חלב בהמה וחיה טמאה כו' אסורה בפ"ק דבכורות יליף זה מקרא והא דצריך קרא לאוסרו ולא אסרינן ליה מסברא הואיל והיא אסורה ממילא אף חלבה אסורה משום דה"א מדהתיר לך קרא חלב בהמה טהורה כדכתיב ארץ זבת חלב ודבש ואי לאו דשרי היכי משתבח קרא ולא מצינו דבר אחר הבא מן החי דמותר זולת חלב ובצים וה"א דגם מטמא מותר לכך אצטריך קרא ללמד שאסור ואף על פי די"ל שאני חלב טמא דבלאו איסור אבר מן החי איכא התם איסורא דטמא וא"כ אף אם נאמר דאיסור אבר מן החי הותר גבי חלב איסור בהמה טמאה וחיה טמאה במקומו עומד איסורא והדרא קשיא לדוכתיה ל"ל קרא לאוסרה י"ל דהא מבואר לעיל סימן ס"ב דלא חלו תרי איסורי איסור בהמה טמאה ואיסור אבר מן החי יחד ואם כן ה"א הואיל והותר איסור אבר מן החי בטהורה הותר נמי איסור חלב טמא בטמאה להכי איצטרך קרא לאסור:

ומי רגליה ל"ש מי רגלים של חמור ל"ש של שאר בהמה משום דבגמרא לא מיבעיא אלא בשל חמור הואיל ועכירי הם וגם יש שותין אותו לירקונא ולפי מאי דפשט התם כולן אסורות לכן כתב רבינו ל"ש וכו' והא דאסרינן שאר מי רגלים ולא חשבינן לה לפירשא משום דאמרינן כמו דאשכחינן דמי רגלי חמור יפין הן לירקונא כמו כן יפין שאר מי רגלים לשאר ענינים אלא שאין אנו יודעין וכ"כ ב"י ע"ש בד"ה עור הבא כנגד פניו של חמור ועד"ר:

אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה וי"ס גרסינן שאיפשר שאירע לה עתה והיא היא וכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל אם מצינו אותה עכשיו טריפה אמרינן השתא הוא דאתרעאי ומיהו ה"מ בטרפות דאיכא למימר דהשתא סמוך לשחיטה נולד בה אבל בטרפות סרכא או שאר טרפיות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציאה יצתה ואון אנו יודעין כמה אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים בכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת כיבוס עכ"ל וע"פ זה דברי רבינו מבוארים שמ"ש שלא אירע לה אלא עתה ר"ל סמוך לשחיטה שהוא כאילו נעשה אחר שחיטה. ובסמוך נראה כגרסת הספרים דגרס אבל ידוע שקודם שחיטה נטרפה דכיון שנטרפה ודאי זמן מה קודם שחיטה אסור כמבואר ולא כגרסת הספרים דגרסינן אבל ידיע שקודם שחלבה נטרפה דז"א שא"צ לידע בודאי שנטרפה קודם שחלבה רק אם ידוע שנטרפה קודם שחיטה אסורה ועד"ר:

ואם נטרפה ע"י סירכא כו' עד"ר:

וא"א הרא"ש כתב להתיר מ"מ נוהגין אנו להטריף כל מה שנחלב ממנה תוך שלשה ימים:

א"כ ה"ל ספק ספיקא עיין מ"ש בח"מ סימן רל"ב מה שהקשה בשארית יוסף מכאן ול"ק מידי:

ואת"ל טריפה אימור אח"כ נטרפה פירוש אחר החליבה אבל דעת הרשב"א הוא דכיון דבחלב שנחלב שלשה או ד' ימים קודם שחיטה ליכא אלא חדא ספיקא שמא בסירכא זו אינה נטרפה אבל אין לומר בימים אלו את"ל נטרפה שמא אח"כ נטרפה דודאי סירכא סמוך לשחיטה לא נעשית וכיון שיצתה מחיים מחזקת הרוב ואין אנו יודעין כמה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שלא נטרפה בשעת חליבת חלב גבינה זו:

יאלי דיחמורתא באשר"י גרסינן היאלי ובגמרא וברש"י ובערוך גורס חלי ופירש בערוך שנמצאים ברעי שלה כמין בצים והוא זרעא דאיילא דאזלא בתר יחמורתא שדומה לאילתא (ורש"י פי' דאזיל בתר אילתא והואיל ורחמה צר ולא מזדקקא ליה אזיל בתר יחמורתא) ועד שהוא הולך אחריה סובל שכבת זרע ומתבשל בגופו וכשבא על היחמורתא אגב דנקרש הורע הרבה אינו נבלע בגופה ומוציאו לחוץ עם הרעי שלה ואותו זרע כיין שנתבשל נראה כעין בצים ואינו בצים ושרי שאינו אלא פירשא בעלמא:

עור הבא כנגד פניו כו' דפרשא בעלמא הוא ז"ל הרמב"ן עור הבא כנגד פניו של חמור מותר דפרש בעלמא ולא אוכלא הוא כלל משא"כ במי רגלים עכ"ל:

אבל מי חלב אסור כתב ב"י ואף ר"א לא אסר אלא לאחר שבשלו הנסיובי להוציא ממנו האוכל הצף למעלה אבל בנסיובי עצמו אינו אוסר (וכתב הטעם לפי שהוא דומה לבשר עם דמו שבעוד שהדם בתוכו מותר דדם האברים שלא פירש שרי ומשפירש אסור ה"נ גבי מי חלב בעודנה עם המאכל שרי וכשפירש המאכל ממנו אסור ע"ש בכ"י עכ"ה) וכן משמע באשר"י ומלשון הטור משמע דאנסיובי עצמו קאי מדכתב וכן נוהגין דאילו באינך לא ראינו ששותין אותן משום דלא חשיב. עכ"ל ור"ל מדכתב וכן נוהגין דמשמע העולם נוהג לעינים לשתותן ולאוכלן וזה לא שייך במי חלב לאחר שבשלו הנסיובי דאין נוהגין לשתותן ולא ס"ל לב"י לפרש מ"ש רבינו וכן נוהגין כמו הכי נהוג דאם אירע כן שנתערב בשאר מאכל נהוג להתיר דאין בו איסור דאין ל' וכן נוהגין משמע כן ובזה נסתלק תמיהת ד"מ שתמה על ב"י ע"ש וכתב עוד ב"י ולפי סברתו של ר"א ה"ה מי רגליה של טהורה אסורה (ויש להקשות דאם כן למה איבעיא בגמרא במי רגלי חמור הלא אפי' של טהורין אסור אבל אין זה קושיא דטעם דאסרינן הוא משום אבר מן החי ומבואר בסימן ס"ב דדין אבר מן החי אינו נוהג בטמאים וה"א דיותר יהא מותר בטמאים עכ"ה) א"נ יש לחלק דמחשביה לפרשא בעלמא:

טריפה שינקה כו' אבל הקרוש מותר הטעם דפרשא בעלמא הוא:

חלב אדם מותר דממעטינן ליה מן הוא (ר"ל גבי שרצים כתיב טמא הוא דוקא שרצים חלבם טמא לאפוקי חלב מהלכי שתים טהור עכ"ה):

בד"א כשפירש מן האשה דין חלב הוא להיפך מדין של דם האדם דדם האדם שלא פירש מוצצו ושפירש אסור כמ"ש לעיל ס"ס ס"ו ובחלב אמרינן איפכא והיינו טעמא דבדם שאינו נראה אלא הוא בתוך פיו אין בו מראית עין ומותר משא"כ כשהוא בעין דאסור משום מראית עין דיסברו שהוא משאר דם האסור. ובחלב דעלמא שהוא מותר בשתייה גם חלב דאשה לית ביה מ"ע דיאמרו שהוא חלב דעלמא ומותר משא"כ כשיונק מהאשה ובשר אדם אסור ואתי למחלף לינק ג"כ מדבר טמא וק"ל:

אבל גדול היונק משדי אשה כיונק שקץ הטעם משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה כיון שאין דרך לאכול בשר אדם:

שגמלוהו ג' ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש עיין בא"ע סי' י"ג אם חודש העיבור בכלל:

דבש דבורים מותר ואין בו משום אבר מן החי וגם לא משום כל היוצא מטמא טמא וכתב בית יוסף דנפקא ליה מדכתיב כל שרץ לא תאכלו שרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ אבל דבש גזעין וצרעין כיון דאית ליה שם לווי ונקרא אחר השרץ לא מרבינן ליה להרא"ש ור"ת סובר שכל דבש מותר שמכניסן לגופן ואינו מתמצת מגוף השרץ כלל ב"י ע"ש.