי החוטין שהן בכסל לכאורה נראה מל' רבינו שאלו אינן אותו חוטין הנ"ל בסימן ס"ד שהן בעוקץ שהרי שם כתב דראשי פיצוליהן נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות והיינו שהולכין בשיפוע מלמטה למעלה בצד הצלעות שנאחזין בראשיהן באורך החזה ואין זה הכסל שכתב כאן אבל מלשון רש"י והביאו הב"י נראה שהן הן ע"ש:

ונמשכות מאליהן בהיותו חם לכן צריך ליזהר מאד לשלפן חמין אגודה:

וגורר אותו חלב שתחת בשר המתניים כו' נראה דחכם זה פי' חלב שתחת המתניים כדפי' הרי"ף שכתב רבינו בשמו בסימן ס"ד כן ולא כמ"ש בשם רש"י שם עיין שם:

שקורין לונבי"ל וקורין אותו לידוויץ:

ואינו ראוי אלא לצלי כתב רבינו ירוחם שמעתי מפני שפניו חלוקין ואין המלח נכנס בתוכו כ"כ ולפיכך נהגו שלא לבשלו בקדרה ולא דייק לן שהרי כמה חתיכות יש חלקים ממנו והאריך בזה ומסיק לכתחילה אסור לבשלו מפני המנהג וב"י כתב שהמנהג שטות הוא ומותר להתירו לכתחילה אפי' לנוהגין איסור כבר והאריך בראיות. ומש"ר ואינו ראוי אלא לצלי לאו משום איסורא קאמר אלא משום שאין לו טעם אלא בצלי (ובא לנו ליתן סימן איזה חתיכה הוא. עכ"ה) וכן כתב שבלי הלקט שמקובל מרבותיו היתר גמור לבשלו אפי' לכתחילה ב"י:

ה"ג ואותו עצם הנתון בינתים (עד שישתוה עם הבשר היינו הבשר שאצל העצם ההוא עכ"ה):

כדי שלא ישתייר כו' ובשר המתנים כלום לאו משום שיש איסור בבשר המתנים אלא ראשי חוטי חלב קשורים בעצם שתחת המתנים וא"א לנקר אם לא שיטלנו שהרי המתנים צריך לגרור יפה כדי שלא ישאר שום חלב דבוק בהם ב"י:

חלחולת המטונפת שקורין אותה בערבי מבע"י אלסור כצ"ל:

ומהתך אותה חלחולת עם אמה כו' נראה דהיינו ריש מעיא באמתא שנתבאר בסימן ס"ד ב"י. ומש"ר שמשליכו מפני שאינו ראוי לאכילה ה"פ החלב שעליו צריך ליטלו מכח איסור וכמ"ש בסי' ס"ד בדין חלב אבל מה שמשליך המעי עצמו ה"ט משום שאינו ראויה לאכילה ומיהו מדמסיק אח"כ בסמוך וכתב ז"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב כו' ושם אטבחייא שנקרא כרכשתא משמע קצת דבחלחולת הנ"ל דהוא ריש הדקין א"צ לנקר משום חלב א"נ נקיט חומרי תרי הפי' הנ"ל בסי' ס"ד וק"ל:

אותו מקום שהוא קבוע כו' כצ"ל:

קורין אותה כנתא כו' והוא אסור לבשל הטעם לפי שהוא מלא חוטים קטנים דם וא"א לנקרם ובסי' ע"ה כתוב בשם רשב"א שעכשיו נוהגין היתר ע"ש:

ה"ג ושל הנכלולא הידועה בשלפוחית כן הוא בי"ד מדויק מ"ו (וי"מ דעל הובלילא היינו שעל ההמסס והנכלוליא היינו אותו טבחא דמקרי סניא דיבי והיא מונחת בשלפוחא ותיבת הידועה צ"ל מחוק וכן הוא בקצת ספרי י"ד עכ"ה) ופי' הנכלולא המסס. ונ"ל דה"פ דמה שקרא בעל ניקור זה נכלולא לא היה ידוע מה רצונו בזה כ"א כשקראו אותו בשם הידוע להעם בזמן ההוא והיינו בשלפוחית שכך שמו בערבי ורוב העם בימיהן היו מדברין בלשון ערבי:

ומוציא את דמו כתב ב"י לא ידענא אהיכא קאי ובספר מוגה עבר עליו הקולמוס:

ונוטל חלב ומחתך האזנים ומשליכם הטעם שבהם חוטין מלאים דם:

ונוטל את הכוליא כו' ומנקרו יפה יפה פי' גם החריץ מנקר ולכן לא הזכיר רבינו חריץ:

וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה כתב ב"י אפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר וכמ"ש בסימן ס"ד שי"מ כן על ריש מעיא באמתא בעי גרירה:

ונוטל הסכין כו' עד עם כל אותו החוט המעורב אפשר הטעם לפי ששרשי חלב שעל הכסלים נקשרים שם וגם משום תרבא דאקליבוסתא שהוא שם כמ"ש בסימן ס"ד ב"י:

וממשיך החוט מעיקר האליה עד קצותה הטעם משום שיונק מחלב הכליות:

וגורר מאותן הפנים גופן אותן חומרים כו' הם מקומות גבוהין קצת:

עם שפלותו שביניהן כצ"ל:

ופוסק הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש הזכרות בעצם שבו ג"ה וחותך הזכרות והנקבות נלע"ד דזכרות ונקבות ר"ל כמשמעו ששם במקום חיבור הירך לעצם האליה ובוקא דאטמא כשהוא באסיתא שלו שם הוא מקום הזכרות מחובר בזכר למטה בבהמה ובנקיבה מאחורים או ר"ל בנקבות הכי ששם הוא בפנים דבוק באותו עצם שהזכרות בבהמה הוא בא ג"כ ממשיכת חוט השדרה מאחוריו לפניו ונמשך לפנים ממנה כמו במין האדם ובהיות ששם ג"ה ואיסורו מתחיל בתחילת הירך מש"ה צריך לפסוק ולפרק מהעצם שם אותו הזכרות ונקבות ומשליכו משום מיאוס או משום יניקת חלבו כמ"ש ב"י וכתב ב"י ואפשר דלאו משום איסור אלא משום שאינם ראוים לאכילה אלא משום דכתב והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל חוטין וחלב שבו משמע מש"ה משליכן כמ"ש:

מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומן אותו חנותא שקורין ונדול"א וכ' ב"י ע"ז ולא ידעתי מה הוא ובהל' ניקור פי' שיש שם מראה כסף צריך לנקרו ולחתכו ג"כ אף שאינו חלב ממש:

ומן ג"ה ששם בעצם האמצעי נלע"ד מוכרח לומר דבעל העיטור קרא להירך שהוא עצם העליון מהג' עצמות שהזכיר רבי' לעיל בסי' נ"ה בשם עצם האמצעי משום שיש למעלה ממנו עוד עצם האליה וההנקא ומשום דכשמנקרין הבהמה כבר נחתך מהבהמה הארכובא התחתונה עם הפשטת העור נמצא שלא נשאר בכאן אלא השוק והירך ועצם האליה וההנקא ומש"ה קרי לעצם הירך עצם האמצעי וא"ש שקראו מתחילה ירך וכאן קראו עצם האמצעי וגם א"ש שכתב שבו גיד הנשה וידוע שגיד הנשה התחלתו מעצם הירך ולמעלה:

נוטל אותו העצה האמצעי שהוא הירך שפסק ממנו הזכרות מקצה העליון ונוקר החוטין והחלב ממנו ואע"ג שכבר כתב לעיל שצריך לנקרו מכל חלב וחוטין שם קאי אבשר שבצדדין של העצם וכאן קאי אעצם עצמו ובשר המחובר בו:

וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמוך לעצם של שוק כן הוא בנוסחת ספרי ב"י ובנוסחת ס"א כתוב ירך וי"ל שכיון ג"כ אשוק וקראו ירך ע"ד שכתבתי לעיל סימן נ"ה ונ"ז שקצה השוק נקרא ירך ע"ש אחיזתו בירך וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בר"ס נ"ה ע"ש. ונראה דר"ל שזה העצם הירך בתחתיתו סמוך לחיבורו לשוק צריך לקוצצו ולחתכו העצם עצמו בסכין גדול הוא מה שקורין בל"א צסק מפני ששם נתחבר ונתעצם הגיד הנשה בעצם סמוך לקציהו וא"א להפרידו מש"ה צריך לקצץ אותו קצה וגם ראש עצם השוק הסמוך צריך לקוצצו מהאי טעמא ומשליך אלו שתי קצוות העצמות דהיינו תחתיתו של ירך ועליונו של שוק וז"ש אף אותו עצם שהוא סמוך ר"ל סמוך לירך חותך בסכין גדול וכו' וא"ש נמי מ"ש לעני זה ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך משני צדדים ר"ל העצם הירך וע"ד שכתבתי וגם א"ש מה שמסיק וכתב ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות עצם האמצעי עד קצות השוק ר"ל יש גיד המחבר שתי העצמות (יחד מוליך ומאחז קצה הירך עם השוק והולך עד תחתית השוק ודוק וע"ד זה תמצא בהלכות ניקור וק"ל:

ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך הטעם מפני ששרשי גיד הנשה קשורים בהם ב"י:

ה"ג וא"א לפרש בכתב יותר:

ה"ג והגידין שתחת הכתף והיד אם צולה כו' והטעם שהם אסורין משום דם וכשצולה אותן נורא משאב שאיב ב"י ומכאן מוכח שיש חילוק בין חוטין לוורידין לפי שהחוטין דקין הן נורא משאב שאיב כמ"ש: והגידין שתחת הכתף כו' עד וכן הלכה וכתב כן רבי' בר"ס ס"ה שכן הוא דעת הגאונים ופסק זה החכם כוותייהו לאפוקי דעת החולקים כמש"ר שם:

וחוט המוח כתב מורי נראה היינו דוקא באחורים ועד"ר:

וזה החכם החמיר והמחמיר תע"ב כתב ב"י ע"ז וז"ל הוא מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא ואין להם יסוד ושורש כמו שבארתי כל אחד במקומו ואע"פ שוה החכם החמיר בקצת דברים שאין להם על מה שיסמכו כבר השמיט קצת דברים שיש להם שורש בגמרא דהיינו חלב הכסלים שעל הקרום כו' ע"ש ע"כ. נראה מדבריו שמ"ש וזה החכם הוא דברי רבינו וכתב כן על בעל העיטור ואין נראה דיש לדקדק דלעיל קראו רב שכתב שהעתיק הרב וכאן קראו חכם ע"כ נראה שהוא דברי בעל העיטור וכתב כן על אותו שהעתיק הוא ממנו שכתב שהעתיקו מאחד מן החברים ומזה ראיה למ"ש לעיל שהעתיק הרב הוא בעל העיטור ורבינו כתב עליו כן: