אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד הטעם שנא' אלהיהם על ההרים דייקינן ולא ההרים אלהיהם:

ואפילו אבני הר שנדלדלו פי' מאליהם שלא היתה בהם תפיסת ידי אדם גמרא. וז"ל כסף משנה בפ"ח אבני הר שנדלדלו כלומר ולא יעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם ע"כ ומיירי שהשתחוה להן עכו"ם וכן הוא בהדיא ברש"י ד' מ"ו:

וכן הנהרות ומעיינות של רבים נקט דוקא של רבים דודאי רבים לא חפרו לשם אליל אבל ביחיד איכא למיחש שמא חפר לשם אליל ונאסר דאף מחובר נאסר בעושה בו מעשה לשם אליל כמ"ש בסמוך (וזהו דלא כרמ"י שכתב בלבוש דה"ה של יחיד אינו נאסר ורבינו ל' הגמרא נקט ע"ש עכ"ה):

ומ"מ אע"פ כו' כל השריגין והעלין והפירות היוצאין ממנו פי' לאחר שנעבד ב"י:

ואע"פ שמחובר אינו נאסר ציפויו נאסר שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך:

לפיכך הבונה בית לאליל פי' שהבית עצמו יהיה אליל (ע"ז קאי מ"ש אח"כ נאסר מיד דאף שלא עבדו עדיין אפ"ה נאסר ב"י עכ"ה):

או שמצאו בנוי והשתחוה לו ואינו דומה לאילן דלעיל בסמוך שלא נטעו לאליל דאינו נאסר בהשתחואה דשאני אילן דשרשיו מרובין ונשתרשין בקרקע דינו כמחובר לקרקע מעיקרו כן פי' הר"ן. ורש"י מחלק בין נטעו גרעין פרי לנטעו יחור שאם נטעו יחור הוי כתלוש ולבסוף חברו מ"ו וב"י ע"ש ועד"ר:

סיידו וכיידו לאליל כו' סיידו פרש"י שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לאליל וטחו בטיט וכיידו פירוש שעשה בו ציורים לאליל:

נוטל מה שחדש והמותר מותר כו' פרש"י אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש והבית מותר אע"פ שלא בטלה העכו"ם או שהיה של ישראל שהמיר דתו שאין אליל שלו בטלה הכא בטל שאין נאסר אלא חידוש כו' וכתב הר"ן דליכא לפרש ונוטל מה שחידש אעכו"ם קאי דא"כ למה לי שיטול כל מה שחידש אפילו בכל דהו סגי כדתנן נטל מקל כו' עכ"ל (מיהו י"ל דמיירי בבית של ישראל דאין מועיל ביטול כל דהו ממנו) וכן נ"ל להוכיח מל' רבי' שכתב בסמוך ואם הוא של עכו"ם עד שיבטלנו עכו"ם משמע דבשל ישראל די לו בביטול ישראל ומוכרח מזה דעד השתא איירי בביטל ישראל:

לא שנא סיידו וכיידו עכו"ם או ישראל ק"ק בסיידו וכיידו ישראל לא נאסר אא"כ עבדו ואם עבדו ודאי עבד כל הבית ונאסר כולו ושוב אין לו ביטול ומה מועיל בנטילת מה שחידש וי"ל דמיירי שאינו מכוון לעשות כל הבית אליל אלא מה שחידש כמ"ש רבינו בהדיא גבי ופר"י כו' שכתב וז"ל דומיא דסייד וכייד שאינו מכוון לעשות כל הבית אליל:

הכניס לתוכו אליל כו' פרש"י שלא הקצוהו לאליל כו' הלכך מועיל הוצאה לפי שעה. אפי' דעתו להחזירה פי' להחזירה ג"כ לפי שעה דאי דעתו להחזירה ולהניחה שם עולמית אין ההוצאה שמוציאה לפי שעה מועלת שכל אליל מוציאין אותה לפעמים לפי שעה ואינו ניתר בכך אלא ודאי מיירי בדעתו להחזירה לפי שעה ואע"פ כן בשעה שעומדת שם אסור:

שלשה אבנים הם. אבן שחצב או זקף אחד. סיידו וכיידו ב'. העמיד עליה ג'. והם חלוקים לענין ביטול אליל:

אבן שחצבו לבימוס פי' חצבו מן ההר לבימוס והוא מקום מושב אליל שמעמידין האליל ועובדין הבימוס עצמה כאליל ה"ז אסורה אפילו לא העמיד עליה אליל כיון שעשה מעשה בחציבה לשם אליל (ומ"ש ועובדין הבימוס ר"ל שכן דרך שעובדין הדימוס ע"י אליל אבל כאן מיירי שלא עבדו עדיין אבל אין לפרש מ"ש עובדין הדימוס ר"ל שכבר עבדו אותו שהרי אמר ה"ז אסור מיד דמשמע מיד שחצבו קודם שהועמד האליל עליו וקודם שהועמד האליל עליו אין דרכו לעבדו שאין עובדין אותו אלא אגב האליל) וה"ה זקף אבן לדימוס חשיב מעשה בחציבה רש"י ב"י ע"ש:

שלש אשרות הן פי' אשרה שלא נעבדה אלא שנטעו א'. גדעו ופסלו ב'. העמיד אליל ג':

גדעו ופסלו לאליל והחליף פירוש שהיה אילן נטוע כבר וגדעו לעבוד הגדולין שיגדלו בו מעתה נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה אע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן שעשה מעשה בגופו לא מתסר עיקרו גמ' ורש"י:

ופר"י כו' אבל אם מכוון לעיקר האילן נעשה כולו אליל כיון שעשה מעשה בגוף האילן אסור טפי מנטעו ולבסוף עבדו דומיא דחופר בורות שיחין כו' תוס' מ"ו: (העמיד אליל תחתיו ונטלו ובמשנה גורס ובטלו וכתב הר"ן ה"מ היכא דנטעו מתחלה כדי להעמיד אליל הא לאו הכי אפילו בשלא ביטל אליל האילן מותר ב"י ע"ש עכ"ה):

אע"פ שקרקע כו' עשה בו מעשה כו' והשתחוה לו אח"כ נאסר אין זה ל' הגמרא ורבינו מפרש כן לשיטת הרא"ש וכן משמע בב"י אבל לדעת ר"י שבסמוך שסובר גבי אשרה שאם מכוון לעבוד עיקר האילן נעשה כולו אליל ע"י גידוע ופיסול אף ע"פ שלא השתחוה לו ה"ה נמי גבי קרקע ס"ל הכי שאם עבד בה מעשה אע"פ שלא השתחוה לה אסורה:

אבל ישראל אינו אוסר של חבירו כו' פירוש מן הסתם אינו אוסר דאמרינן לצעורי קמכוין אם לא שידוע שכוונתו לאסרו וכמש"ר בסי' ד' ובישראל מומר אפילו מסתמא אמרינן דדעתו לאסרו. וזהו דעת הרא"ש שאינו אוסר אפילו יש לו חלק בה וכמ"ש ג"כ לעיל סימן ד' ולא כמ"ש רבינו בח"מ סימן שפ"ה וע"ל סימן ד' ששם פירשתי דלק"מ אבל הרמב"ם סובר שאם יש לו חלק בה אוסר גם חלק חבירו כמש"ר בסי' ד' ע"ש:

והרמב"ם אסר אפילו חליפי חליפין פלוגתא דאמוראי הוא בגמרא: