Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חתיכת נבילה כו' ורבינו שמשון כתב שאפי' עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר כו' (לפ שגם הן בולעים מן האיסור ומתפשט בו האיסור אבל אין בו לחלוחית שיאסרו ג"כ עכ"ה) והכי קי"ל. וקשה הא איסור דבוק הוא ונצטרך ס' נגד כל העצמות פשיטא לפי מ"ש רבינו המחבר לעיל גבי לב סי' ע"ב לק"מ דכתב דל"נ ליה לחלק באיסור דבוק דלא חיישינן שיהא זה העצם עם האיסור יוצא לחוץ לרוטב כמ"ש שם אבל לפי מאי דקי"ל דבאיסור דבוק משערינן בנדבק בס' וגם קיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה קשה ונלע"ד שעצם זה אינו נוח לבלוע אע"פ שהוא דבוק אינו נבלע בתוכו יותר מבשאר חתיכות שבקדירה וכה"ג כתב מהרא"י גבי לב דמהני שעייתו שאינו מקבל מדמו שבתוכו יותר משאר חתיכות שבקדירה ודו"ק:
וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור נראה דה"ט דקדירה כבר היא בלוע מבישולין שבשלו בה מקדמת דנא ואפשר דלא בלעה עתה כלום משא"כ בעצמות. ואין להקשות לפ"ז קדרה חדשה שלא בלע כלום יצטרף דלא פלוג רבנן ועד"ר:
בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה פירוש החתיכה:
אבל אם נתבשלה כו' עד דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. פי' אע"ג דאין החתיכה נ"נ לרבי' אפרים והרא"ש סגי בשיעור ס' נגד האיסור שנבלע בעצמות והיינו כמו שהיה האיסור מתחילה מ"מ כיון דלא ידעינן כמה היה ושמא נתמעט צריך ס' נגד העצמות:
ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו כו' ז"ל הגמרא בפג"ה דף צ"ז ע"ב א"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדירה ואיתא תו התם בדף צ"ח ע"א ההוא כזיתא דתרבא דנפל בדיקולא (פי' קלחת רש"י עכ"ה) דבישרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא א"ל רבנן לרב אשי אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע עכ"ל הגמ' ופליגי הני רבנן אההוא לישנא דמפרש משערין בקדירה היינו במאי דבלעה הקדירה וטעם פלוגתייהו נ"ל דההוא לישנא ס"ל הואיל וגוף האיסור זורקין לחוץ ואין צריכין לבטל אלא טעם האיסור שפלט אזלינן להקל ומצטרפין אף מה שבלוע בתוך הקדירה עד שיעלה לס' נגד האיסור דמסתמא לא פלט האיסור כ"כ הרבה שיעור כמות שהוא ועוד ט"א שהקדירה בהיתר נחסר לפנינו שהרי קדירה מליאה היתה ונחסרה משא"כ באיסור שלא ידענו אם נחסר או לא לפי שלא ידענו מתי נפל לשם האיסור שאילו היו יודעין היו זורקין אותו מיד לחוץ והנהו רבנן ס"ל דאין מחלקין בין איסור להיתר בהכי ולא משערין לבטל האיסור אלא במה שהוא בעין וכתב שם רש"י וז"ל וכיון דאפליגי לישנא ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה עצמה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר והיינו כרבנן דרב אשי:
והרשב"א כתב בת"ה הארוך איכא דפסקו כהאי לישנא דאמר במאי דבלעה קדירה ומשערין אפי' במאי שהוא עומד ובלוע בתוך דופני הכלי וכדאמרינן התם האי כזיתא כו' אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע אלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוי משערינן בהיתרא דבלעה דיקולא לבטל האיסור הידוע דנפל לדוקולא כאילו התירא דבלע דיקולא בעין בתוך הקדירה ומסתברא דדוקא במין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטל אבל מין בשאינו מינו דקיימא לו דכזית בכדי אכילת פרס ואפשר דאפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא אין הולכין בו להקל והלכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה עכ"ל ר"ל שמע מינה מזה דיש סברא לומר דבלעה הקדירה ומשערין נגדה ולא אמרינן דקדירה ישינה אינה בולעת ואם בולעת פורתא האש חוזר ומוציאה וכיון דנשמע מזה דבלעה קדירה ונשאר הבלע בתוכה אלא שתאמר הרי גם איסור בלעה בזה ס"ל להני י"א דלא אמרו כן בגמרא אלא אמעשה שהיה שראו שנתמעט גם החלב אבל מסתמא דלא ידעינן תולין להקל ואמרינן דהאיסור עתה נפל ולא נתמעט וההיתר הוי ראינו לפנינו שנתמעט ממה שהיה בתחילה הקדירה מלא כשהניחוהו אצל האש. ועד"ר שבזה מיושב מה שהקשיתי שם ועל פי זה יתבארו דברי רבינו מ"ש ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו הוא דעת רש"י ושאר פוסקים הסכימו עמו כמ"ש עוד בסמוך ובדרישה. ומ"ש הרשב"א כתב י"א כו' מבואר כמ"ש בסמוך דברי הרשב"א שכ"כ איכא דפסקו כו' והוא מחלק במינו לשאינו מינו. ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק היינו משום דהרא"ש העתיק דברי רש"י משמע דס"ל כרש"י ועד"ר:
י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף כו' כבר נתבאר לעיל טעם האומרים ורבינו מבאר דברי הרשב"א דמיירי בלא נודע אם נתמעט האיסור או לא שהרי רבינו איירי בלא נודע שכתב ז"ל אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט דמשמע בלא נודע וע"ז הכי דברי הרשב"א וטעמו נתבאר כו':
אבל מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה ואפי' טעמו כעיקרו כן צריך לגרוס ולא גרסינן ואפילו כזית של גיד מעיקרו וכ"כ בהדיא הרשב"א בת"ה וה"פ אפי' פחות מכדי א"פ עד ס' אסר ר"ת מן התורה משום דטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ הרשב"א כמ"ש בסי' שקודם זה ב"י וע"ל סימן קי"ד:
וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק פירוש לא חילק בין שנתערב מין במינו בין מין בשאינו מינו באיסור דאורייתא (ולא משערינן במאי דבלעה קדירה אלא מה שבעין עכ"ה) וכמו שהוכחתי בדרישה ודלא כב"י אבל באיסור דרבנן נתבאר בס"ס זה שמחלק:
כתב בספר המצות שצריך לחקור כו' וכן ראיתי בת"ה שחיבר הרשב"א וכן נ"ל מ"ו ושמעתי אומרים דאע"ג דכ"כ הרשב"א ליה לא ס"ל הכי שהרי רבינו כתב בשמו ר"ס ק"ו דאם נאסרה הרוטב מחמת מיעוטו ואח"כ ניתוסף עליו היתר שהכל מותר וה"ט דס"ל דאין החתיכה נ"נ אבל הס"ה ס"ל דחנ"נ וכמ"ש ב"י טעמו כאן ולי נראה פשוט דהאי דינא שייך ג"כ להרשב"א דהא דמתיר הרשב"א היינו דוקא כשכולו רוטב דאז רוטב הנאסר תחילה חוזרת ונבללת ברוטב שנתרבה היתר עליה משא"כ כאן דמיירי שהיה בתחילה בקדירה חתיכת בשר ושאר דברים שאינן נבללין ונאסרו מחמת מיעוטן ואח"כ נוסף עליהן מים והאי חילוק כתב רבינו בשם הרשב"א לקמן בהדיא ר"ס ק"ו:
וכתב הרמב"ם דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו או למי שכיון לבטל בשבילו קנסינן (וכתב רמ"א ואסור למוכרה לישראל דא"כ הוי נהנה ממה שבטלו או"ה כלל כ"ד עכ"ה) כתב ב"י ואף ע"פ שהרמב"ם בפט"ו מהמ"א לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו ורבינו תפס דברי הרשב"א שביאר דברי הרמב"ם כן) ומשמע ליה להרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסו כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן בפעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הו"ל למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ אי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעכו"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה ומדברי רבינו משמע דלא אסרינן למבטל עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטל בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שדי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים קרינן ביה עכ"ל ב"י והא דכתב רבינו בסימן קי"א וז"ל אבל במזיד שכיון לבטלם אסור למי שכיון לבטלו ע"כ ולמה לא כתב גם כן שאם הוא עצמו בטלו נראה דא"צ להשמיענו דכ"ש הוא וק"ל:
וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו כו' בת"ה הקצר בבית רביעי שער ג' כתב כן אבל קשה דכתב שם דגבינה של נכרים ושמנו של גידים להם עיקר מן התורה ונראה דגם רבינו בשם הרשב"א כאן לא בא לומר שאין להן עיקר ושורש מן התורה דודאי יש להן עיקר מן התורה כגון שמנונית משום גיד עצמו וגבינה משום חלב טמאה אלא בא לומר במ"מ הן עצמן אינן אסורין מן התורה ומש"ה ס"ל דאף דלא נתבטלו בשיעור דרבנן כגון ס' ולא בשיעור דאורייתא כגון רוב ביבש אפ"ה מותר להוסיף עליהן. ומה שיש להקשות על הרשב"א שבת"ה הארוך חשיב דגבינות אין להן עיקר דאורייתא ושמנונית יש לו עיקר דאורייתא גם מה שתמה ב"י על רבינו כל זה יתבאר בדרישה ושם כתבתי ישוב דלא קשיא מידי על רבינו:
דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף כתוב בת"ה סימן נ"ד שכן נוהגין:
איסור שנתבטל כו' וניתוסף בו אח"כ מן האיסור חוזר ונאסר נראה דהיינו דוקא בששני האיסורין טעם אחד להם אבל כשאין להם טעם אחד נתבאר כבר בס"ס צ"ח גבי פיגול ונותר וטמא שכל אחד מצטרף לרוב לבטל חבירו:
חוזר ונאסר וה"ה אם נתבטל ברוב ביבש (ומדלא חילק בין נודע ללא נודע ש"מ דבכל ענין אמרינן חוזר וניער ועמ"ש א"א ז"ל בפרישה בסימן צ"ד סעיף ב' דל"ת מהכא ע"ש עכ"ה) וכן לקמן ס"ס ק"ט:
בין בלח בין ביבש פי' שבטלו ברוב: