השער של עיירות ופסק ב"י כרי"ף ורמב"ם דאין פוסקין אלא על שער של כרכים שהם קבועים ביותר ולא על של עיירות שהם עבידי להשתנות:

אפילו אין לו למוכר חיטין דא"ל שקלי טיבותך ושדיא אחיזרא דאי הוו המעות בידי הייתי לוקח בזול וחשבינן כאילו לקחה התבואה ונתייקרה גביה ואף על פי שלא משך דכיון דלא הוי דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר לא גזור רבנן גמרא:

עד כדי החיטין אבל לא יותר מכדי שיש לו כשלא יצא השער הואיל ופוסק עמו בדמים משא"כ בהלואת סאה בסאה דלעיל בסימן קס"ג וע"ש מ"ש:

וכן תבואה של לקוט שאינה טובה הוא פירש"י שלוקטים מהרבה שדות ומערבין שבולת שיפון עם שבולת חיטין:

אינו יכול לפסוק כו' אפילו מחדשות ומשל בעל הבית גם משל לקוט אסור לפסוק בד' עם ב"ה כדמסיק אלא ה"ק אפי' מחדשות ומשל בעל הבית אסור לפסוק בד' כלל אפי' עם לקוט דאין ביד הלקוט ליתן חדשות טובות לאפוקי חדשות של לקוט דלפעמים מותר כגון לפסוק עם לקוט וכדמסיק וק"ל ועמ"ש בדרישה:

ד' סאין בסלע אבל שיתנו לו ג' סאין ישינות בסלע יכול לפסוק לדעת רש"י ונראה שכן דעת כל הפוסקים כמו שאבאר:

של ד' לכל דכל דבר שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע כ"כ המ"מ ועד"ר:

ויכול לפסוק עם לקוט מתבואתו כו' דאף אם לית ליה יזיף מלקוט חבריה:

אבל אינו יכול לפסוק עם ב"ה כו' מתבואת לקוט דב"ה זילא ביה מילתא דיזיף מלקוט גמרא בפרק א"נ דף ע"ב ע"ב:

היה המוכר תחילה לקוצרים ויש לו גדיש יכול לפסוק כו' משנה שם דף ע"ב ע"ב ושם דפוסק גם כן על העביט (פירושו כמו בכומר שנתבאר בסעיף י"ב עכ"ה) של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים של יוצר כו' ובכולהו פליגי בגמרא דף ע"ד ע"א דלרב היינו דוקא באינו מחוסר אלא ב' מלאכות ומפרש לכולהו דבהכי מיירי ע"ש ופירש"י שם במשנה דאז מותר לפסוק בכל ענין. והתוס' בשם ר"י בסוף דף ס"ג כתבו דאינו מותר לפסוק שוה ששה בחמשה כיון שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כאגר נטר כו' וכמ"ש רבינו בסמוך בשמו ובזה דברי רבינו מבוארים:

שוה חמשה בד' נלע"ד דנקט כן ולא נקט שוה ששה בחמשה וכמ"ש התוס' הנ"ל משום דסבירא ליה דזה דוקא אסור מפני שהוא שיעור קרוב היוצא מכלל מחילה אפי' אחר שיעור הראותו לתגר ולאפוקי שוה ששה בה' כמבואר בח"מ סימן רכ"ז וק"ל:

בכומר אם מכניס ענבים וזיתים בכלי גדול וצוברים הרבה בתוכו והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם ושמנן יפה יפה קרוי בכומר לשון משום מכמר בישרא:

והכניס ביצים לעשות בהם קדרות פירוש ואז פוסק על הקדרות עם היוצר שהכניס עפר ועשאו ביצים שקורין מעונ"ש ועושה מהך קדירות רש"י ונראה שאינו מפרש ביצים מל' ביצה ומשום דעשה הטיט כמין ביצה דא"כ לא הו"ל לכתוב עליו בקיצור מעונט"ש בלע"ז אלא הוא מל' היגאה גומה בלא ביצה שפירושו טיט לח:

וכן על הזבל בימות החמה שהוא צבור קצת שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים שעברו ומצוי הוא לכל אדם וחשיב ברשותו רש"י בפ' א"נ דף ע"ד רע"ב ועיין בח"מ סי' רע"ד ותי"ד:

אלא בידי שמים כגון דילועין או מירוח דתבואה התולה ברוח:

חסר ג' אינו יכול לפסוק כו' דחשיב כאין לו:

הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור כו' שם בגמרא דף ס"ג ע"ב אהא דאמרינן דטעם דמותר לפסוק על השער משום דאמרינן שקולא טיבותך כו' גרסינן אמר ליה רב אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא (ופירש"י סרסור שמבקש למוכרין תבואה נמצא דאהני ליה הקדמת המעות דא"צ ליתן אותן) ומשני דיהיב (פירש"י צריך הלוקח ליתן דמי הסרסור להמוכר) רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי סרסרותא פירוש א"צ ליתן לו משום דזוזי דאינש עבדי ליה סרסרות דהחמרין מוליכין התבואה לבעל המעות עכ"ל. והרא"ש כתב כל זה והרי"ף השמיטו. וידוע שהלכה כרב אשי ואפי' הכי אין להקשות על רבינו שכתב דצריך ליתן לו סרסרות. דהא רבינו לא כתב שצריך ליתנו עכ"פ אלא במקום שיש מנהג שהלוקח נותן שכר סרסרות והיינו במקום שאין חמרין שיוליכו לבית הלוקח בלי סרסור ורב אשי לפי זמנו ומקומו כתב דא"צ ליתן וק"ל. ומכל מקום ק"ק כיון דהמוכר שפוסק עמו לא הוציא שכר סרסרות למה צריך ליתנו לו הלוקח ומה צד רבית יש בדבר ולולא פירש"י הנ"ל היה נראה לי לפרש דהלוקח נותן שכר הסרסרות להסרסור היכא דהמנהג דגם לפסיקת השער ישנו סרסרים וקמ"ל דאין הלוקח יכול לדחות הסרסור אל המוכר באמרו איני מקבל עתה שום דבר הוא מקבל ממנו מעות ישלם לכם סרסרות. ויש לומר דהא אפוסק על השער קאי והיינו דזה שפוסק עמו אין לו תבואה משלו וצריך לקנותו אחר כך מן השוק ואז יצטרך ליתן סרסרות:

החסרון שראויה להתחסר פירוש שיתייבשו או שאר עניינים ואע"ג דרש"י מפרש הטעם שאין פוסקין על הפירות בד' עד שיצא השער בשוה לחדשות ולישנות משום שיתייבשו וכתבתי דבריו בדרישה א"ל לפי פירושו דה"ק אין פוסקין שיתן לו לעולם ד' ולא ינכה לו מה שיתייבשו אבל אם רוצה לנכות לו מה שיתייבשו מותר לפסוק אחדשות בד' וז"א דאם כן מאי איריא דישנות בג' אפילו לא יהא ישנות כלל בשער אסור לפסוק אחדשות בד' אלא נראה דה"ט דגזרינן דלמא יאמר אח"כ אישנות שהיו באותו זמן פסקתי עמך ולא ירצה לנכות לו מה שנתייבשו וק"ל:

וליתן להם פירות אחרות אע"ג דלעיל ס"ס קס"ג אסרו להלוות סאה חיטין בדוחן י"ל דשאני התם דמתני מתחלה שיתן לו דוחן זהו אסור אבל כאן כשפסק היה דעתו ליתן לו אותן פירות שפסק עליהן להכי יכול ליתן פירות אחרות ועי"ל דהלוואה שאני ודו"ק:

הפוסק על השער צריך לפרש כו' דינים הללו אף ע"ג דלא שייכי לענין רבית משום דדיני פוסק על השער נינהו ובגמרא נמי מיתני גבי הדדי נגרר קולמסו אחר הגמרא וכתבם כאן ב"י (וכבר כתבם ג"כ דין דפוסק על השער בח"מ סימן קע"ב ודין דמקח שנעשה באיסור שם בסי' ר"ח וע"ש בפרישה ודרישה עכ"ה):

צריך לפרש שאם יזדלזלו כו' הואיל שלא משך אלא נתן מעות לא נגמר המקח וכל אחד יכול לחזור בו לאחר שקיבל עליו מי שפרע:

שיתנם לי כשער הזול ולא מיחזי כרבית דהא אי הוה מעותיו בידו היה יכול ליקח עתה תבואה בזול משא"כ בהלוה לו סאה בסאה והוזלה שאין יכול להתנות שיתן לו אחר כך כשעת הזול ודוק והא דכתב רבינו לעיל סימן קע"ג גבי חבית ידוע דאסור אם לא מקבל הלוקח יוקרא וזולא ומ"ש מהך דהכא י"ל דשאני התם כיון דאיכא אחריות דחימוץ על המוכר צריך שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על הלוקח דכ"כ אחריות אם היה על המוכר יותר מיחזי כרבית ועד"ר והעיקר דחבית ידוע שאני:

ואם לא פירש כך והמוכר אינו רוצה אלא כשער שהיה בשעת פסיקה והלוקח רוצה לחזור בו כו' צריך הלוקח לקבל עליו כו':

ואם פסק כן והוזלו והמוכר חוזר בו כו' הול"ל גם כן כשחוזר בו המוכר מחמת שנתיקרו. אלא דיש בזה צד רבותא דאם נתיקרו פשיטא דצריך לקבל עליו מי שפרע דמתחילת הנתינה ידע דדרך התבואה להתיקר בימי הסתיו ואדעתא דהכי קיבל ממנו מעות כדי ליתן לו אף אם יתיקרו משא"כ בהזול דהוא דבר שאינו שכיח וה"א דיכול לומר לא עלתה על דעתי שיזולו קמ"ל:

וגם השליח אינו עומד במי שפרע דאין בידו למחות ולכפות את המשלח ומה בידו לעשות ואין זה מחשב שינוי ופשיעה גמורה לומר שהוא יקבלם נ"י דף ק"ז ע"א ע"ש:

באחד מדרכי הקנאות כו' פירוש לאפוקי אם לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע כיון שנעשה באיסור בטל לגמרי ואינו מקבל עליו מי שפרע רמב"ן וא"ת והלא אין אדם מקנה דבר שאינו בעולם ודבר שאינו ברשותו וכמש"ר בח"מ סימן ר"ט ורי"א י"ל דנהי דאין אדם מקנה דבר שאינו בעולם מ"מ יכול לשעבד ולחייב נפשו לדבר שלא בא לעולם וכמש"ר בח"מ סימן ס' ס"י ומש"ר בא' מדרכי הקנאות ר"ל שהקנה לו באופן המועיל ועמ"ש עוד מזה בסימן רי"א בפרישה ודרישה:

והרבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר נראה דאדין מי שפוסק אפירות קאי שמוכר לו בזול בשביל הקדמת מעות ואח"כ נתייקר ובא הלוקח להוציא מיד המוכר הרבית ר"ל שרוצה שיתן לו כשער הזול כמו שפסק עמו אין מוציאין מיד המוכר אלא נותן לו כשעת היוקר וה"ה בדין ראשון שמוכר לו ביוקר בשביל המתנת המעות שייך לומר שאין מוציאין מיד הלוקח ר"ל כשבא המוכר ורוצה שיתן לו המעות כשעת היוקר. ונקט רבינו רבית שביד המוכר דבמאי דסיים פתח. ויותר נראה לומר דרבית שבו דקאמר ר"ל צד רבית שבו ואתרווייהו קאי ור"ל בדין ראשון דהיינו כשמוכר לו ביוקר ודאי אם עדיין לא פרע הלוקח כל המעות והתבואה הוא כבר בידו א"צ ליתן לו כלל אלא כשער הזול אבל אם כבר נתן המעות והתבואה כבר לקח מיד המוכר והלוקח מבקש שיחזיר לו המוכר קצת מעותיו באופן שיבא לו התבואה כשער הזול אין מוציאין הרבית מיד המוכר ואינו מחזיר לו שום מעות ובדין השני דהיינו שמכר לו בזול ונתייקר והלוקח תובע רבית שלו ר"ל ההוספה שהוסיף לו בתבואה בשביל שהקדים המעות דהיינו כשער הזול אין מוציאין מיד המוכר. וה"ה דה"מ למימר מיד לוקח אתרווייהו ברישא כפשוטו ובסיפא אם כבר נתן לו המוכר אלא חדא מינייהו נקט ומכל מקום האי מיד המוכר אתרווייהו קאי וק"ל: