כיצד סדר מליחה מדיח הבשר תחילה (וכ' רמ"א בת"ח כלל ט"ו ד"א דלכתחילה ישרה הבשר יותר מחצי שעה אבל בדיעבד בהדחה מועטת סגי בלא שום שרייה והוא מאוה"ה עד כאן הגה"ה) הטעם שמדיחין הבשר תחילה משום דם שעליו לפי שאין המלח מוציא בחומו אלא הדם שבתוך החתיכה שהוא לח אבל לא הדם שעליו שהוא נתייבש וחיישינן שמא אחר שיפליט כל הדם והציר שבתוכו יתרכך זה הדם שעליו ויהא נבלע בבשר כן כתב הרא"ה והר"ן כתב טעם אחר שאם לא ידיח תחילה המלח יתמלא מהדם שעל החתיכה ושוב אין בו כח להוציא הדם שבחתיכה ועד"ר:

ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו עוד נראה דקא משמע לן דלא אמרינן בעינן הדחה סמוך למליחה אפי' לפי האי טעמא דהדחה ראשונה משום ריכוך הבשר כדי שיצא הדם אח"כ ע"י מליחה היטב א"נ קמל"ן דלא בעינן שרייה במים שעה מועטת אלא בהדחה שהדיח הטבח סגי והיא היא דהא דבעינן שרייה היינו כדי שיתרכך הבשר ועד"ר:

י"א שאין לו תקנה עוד אף אם ידיחנו פי' כדי שיתרכך הבשר וימלחנו פעם אחרת והכי קי"לן עיין בא"ו של מ"ו משום דחיישינן שדם שבעין שהיה עליו נבלע ולא יצא ע"י מליחה:

והרמב"ם כתב שאין מולחין אלא במלח הגס פי' כחול הגס:

שהמלח הדק כקמח כו' כן הוא בפ"ו דהמ"א. וא"א הרא"ש כתב כו' אבל הגס הוא נושר מן החתיכה כשהופכה כו' הרא"ש כ"כ לפי סברתו שהוא סובר שצריך למלחו מכל צדדיו אבל הרמב"ם לא גילה דעתו בזה ואפשר שהוא סובר שא"צ למולחו אלא מצד אחר ולכן כתב שצריך למולחו במלח הגס שהוא טוב יותר למלוח בו כשאין מולחין אלא מצד אחד:

אבל הרא"ש כתב שצריך לפזר עליו מלח הרבה כו' הרא"ש דקדק מדקאמר בגמרא ומולחו יפה יפה דמשמע שצריך למולחו מכל צדדיו שלא ישאר בו מקום מבלי מלח. כתב מ"ו מאוד החמיר אלא עיקר דינו למלוח מב' צדדין היטב וק"ל (ומצאתי בביאורי רש"ל שסיים ז"ל ובספרי תורתי וכתבתי שמן הדין הוא ולא מכח חומרא עכ"ה):

וקודם שיתננו כו' או ישטפנו במים פי' ישטפנו (וצריך לנפצו ולהדיחו באויר עכ"ה) בידו במים קודם שיתננו בתוך כלי:

ואם נתבשל בלא הדחה כו' צריך ס' לבטל המלח הטעם דהמלח נעשה נבילה זהו לדעת ש"ד אבל הרא"ש ורבינו סוברים דלא אמרינן חתיכה נ"נ אלא גבי בשר בחלב כמ"ש בסימן צ"ב והכא שצריך ס' נגד כל המלח דלא ידעינן כמה דמא בלע. וכתב באו"ה כלל י"א וכל הקדרה מצטרף לששים ואם יש בקדרה כל כך כמו החתיכה שנמלח ולא הודח הכל שרי דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח שעליו ועד"ר:

וכתב בספר המצות ואם נכרי כו' נאמן במסיח לפי תומו הטעם אע"ג דאין נכרי נאמן במל"ת אלא בעדות אשה שאני הכא דאין זה אלא איסורא דרבנן ועוד דנהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי ועד"ר:

ואם יודע שדרך ישראל להדיחו ואז אין שייך מסיח לפי תומו דבכוונה היה משקר הואיל והוא יודע שדרך ישראל בכך ושוב אינו נאמן במל"ת אם לא מטעם מירתת נאמן אף בלא מל"ת:

והיה שם אפילו נער יודע לאו דוקא יודע אלא נער שראוי להיות שהוא יודע מרתת:

ויש אוסרין הוא דעת סמ"ג שאוסר במל"ת שסובר שאין נכרי נאמן במל"ת אלא בעדות אשה. וריב"א אוסר בין במסיח לפי תומו בין בנכנס ויוצא וטעמו דלא סמכינן אנכרי אטעמא דמרתת אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא אבל הכא אפשר למיקם עלה דמילתא ע"י טעימת קפילא ורבי' שכתב סתם ויש אוסרין ולא כתב שיש להתירו ע"י קפילא דממילא משמע שאינו אוסר אלא בנ"ט וכמו שמבואר לעיל שכתב רבינו צריך ס' נגד כל המלח:

ומ"ש וי"א בזה אין רצונו לומר בדין מירתת דהא אף במל"ת יש אוסרין אלא ר"ל בדין זה אע"פ שבשאר דינים מודים שנאמן במל"ת בדין זה אוסרין הואיל ואיכא למיקם עלה דמילתא כמ"ש ועד"ר (ולענין הלכה נקטינן להתיר בשתיהן רמ"א וכתב עוד דאם הזהיר את הנכרי שלא ירחץ בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דלא מרתת כ"כ האו"ה ובת"ח סוף כלל א' עכ"ה):

בשר שנתבשל כו' צריך ס' לבטל כל הבשר הטעם דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ועד"ר:

ואז הכל מותר הטעם דמה שיצא נתבטל בששים ומה שלא יצא הוה דם האברים שלא פירש:

וי"א שאפי' בצונן אסור להשתמש לכתחילה הטעם שהוא דומה לסכין ששחטו בו שאסור להשתמש לכתחילה בלא הדחה:

שאני התם דאיכא דוחקא דסכינא פירוש לענין אם יחזור ויחתוך בו:

אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא כו' י"מ דמ"ש רבינו צוננת ר"ל אחר שהודחה ממלח שנמלח בה הבשר נעשה צוננת ושבוש הוא דהא רבינו בא לומר דמותר לאכול בה צונן בלא הדחה ודו"ק בדבריו אלא מ"ש הוא כפשוטו ור"ל דאם היתה הקערה חמה אפשר שהיה נפלט ממנה טעם האיסור וה"ק דוקא בסכין אף שהוא צונן מ"מ כל סכין תשמישו ע"י חיתוך ויש בו דוחקא משא"כ קערה צוננת דתשמישה שמניחין דבר בתוכה דליכא בו דוחקא ולא כספרים דגרסינן וליכא בוי"ו וק"ל:

והבשר שנמלח כו' אסור לאוכלו אפילו צלי ולא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא מה דנפלט מיד שבלעו אשר"י:

וכתב הר"ר פרץ שכל החתיכה כו' עד הכא כולה אסורה הטעם דלא דמי דהתם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכשא"מ הכל אסור שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שהוא אינו מנוקב ואע"פ שדם האברים שלא פירש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון דמלח מיד הדם פירש ויוצא ממקום למקום ואינו יוצא מלמעלה למטה לגמרי כיון שאינו מנוקב והרא"ש כתב ע"ז שזה הוא נביאות להשחית ממונן של ישראל דלמה ימנע מה שבתוך הציר את העליון מלפלוט והאריך ומ"ו כתב ואנו נוהגין לאסור אפי' מה שחוץ לציר וג"כ מיד נאסר אפי' לא שהה כלל וכן פסק מהרא"י:

וא"א הרא"ה כתב כו' עד וכ"כ הרשב"א שאפי' אם יש בה שומן לא אמרינן מפעפע בכולו. ולא דמי לשמנונית דאיסור וחלב שאוסר הכל דהתם האיסור הוא מחמת עצמו אבל הכא הנאסר אינו יכול לאסור יותר מהאיסור עצמו ודם אינו מפעפע:

וכתב ר"ת שנאסרה מיד אפי' לא שהתה שיעור מליחה טעמו שהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהו מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט ורבינו הביא כאן דברי ר"ת לענין שא"צ לשהות אלא מיד נאסר אבל בענין אם נאסר כולו או רק מה שבתוך הציר בזה לא כתב דעת ר"ת אע"פ שבמעשה דתרנגולת כתבו התוס" והרא"ש בשם ר"ת שאסר כל התרנגולת לפי שמחולקים הם בדעת ר"ת י"א שאוסר משום דס"ל כהר"ר פרץ והרא"ש כ' דס"ל דאין נאסר אלא מה שבתוך הציר והתרנגולת שאסר כולה דלא הוי ידוע איזה חלק ממנה היה מונח בציר:

והר"י ברצלוני לא אסר אלא א"כ שהתה כו' טעמו שכששהה שיעור מליחה אז פלט כל דמו וחוזר ובולע אותו דם ואיני פולטו עוד משא"כ בלא שהה שיעור מליחה שאז הוא טרוד לפלוט ואינו בולע:

וא"א הרא"ש כתב כו' טעמו לפי שהאיסור מחמח שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הלכך אינו נאסר מיד כיון שהוא צונן עד שישהה שיעור כאילו נתנו על האור והרתיח והתחיל להתבשל דאז הוו כמבושל ואסור הכל:

כתב הרמב"ם וכו' עד כדי שיתלבן ולא יצא ממנו דם טעמו שהרי אנו רואין שאחר שיעור מליחה יוצא מוהל אדום יותר מן הראשון ולכך צריכין לחלוט ברותח שלא יצא בבישול דם אבל בלא מליחה כלל א"א לעשות כן משום הדם שהוא בשטח הבשר והסמוך לו דאם לא ימלח חיישינן שמא עד שלא ירגיש הבשר בחום המים יפליט מן הקרוב לשטח כך פי' הר"ן טעמו:

ולא נהגו כן דכיון ששהה כו' הטעם דשוב לא יצא אלא מוהל ועוד דדם מלוח דרבנן לכך לא החמירו בה כ"כ וב"י כתב דטוב לחוש לדבריו לכתחילה (ורמ"א בת"ח סוף כלל ס"ו כתב מימי לא שמעתי ולא ראיתי מי שנזהר בזה עכ"ה):

מעשה שנמלח בשר כו' והתירו רש"י טעמו דמאחר ששהה הבשר במלח כדי שיעור קודם שהושם בכלי אין המים הנמצאין בכלי מין דם אלא מוהל בעלמא שהרי אחר ששהה שיעור מליחה מדיחין אותו לבשלו בקדירה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שבשלוהו בקדירה מ"מ אותו דם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר ואעפ"י שמתמחה בתוך המוהל. דאל"כ יאסר כל בשר שמניחים אותו במים להדיחו כי מתמחה המלח והדם שבתוכו ונבלע בבשר דמה לי מים ומה לי מוהל שניהם היתר הם אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו עוד כח לצאת א"נ פסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם מן הבשר ויצא כח המלח עם הדם ומחמת אותו מלח לא יחשב עוד כרותח ומ"מ כתבו התוספות אין להקל שכבר נהגו העם איסור וכ"כ הגהות מיימוני בשם סה"ג וכ"כ המרדכי בשם התוספות (עי' באו"ה רש"ל שער ו' עכ"ה) ומיהו כתבו בשם ראבי"ה להתיר וכ"כ הרא"ש להתיר ולא כתב שאין להקל וכך הם דברי רבינו:

יצלו הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו טעמו דבחצי צלייה זב כל דמו ועד"ר:

מצאתי כתוב באגרת תשובה לר"י כו' עד ואסור לחתוך ממנו בסכין עד שידיח הבשר יפה. הא דאמר אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה וכאן אמר עד שידיח הבשר יפה דקדק לומר כן דלענין אכילה צריך להדיחו שני פעמים כמבואר ולענין הסכין א"צ להדיחו אלא פעם אחת משום דם ומלח שעליו ושוב לא נאסר הסכין ואפשר דמש"ה כתב הרישא ז"ל דאע"פ ששהה במלחו אסור עד שידיחנו יפה יפה דאף על גב דפשוט הוא מימרא דשמואל בגמרא וכנ"ל דמשום סיפא כתבו דאע"ג דאין הבשר מותר עד שידיחנו יפה יפה מ"מ אין הסכין נאסר ממנו מיד שהודח הבשר פעם אחד ועד"ר: