משכונא מי שלוה מעות כצ"ל או אפשר דה"ק משכונא שהוא באופן זה שלוה מעות כו' גם יש לומר שקאי אל' הגמרא שכתב בה סתם משכונא וכתב רבינו פירושו דהיינו שלוה כו':

וגם המלוה כו' אימת שירצה נראה דר"ל גם כן לאחר שנה ראשונה דוקא (אם לא שהתנה כן בפירוש) דמסתמא לא יכין הלוה בשנה ראשונה מעות כיון דדרך המלוה להיות ניחא שהקרקע ישאר בידו דאדעתיה דהכי לוה לו מתחילה:

שרי ר"ל ללוות ולאכול פירות:

ואע"פ שיכול לסלקו בכל שנה ושנה וכתבו התוס' והרא"ש באתרא דנהיגי לסלקו גם המלוה יכול לכופו שיסלקו כמו הלוה ואם כן מאי בין זה כמשכנתא דבנכייתא כתבו התוס' בפרק א"נ דף ס"ז ע"ב והרא"ש ד' קמ"ג ע"ג דהטעם כמש"ר דמאחר שמפרש כן לא מחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות של השנים הללו באותם דמים אבל בשאינו כותב לו כן אלא מנכה כל שנה ושנה בפני עצמה נרא' כאילו מוזיל גביה פירות של אותה שנה בשכר מותר הלואה ואפי' אם נאמר שלא יוכל לייקר לו פירות של שנה אחרת דבסתמא אין באין לעשות תנאי חדש בכל שנה מ"מ הואיל ולא קצבו סכום כל השנים לפרש כמשלם שנין אילין תיפוק כו' מחזי כהלואה עכ"ל והמ"מ בשם הרמב"ן כתב חילוק אחר שבמשכנתא דסוריא אם שטפה נהר אין המלוה נוטל כלום ואין הלוה צריך לפרעו משאר נכסים אבל בסתם משכנתא אם שטפה צריך הלוה לשלם לו משאר נכסים ע"ש וב"י מביאו ועד"ר:

לרש"י אפילו בלא נכייתא עיין בפרק א"נ ד' ס"ז ע"א שלשון גמרא הוא הא משכנתא באתרי דמסלקי וכל אחד מפרש לפי סברתו לרש"י מיירי בלא נכייתא שהוא אבק רבית ולר"ח ולרי"ף דוקא בנכייתא כמ"ש לעיל ומ"ש לרש"י אפי' דמשמע כ"ש בנכייתא היינו לענין שאין מנכה לו כלום אבל הגמרא לא מתוקמא לרש"י אלא דוקא בלא נכייתא:

הסכים לדברי רש"י ואע"ג דלעיל ס"ס קס"ז גבי הלוהו ודר בחצירו שהוא אבק רבית כתב רבינו שהרא"ש הסכים לרבי' אפרים שאם עדיין לא פרעו מנכין לו שיעור השכירות מעיקר החוב שאני הכא במשכנתא דהוי ברשותיה לגמרי דלא מצי לסלוקי עד דיהיב ליה זוזי וכמי שגבה חובו דמי הלכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל הלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ואי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא ומנכה ליה אגר ביתא כ"כ הרא"ש בשם רבי' אפרים בפ' א"נ ד' קמ"ב ע"א והא דכתב לר"ח ולהרי"ף בנכייתא פי' שהתנה עמו בשעת הלואה שינכה לו בכל שנה דבר מועט דאל"כ הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ואע"ג דהשתא חוזר הלוה ורוצה לנכות לו כל הפירות שאכל אין שומעין לו ורי"ף השוה דין דהלוהו ודר בחצירו לדין זה דגם בהלוהו ודר בחצירו אין מנכין לו כמ"ש רבינו בשמו לעיל בס"ס קס"ז ועיין בב"י שכתב שהרא"ש כתב בתשובה כהרי"ף ומיישב דבריו דלא סתרי אהדדי:

וכ"כ הרמב"ם פי' גם הרמב"ם אוקמא האי דינא אפילו בלא נכייתא כרש"י אבל בשאר דברים מחולקים הם דרמב"ם ס"ל דאין חילוק בין אחרא דמסלקי שלא מסלקי לעולם בנכייתא אפי' אבק רבית ליכא ובלא נכייתא אינו אלא אבק רבית ובמשכון לו ביתא אסור אפי' בנכייתא ודוק בדברי הרמב"ם שהביא ב"י:

אם כותב לו אחריות על שאר נכסיו אסור ז"ל ב"י ואין נראה בעיני דאפ"ה איכא תיוהא כגון שלא יצטרך לבית ולא ימצא לו שוכרים ונמצא פורע דמי נכייתא ואינו נהנה כלום וכבר נזכר טענה זו בתוס' ד' ס"ד ועד"ר:

ועל מה שנוהגין האידנא כו' זהו כעין חכירות נרשאי הנזכר בגמרא ועד"ר:

שראובן ממשכן בית לשמעון ולוי שוכרו משמעון ואע"פ שזה להרא"ש דס"ל כרש"י אסור דכיון דשמעון המלוה גופא אסור לדור בו ה"ה דאסור להשכירו ללוי (ובמ"ש לעיל בסמוך ניחא דלוי אינו שוכרה לנפשיה כ"א לצורך ראובן ע"ש) ודוחק לומר דבמשכנתא דסורא איירי. ואפשר לומר מ"ש שנוהגין כן האידנא משום דסברי כר"ת דמשוה בית לשדה והרא"ש ורבי' שכתבו משום שהוא נ"מ נמי להרא"ש לענין שדה וקמ"ל הרא"ש דאפי' לענין בית אין בו רבית קצוצה. אלא שקשה דמשמעות ל' רבינו מ"ש שנוהגין האידנא קאי נמי אמה שמסיק שלוי חוזר ומשכירו לראובן הלוה דזה ג"כ מנהג הוא האידנא וקשה איך נהגו כן כיון דאסור לעשות כן כמ"ש הרא"ש ואפשר דלמאן דפוסקים כר"ת כיון דשמעון או לוי יכולין לדור בו לכתחלה גם מה שמשכיר לוי לראובן הלוה אין בו איסור כ"כ והרא"ש לכתחילה דמחמיר בבית ודו"ק:

וראובן נשאר בביתו ופורע משמע דלא קפיד כ"א אדירת ראובן הא לוי היה יכול לדור בו ולשלם שכירות לשמעון ולא מחשב לרבית והיינו דוקא לר"ת דאילו להרא"ש ורש"י דאוסרים בבית וחצר גם לוי אסור לדור בו וליתן שכירות לשמעון המלוה והרא"ש שכ"כ בתשובה שנוהגין כן משום שלא היה בידו לאסור ללוי דהיו יכולין לומר דס"ל כר"ת משא"כ לראובן דאוסר וכתב דגם ר"ת ס"ל דאסור לראובן:

כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' המנהג כך הוא שלא ישכיר הוא בעצמו ממנו דמיחזי יותר כרבית אבל לפי האמת אין חילוק (ע"ל סי' קס"ה שם מבואר בהדיא דלא יחכירנו ללוה דמיחזי כרבית ושם מיירי ג"כ בנכייתא כמ"ש בדרישה וגמרא ערוכה דלהלוה הוא איסור גמור לשוכרו ולא היה כתב ע"ז הרא"ש ואני אוסרו וא"כ למה כתב דלפי האמת אין חילוק הלא חילוק גדול ביניהן דלזה אסור ולזה מותר. ולפי מ"ש א"א ז"ל בדרישה דתחילת השכירות הוה בשביל הלוה א"ש דקאמר רש"ל דלפי האמת אין חילוק דבשניהן איסור גמור מאחר דהלוה פורע השכירות עכ"ה) ג"כ מ"ש הרא"ש דרבית קצוצה לא הוי כו' ה"ה בשכר הוא עצמו ממנו מ"ו:

וגם אם יפול הבית או ישרוף כו' כתב ב"י מכאן משמע שהרא"ש סבר כר"ת שזהו סברתו שחייב שמא יפול הבית או ישרף וא"כ היאך כתב לעיל שהרא"ש הסכים לדעת רש"י ומיהו יש לדחות דאע"פ שאין טענה דשאם יפול הבית כו' כדאי להתיר ממש לדעת רש"י מ"מ מודה דמהני מיהא לסלק מעליו שם רבית קצוצה:

ולא ברירא לי האי טעמא כו' ז"ל ב"י מתוך מה שכתבתי בסמוך ונדחו דברים אלו דאכתי איכא למיחש שלא ימצא שוכרים לבית כו' וא"ת מ"מ היכא דיפול הבית או ישרוף שפיר קאמר רבינו דאינו מפסיד כלום ואמאי קאמר הרא"ש דמשום טענה זו לא הוי רבית קצוצה וי"ל דמי לא עסקינן שמשכנה אצלו לכך שנים או שהוא אתרא דלא מסלקי ואפילו באתרא דמסלקי הא קי"ל דסתם משכנתא שתא וא"כ כל שנפל הבית או נשרף תוך זמן זה פשיטא שמפסיד דמי הנכייתא דהא ודאי שאינו יכול לכופו ללוה שיפדנו כשם שאין הלוה יכול לכוף למלוה שיקבל מעותיו עד שיעבור הזמן ואפילו תימא בלא נכייתא היתה מ"מ כיון דאתרא דלא מסלקי הוא ונמצא מפסיד מעותיו מלשאת ולתת עמהם עד שיעבור הזמן שפיר קאמר הרא"ש דכל כי האי גונא שרי ולא אסר ליה אלא משום דראובן נשאר בבית והאריך עוד ועד"ר:

שכיון שכותב לו אחריות כו' ק"ק מאי פסקא שכותב לו אחריות ואם מנהגן היה שהיו כותבין אחריות היה לו לכתוב זה בתחילה במנהגא שכתב:

וחזר וחכרה לו חוכר ושוכר הכל אחד אלא שחוכר קוצב לו פירות ושוכר קוצב לו מעות כמבואר בח"מ סימן ש"כ:

אבל אי אתני בהדיה מעיקרא כו' וכתב ב"י ז"ל באמת שאין מדברי הרמ"ה סתירה גמורה לדברי הרא"ש שהרי גם הוא כתב דלא הוי רבית קצוצה כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה כלומר שלא התנה עמו כן על ההלואה כו' אך כפי הנראה מדברי רבינו שמנהגם היה להתנות כן בשעת ההלואה ואפ"ה לא חשיב הרא"ש רבית קצוצה עד שיאמר בפירוש בשכר המתנת מעותך אני אשכור החצר בכך וכך אבל אם אומר ליה סתם בשעת ההלואה אני אשכור ממך הבית בכך וכך לחודש לא הוי רבית קצוצה ומדברי הרמ"ה משמע דאפילו התנה עמו סתם חשיב רבית קצוצה דאם פרט בהדיא בשביל המתנת מעותך לא איצטריך לאשמועינן ודו"ק ועיין עוד מ"ש בדרישה:

היכא דמחייב ר"ל היכא דלוה מחייב עצמו ליתן לשוכר מה דהוא נותן למלוה בעד הבית:

למפרע לשון פרעון הוא:

(וכל שכן מה שנוהגין עתה שהלוה נותן משכונות בקרן ר"ל הקרקע שיש לו כבר ואינו מחדש אלא שהשוכר נותן לו גם כן משכון בפירות ר"ל בשכר הבית וזה פשיטא דאסור דהא אי אפשר לבא לידי שום הפסד מה שאין כן לעיל שכתב הרא"ש דאם יפול הבית או ישרף יפסיד המלוה שום דבר ע"כה) והשוכר בפירות פירוש גם השוכר נותן משכון בעד הפירות:

דהוי רבית קצוצה כתב ב"י ז"ל היינו דוקא כי אתני הכי או שהלוהו אדעתיה דהכי דהוי כאילו אתני לדעת הרמ"ה והלוה משלם להשוכר מאי דמפרע דאל"כ לא הוי רבית קצוצה:

כיון שיכול לסלקו בתחילת השנה חדא מינייהו נקט וה"ה הואיל שיכול לסלקו ט"ו ימים קודם וגם כ"ש הוא כיון דאפי' קודם כלות השנה יכול לסלקו:

אבל אם בתחילת ההלואה לא התנו כלום כו' עד אמר לי כו' הא דבבא ראשונה כתב רבי' שני הדינין מלוה שהתנה ואמר אסתלק או לא אסתלק ובבא זו דשעת מתן מעות כתב רבינו אמר לו הלוה כו' ואח"כ א"ל המלוה כו' ולא כתב ג"כ שני הדינין באמר המלוה או יכתוב שני הדינין באמר הלוה נראה דה"ט משום דהרא"ש כתב והביאו רבי' לקמן בח"מ ר"ס ר"ז דכל שמתנה המוכר טובת הלוקח או איפכא לא הוה אלא פטומי מילי וה"מ כשהתנה כן שלא בהתחלת הענין אלא ביני ביני אבל אם התנה המוכר טובת הלוקח בתחילת השיעבוד מהני ע"ש. ומש"ה נמי בבבא ראשונה שהיו התנאים בתחילת הענינים כתב שניהן בשם המלוה דאפ"ה מהני ובבבא שנייה דלא הוו בתחילת הענין כתב ברישא רבותא דאפי' התנה לוה טובתו לא מהני ואח"כ כתב אבל אם המלוה דבר שהוא טובתו מהני וק"ל:

אפי' הודה לו המלוה כו' פי' הבטיחו על כן אינו מועיל כיון דכבר נשתעבד לו שלא יוכל להסתלק לפי המנהג אינו מועיל בלא קנין:

כיון דקודם מתן מעות אמר לא מסתליקנא כו' וקרקע נקנה בכסף בין במקח בין בשכירות וע"מ כן נתן מעותיו רש"י דף ס"ז ע"ב ור"ל היכא דהמנהג לטובת הלוה מהני התנאי בלא קנין לשנות המנהג הואיל שהמלוה נותן מעות איכא למימר שע"מ כן נתן מעותיו להקנות לו שלא להסתלק אבל היכא שהמנהג לטובת המלוה אין שייך למימר שע"מ כן נתן מעותיו להקנות לו לשנות המנהג כי הלוה צריך לקנות ובמה יקנה וק"ל ועי' באשר"י דף קמ"ג ע"ג:

מיורשי המלוה בפרק א"נ דף ס"ז ע"ב ופירש"י דמטלטלי בעלמא הוא ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבד דבשלמא בעודו קיים גובה אפי' מגלימא דעל כתפיה וה"ה אי ירתי קרקעות משתעבדי לב"ח מדין ערב דכי אוזפיה עלייהו סמוך אבל אמטלטלים לא סמוך הואיל ובידו להצניען:

ואין הבכור נוטל בה כו' למ"ד מלוה קרוי ראוי ולא מוחזק (ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפי' בשטר עי' בח"מ סימן רע"ח עכ"ה):

שגם המלוה יכול לכוף כו' היינו לדעת התוס' והרא"ש שכתבתי לעיל ועיין בב"י:

אבל אם נתנו המלוה בכליו כו' בב"י משמע שמיירי שנתן בכליו ומגביהו הכלי דקנינהו בהגבהה וכן משמע לכאורה בגמרא והא דנקט כליו והא אפי' בלא כלי בהגבהה לחוד קנה אורחא דמילתא נקט וז"א כמ"ש בדרישה:

ובאתרא דלא מסלקי ב"ח כו' דחשיב כקרקע:

קרוב לקנותה יותר כו' בפ' א"נ דף סח ע"א מאי משכנתא דשכונה גביה ופירש"י דשכונה גביה אין קרוב ממנו ואם בא הלוה למוכרה אין בבעלי מצריה שכן וטוב לקנותה כזה:

אלא לי בשוויה פי' אפי' פוסק עמו למכרה לו בכך וכך דמים דהם דמי שוויה של אותו קרקע דכיון דלא מוזיל גביה מותר אבל מדברי המ"מ משמע שכל שפוסק דמים ידועין אע"פ שאין הקרקע שוה יותר אסור משום דמיחזי כמוזיל גביה מחמת הלואה ולא שרי אלא כשאינו קוצב דמים כלל אלא אומר לא תמכרנה אלא לי בשוויה ב"י ועד"ר:

עד שיתן לו העכו"ם מעותיו וכתבו הרמב"ן והרשב"א ונ"י בשם הראב"ד דף ק"ו ריש ע"ב דאפי' קיבל עליו ישראל הקונה לפדותה מיד המלוה ישראל מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יפה כח הקונה מכח העכו"ם וכשפודה אותו הרי המלוה כחוזר ומוכרו לו עכ"ל ועיין בה"מ דף קנ"ד ע"א: