בכל דבר שמשכירין כיוצא בו כו' דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות איכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל אשר"י:

כגון נפה וכברה שמתקן על ידן המאכל:

אפילו שק להביא בו פירות ר"ל שאין המאכל מתוקן בכך אלא להביא אליו בלבד אפ"ה אסור:

וטבעת להראות בו כו' כדי שיהא נראה חשוב ויתנו לו מנה יפה וכתב ב"י שגם ע"י רכיבת הסוס יראה לאדם חשוב ע"ש אבל לכאורה נראה דע"י רכיבת סוס ימהר לבא שם דומיא לעבור דרך שדהו וב"י דוחה זה ע"ש: (ועמד אחד ופרנסה כו' ר"ל ובא המדיר ופרע לאותו אחר אבל אם המדיר רוצה לזונה זה יתבאר בסמוך בשם ר"ת דאסור אם לא בפניו עכ"ה):

שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא היתה מצאה מי שימציא לה מעות אף ע"ג דבפסקו לה ב"ד איירי מ"מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי ש"ח אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול לפטר בשום ענין כ"כ התוס' בפ"ב דכתובות בשם ר"ת:

ורש"י פי' שכל חוב יכול לפרוע בשבילו שאע"פ שע"י שפרע זה מיפטר הוא מחובו מכל מקום מ"ה לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא ואין זה מחשב הנאה הואיל שאינו מחויב לחזור ולשלם לו מה שפרע בשבילו:

ואפילו היה לו משכון ביד המלוה ר"ל והשתא הוי הנאה גמורה ואין זה גרמא בעלמא שהרי הוא זכה עכשיו במשכונו שהרי הוא חייב להחזיר המשכון ליד הלוה מטעם דא"ל הוינא מפייס ליה ומחיל ויהיב לי משכוני מ"מ לא מיחשב ג"כ' הנאה מטעם זה דא"ל הוינא מפייס כו' ועיין מ"ש עוד בדרישה:

ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת עיין בב"י שכתב שאדרבה מדברי הרא"ש יראה שאינו סובר כר"ת ואני הוכחתי בס"ד בק"ש בח"מ סימן קכ"ח דס"ל כר"ת מפסקיו דנדרים וב"י לא הביאו ונדחק ב"י בשיטת סוגיא דגמרא ולפי מ"ש שם א"ש הכל ע"ש:

ועבדיו הכנענים כ"ש העבריות:

דכיון שזן אותם לפניו ואינו אומר ר"ל הואיל שזן אותם בפני הבעל והבעל לא אומר לי שיזון אותם ודאי כוונתו שזנם דרך מתנה דאילו היה בדעתו שהבעל ישלם לו לא היה זנם בלא ציוויו הואיל שהוא בפניו:

אבל בענין אחר לא דאז הוי הלואה והבעל מחוייב לחזור ולשלם לו והוי הנאה ואין להקשות דהכא קאמר בשם ר"ת שאם אין הבעל לפנינו דהוי דרך הלואה ואסור לזונם ולעיל בסמוך כתב בשם ר"פ שיכול לפרוע חוב של מזונות ואין איסור בדבר וכן קשה דברי הרא"ש אהדדי שלעיל כתב רבינו שסבר כר"ת והכא הביא אלו מפרשים בפסקיו וי"ל דהכא מחשב הנאה שהבעל היה מחויב לשלם לו מה שהלוה להם אילו לא היה הבעל לפנינו שהזנם יכול לומר אני ראיתי בדחקה שדיחקה את עצמה יודע אני בבירור שא"א שהיתה מצמצמת והבעל א"א להכחישו שהרי לא היה לפנינו אבל לעיל כשהוא פורע לאותו שהלוה לה אינו יכול לטעון בודאי שא"א שהיתה מצמצמת שהרי הוא לא הלוה לה כלום ויכול הבעל לטעון אינו מחויב לשלם לך כלום שאם לא פרעת לאותו שהלוה לה אני לא הייתי מחוייב לשלם לר כלום שהייתי אומר לו לא היה לך ללוות לה שאם לא הלוית לה אפשר שהיתה מצמצמת את עצמה והא דקאמר הכא ולא הוי הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת כו' היינו דוקא בצירוף מ"ש תחילה כיון שהיה בפנינו ולא אמר כלום דמוכח מינה דבמתנה זנם וקאמר שמטעם זה לא מחשב הנאה אם נותן לה דרך מתנה הואיל שיש שום צד שהיה הבעל פטור ממזונותיה ודו"ק:

אבל לחנן ר"ל דאמר הפורע חובו של חבירו אפי' בעקפיו מותר בכל ענין פירוש אפי' אם לא היה הבעל לפנינו ואין הבעל נותן לה צרכה וב"י תירץ דחנן לא אמר הכי אלא בפורע חובו אבל במודר הנאה הרי מ"מ מהנהו אי לא משום הני טעמי שזן אותם בפניו כו' עיין שם שהאריך:

אבל אסיר לזון בהמתו בין טמאה כו' פי' הר"ן אפילו זונה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמיפטמ' טפי לא עבדא שפיר ונמצא דאין הבעל נהנה כ"כ אפ"ה אסרו רבנן ע"ש דף ל"ח ע"ב:

דכיון דמותר ליטול שכר עליה ואע"ג דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא וגומר כאשר צוני ה' אלהי תה אני בחנם אף אתם בחנם מכל מקום על מקרא מותר לקבל שכר שנוטל שכר פיסוק טעמים כלומר שכר שמלמדים להם הטעמים דטעמים לאו דאורייתא נינהו וקטנים שדרכם ללמוד מקרא יש עוד היתר אחר דנוטל מהם שכר שימור: (אבל מלמדו מדרש ובגמ' מסיים אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות עכ"ל ופירש הרא"ש מדרש ספרא ספרי הלכות הלכה למשה מסיני אגדות שהסמיכום על הפסוקים עכ"ה):

והאידנא שנוטלין שכר גם על המדרש כמ"ש הרא"ש בבכורות בשם ר"י מותר ולקמן בסימן רמ"ו הביאו משום שכר ביטול דמוכח משום כדי חייו:

וכוס ששותין כשיוצאין מב"ה פי' הרא"ש שהם מים חמין כדאמרינן בפרק כירה רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת הוא עכ"ל:

בתו בוגרת ומדעתה כתב הר"ן טעמא קא יהיב למילתיה כלומר מש"ה שרי דהא מדעתה הוא דכיון דבגרה אין לאביה רשות בה א"נ כי אמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואיה אסור דהא קא מהני ליה:

מותר לישא בתו ר"ל (שישא שמעון בתו של ראובן עכ"ה) אפי' קטנה. אע"פ שפוטרו מחיוב מזונותיה כו' (כמבואר בא"ה סימן ע"א שכל אדם חייב לוון בניו ובנותיו עכ"ה) שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של מודר אע"פ שעודם ברשותו כ"ש שיכול לפרנסה אחר שנישאת שחייב במזונותיה גמרא ופירושו דמותר לישא בתו הוא שמעון מותר לישא בתו של ראובן אע"פ שמהנה לראובן בזה מנכסיו במה שמפרנס לבת אשתו. ולא הוה צריך למנקט בבא בפני עצמו לאמר ואם נכסי שמעון אסורין עליו אראובן אלא ברישא דקאמר דאם נכסי ראובן אסורין על שמעון הול"ל דאסור להשיא בתו לשמעון והוא מותר לישא בתו דשמעון אע"פ שמהנה לשמעון מנכסיו במה שפטר לבתו שלו ממזונות אלא כיון שהתחיל באיסור השאת בתו לשמעון רצה לסיים בה דבכה"ג מותר להשיא בתו לשמעון וק"ל:

בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אע"ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף:

אלא מחזיר לו בחנם ר"ל בדין זה א"צ שיפול הנאה להקדש אלא יכול להחזירו בחנם (אבל אה"נ שאם בעל אבידה אינו רוצה לקבל בחנם שתפול הנאה להקדש עכ"ה) לכך חזר וכתב מחזיר לו בחנם ב"י:

על בעל אבידה צריך לקבלו היינו לומר דבכה"ג א"צ שתפול הנאה להקדש דשפיר יכול לקבלו ואסור להניחו ביד בעל האבידה כדי שלא יהנה מנכסי מחזיר אבל אה"נ שאם המחזיר אינו רוצה לקבלו שתפול הנאה להקדש: (לצוות לו מלשון כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה או פירוש לחבר לו כמו צוותא בעלמא עכ"ה):

אלא מבקרו מעומד דארעי הוא והולך לו במהרה:

אפי' אם יש רופא אחר כו' דלא מכל אדם זוכה להתרפאות:

ואפי' אם אין דרך ליתן שכר לרופא דמ"מ מהנהו אבל גופו מצוה קעביד גמרא:

אבל יכול לומר סם פלוני כו' דהנאה ממילא אתיא ובלבד שיהא הסם עבעל הבהמה ב"י:

והיא תמות אם לא יעשנו משום דהוי כמחזיר לו אבידתו:

ואם מת יכול להביא כו' משום דאין הנאה למתים וע"ל סימן שנ"א דתכריכי מתים מותר לעשותן מכלאים:

יכול ראובן שיכנס לו ולישב כו' דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בריה ולא אמרינן שמה שעושה לבנו הוי הנאה לאביו:

ואם נכסי שמעון אסורין פי' ששמעון הדיר לראובן.

אבל לא מיושב כיון דאפשר לקיים הביקור בעמידה לא יתהנה ראובן מנכסי שמעון בישיבה גמרא אבל מעומד מותר דמחיותיה לא אדריה והיכא דמבקר אסר אנפשיה נכסי החולה אסור לכנוס אצלו כלל אפי' לעמוד עליו ר"ן דהא לא שייך הך טעמא דמחיותיה כו':

חלה בנו אינו נכנס כלל לפי שביתו של שמעון אסור בהנאה על ראובן וקמתהני בדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה אבל מחיותיה דבריה אפשר דאדריה ובחיותיה פירש רש"י דבר שחיות תלוי בה כגון ביקור חולים (וכמו שארז"ל כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה עכ"ה) ע"ש דף ל"ט:

ובקטנה בימות החמה ר"ל אף בקטנה לאפוקי בימות הגשמים דקטנה לא והא דקאמר אבל לא איפכא היינו לומר דקטנה בימות הגשמים הוא דאסור מפני שמהנהו אבל גדולה בימות החמה שרי דהא לא מהנהו ליה.

ומזיע עמו אף בקטנה דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:

ומיסב עמו במטה כו' פי' ולא חיישינן שמא יישן עמו במטה או יאכל עמו בשלחן אחד:

ואם דרך שב"ה חוזר וממלא הקערה לאחר כו' וה"ה אם היה בתחילה כ"כ בקערה שהמותר חוזר לב"ה מותר ר"ן והטעם שהרי אינו נהנה אף שיאכל משל חבירו שהרי בלא"ה נותנין להם כל צורכם לאכול אשר"י:

ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ר"ל זבינא מיצעא ע"ד שנתבאר בריש סי' רכ"ז:

ולא ישאילנו ולא ילינו ולא ישאל כו' ואפי' אם אחר מודר מחבירו נמי אסורין זה בזה בכל הני דגזרינן לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו כו' גמר' (אם נשאר לו בו תפיסת יד ר"ל ששייר לעצמו כל שהוא בגוף המרחץ עכ"ה):

פורע עליו אפי' המס כצ"ל:

וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול כו' דכיון שאינו ל' הקדש ממש הוא אלמוהו כח דשוכר אבל בבבא קמייתא שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא גם הי"א והרא"ש מודים נ"ל וכן משמע בש"ע: (שמעון מודר הנאה ממני האי מודר צריך לנקוד במלאפו"ם ור"ל שמעון נידר ממנו עכ"ה):

וה"ה נמי אם יש לשמעון הרבה כו' והא דקתני ואין לו מה לאכול אורחא דמילתא קתני אשר"י:

וחוזרים ונטלן שכרן מזה פי' אם ירצה:

כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך ל' שליחות בל' רבים דאמר כל הזן כו' ודוקא אם אמר נגד חנוני או פועל שהוא יחיד שייך לומר שכיון שיהיה שלוחו וכ"כ הוכחתי לקמן סימן רל"ה:

כל השומע קולי יזון לפלוני נ"ל דג"כ מסיים לומר ולא יפסיד וק"ל:

והיה הבן משיאו לבנו כנ"ל:

אלא אמר יבא אבא ויאכל אם תרצה פי' אם אמר כדי שיבא ויאכל דמשמע כמו תנאי דאינו נותן לו אלא כדי שיבא ואם לא ירצה להזמין אביו לא יהא המתנה מתנה פשיטא דאסור אלא אפי' אם לא אמר כדי אלא תלה הדבר בהדיא ברצונו וא"ל אם תרצה אפי' הכי אסור והיינו כלישנא בתרא דרבא שם סוף פרק השותפין דף מ"ת סוף ע"א וע"ד שפירשו הר"ן ע"ש והרמב"ם הוסיף לאסור דאפי' נתנו לו סתם ולאחר זמן א"ל רצונך שיבא אבא כו' אסור אבל רבינו לא כיון לזה מדלא הזכיר לאחר זמן וק"ל:

או נדר שלא לדבר עם חבירו (אע"ג דנדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש י"ל דאיירי בכגון שאמר קונם פי לדיבורי שאדבר עם פלוני וכמבואר בסימן רי"ג ע"ש עכ"ה) פי' שתולה הדיבור בדבר אחר כגון שאומר אם אעשה דבר פלוני איני אדבר עמו דאל"כ הוי לשון שבועה ולא הוי נדר כלל.