Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
דגים רותחין כו' שנתנם בקערה צוננת של בשר דוקא נקט קערה צוננת דאי גם הקערה רותחת הוי דומה לנצלו בקערה של בשר דיש אוסרין כמבואר בסמוך גם ב"י כ"כ:
או שהדגים צוננים והקערה רותחת מותר לאוכלן בחלב ולא אמרינן תתאה גבר וטעם שמותר משום שהוא נ"ט בר נ"ט להיתרא ע"ל סימן פ"ז כתב ב"י שאסור לאכול מפני הסכנה דגים עם חלב וכתבתי שם בשם ד"מ שאין נוהגין כן גם מכאן ראיה קצת שמותר:
אבל אם נתבשלו בקדירה של בשר יש אוסרים לאוכלן בחלב ואף על פי שהוא נ"ט בר נ"ט להיתרא מ"מ הואיל וע"י בישול יוצא עיקר הטעם אסור (ולעיל גבי מים דשרי משום דהוי ג' נותני טעם קודם שבא לכלל איסור דהיינו מבשר לקדרה ואח"כ למים ואח"כ מן המים לקדרה עכ"ה):
ורש"י מתיר כו' אלא א"כ נתבשלו עם הבשר עצמו ואנו נוהגין לאסור הדגים והבשר משום סכנה (ומהרי"ל אוסר קדרה של בשר שנפל בה שלפוחית של הדג עכ"ה) וגם רש"י לא בא לומר שאז הדגים לחוד מותרים אלא מפרש (הגמרא שאמרו דגים שעלו בקערה עכ"ה) שדוקא בכה"ג אוסר הבליעה ולא בע"א מ"ו ועוד דבא לומר דאם נתבשלו עם בשר אף מי שלא חש לנפשו לסכנה מ"מ צריך לחוש להאיסור שאוסרין הדגים תבשיל של חלב שנאכלין עמה אח"כ. מיהו זהו פשוט ולא הוה צ"ל בדגים:
ובעל התרומות כו' ואוסר שנצלו שקבלו טעם בשר מעיקר הכלי אע"ג דגם בבישול לפעמים הדגים נוגעים בכלי עצמו מ"מ אין מקבלין עיקר הטעם הואיל ויש שם מים וזהו שייך דוקא בטעם היוצא מן הקדרה דנכנס תחלה בהמים אבל כשמבשלו בתחלה בו בשר אף שהיה בו מים מ"מ כיון שנמחה גוף הבשר במים הרי המים הוא כבשר והן נבלעין בהקדרה וז"ש רבינו בס"ס זה ז"ל ונאסרה היורה מממשות הבשר שנגיעה שנוגע בה כו' ולא אמרינן שיכנס תחלה במים. ומ"ש בשם הרא"ש שהתיר ירקות שבשלו כו' צ"ל דמיירי גם כן בכה"ג שהירקות היה בהן מים צלול גם לבסוף דאל"כ אף שהיה בהן מים בתחלת הבישול מ"מ אם לבסוף אין מים צלולים חוזר הקדרה שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והוה כנצלו בתוכו ואסור שוב לאוכלן בחלב וכמ"ש לקמן שס"ס ק"ו ע"ש בחתיכה שיש בו חלב. (קערה שאכלו בה בשר ל"ד אכלו בה אלא אפילו בשלו בה בשר נמי שרי משום נ"ט בר נ"ט דהיתרא ומ"ש שאכלו בה בשר נמי חשיב ככלי ראשון לפי שעירו שם מכלי ראשון עכ"ה):
ואיני מבין למה כתב שצלאן עם בשר אסור כו' דהה"נ מבושלין עמו כו' עד"ר כתבתי טעם הרמב"ם דלא מיירי כלל בצלאן עם בשר אלא שצלאן בתנור יחד והאיסור משום ריחא. וגם לפי מה שהבין רבינו דברי הרמב"ם דמיירי בצלאן עם בשר היה נראה לכאורה דלק"מ על דברי הרמב"ם לפי שהרמב"ם סובר כיון דע"י בישול הוא מתרכך טפי מבליע בו יותר מע"י צלייה ומש"ה בריש דבריו שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים מותר כו' נקט בשלו לרבותא דכ"ש צלייה ובסוף דבריו נקט דגים שצליין עם בשר נקט נמי לרבותא דבצלייה אסור וכ"ש בבישול שע"י בישול בולע טפי וכן נראה קצת מדברי רבינו שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל ואם בא להחמיר בצלי כו' משמע דעד השתא רוצה לומר דצלי קיל טפי מבישול ולכן לא קשה בריש דבריו למה נקט בישול ולא צלייה משום דכ"ש הוא כמ"ש. אלא שאין סברא לומר דבישול יהא חמור מצלי דאף אם הוא מתרכך יותר ע"י בישול מ"מ לענין בליעה הוא בולע יותר ע"י צלייה ממה שהוא בולע ע"י בישל לפי שהם דבוקים יחד זה בזה בצלייה ואין שום דבר ביניהם משא"כ בתבשיל שהמים ביניהם וכן מוכח מדברי רבינו שכתב וכן התיר הרמב"ם בנתבשלה כו' משמע שהוא מבאר דברי הרמב"ם דדוקא ע"י ביטול התיר אבל לא ע"י צלייה שהוא חמור ומ"ש רבינו ואם בא להחמיר בצלי כו' אין רצונו לומר דעד השתא הבין דבריו שבא להקל שהרי הוא סובר צלייה חמורה כמ"ש אלא הכי ביאור דברי רבינו דתרתי קא פריך ליה חדא למה לא קתני דאף ע"י בישול אסור עם בשר ועוד דהואיל ובא להחמיר ה"ל להשמיענו רבותא דאפי' בלא בשר אסור לצלי. ומ"ש ואם בא ר"ל כמו והואיל ובא ודו"ק ואינו לשון תנאי
קערות של בשר שרחצו כו' כתב בס' התרומות אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור ולא דמי לדגים דלעיל דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור (ואע"ג דבדגים התיר כשבשלם אע"פ שנוגעות ג"כ בכלי בשעת הבישול שאני דגים דאף אם בולעות בשעת נגיעתם בכלי מפליטת הכלי עדיין אין שם שום איסור ועדיין הוא נ"ט בר נ"ט דהתירה משא"כ בקערות שנאסרות מיד כשבלעו טעם מהיורה) ועוד דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות אבל הרא"ש מתיר משום נ"ט בר נ"ט (דא"א שיבואו שניהם יחד ממש ובשעה שבא הא' היה היתר עכ"ה) ועיין בב"י:
אבל אם אין היורה בת יומא ובלבד וכו' שאין שום שומן דבוק בהן פי' דאם היה שומן דבוק באותו שהוא בן יומא אז נאסר ממנו אותו שאינו בן יומא ואותו שהוא בן יומא אינו נאסר (ועיין בתוס' פכ"ה דף קי"ב בד"ה הלכתא דגים כו' שכתבו אותו שהוא בן יומא מותר משמע דשאינו בן יומו אסור) ואם היה השומן דבוק באותו שאינו בן יומא שניהן אוסרים זה את זה אם אין ס' לבטל אותו שומן הדבוק כמ"ש כל זה מהרא"י בהג"ה ש"ד ולהרא"ש ג"כ נאסרו שניהן אם דבוק שומן באותו שאינו בן יומא לפי שטעם שני של בשר נותן טעם לתוך ממשות של חלב או איפכא וכ"ש בששניהן בן יומא ואחד מהן מלוכלך ואינו מתיר אלא כשטעם שני של בשר נ"ט בתוך טעם של חלב מהרא"י עיין בא"ז בדין דגים שעלו בקערה. והא דנקט ובלבד שיהיה הקערות יפות שאיך שום שומן דבוק בהן אורחא דמילתא נקט דהואיל ורוצים לרוחצם רגיל להיות דבוק בהן שומן:
וא"א הרא"ש ז"ל מתיר כו' וכתב אמנם כו' והכל אסור הטעם דהכל אסור דהואיל והיורה בן יומא ובלעה שומן נעשית נבילה ואוסרת הקערה בפליטתה:
אין מניחין כלי שיש בו מלח אצל כלי שיש בו כותח הטעם דכותח בעינא על המלח (שהמלת עב ואינו בטל שם הכותת עכ"ה) והוא לבן ואינו ניכר עלה ולאו אדעתיה אבל בחומץ נתבטל הכותח שם וכן הוא בגמרא האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתא לאיסורא בעיניה (וכתב רמ"א ודוקא כשהכלים מגולים ואפ"ה אם עבר ונתנן ביחד מותרים ולא חיישינן שמא נפל להמלח. מש"ד וארוך עכ"ה):
וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר הטעם דמזהר זהירי בבשר בחלב: