ואפילו נדר באלהי ישראל לאפוקי מרבי אסי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל:

והוא דגמרי להו וסברי פי' אם ילמדו עמהם סברי ויבינו מה שלמדו גמרא ורש"י ע"ש ועיין בדרישה:

וידעי לפתוח פתח אף ע"ג דלא בעי פתח בכל הנדרים מ"מ אינן ראוים להתיר אפילו ע"י חרטה אם לא שיכולין ג"כ להתיר ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר: (ואין לו לאדם להתיר במקום רבו פי' לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר עכ"ה):

ג' פעמים מותר לך וה"ה שרוי לך וה"ה מחול לך מלשון לא יחל דברו רמב"ן עוד כתב כי מותר לך הוא מל' מתיר הקשר שחוזר הענין כאילו לא היה וזהו שאמרו חכם בל' התרה ובעל בל' הפרה כי חכם עוקר הנדר מעיקרו משא"כ בעל ומש"ה דוקא בל' הכרה כי הוא דבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו כענין מפר מחשבות ערומים להפר ברית עכ"ל ונ"ל דגם שרוי לך מל' מותר הוא וכמ"ש שרי המייניה דפי' מתיר אזור החגורה:

ואפי' מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת ר"ל אע"ג דבדין בעינן דוקא ישיבה ולא בקרובים ולא בלילה ולא בשבת אבל הכא בכולה שרי:

אפי' אם היה אפשר כו' אשבת קאי:

ולעבור על דעתו ואם הוא כו' פירוש כיון שכך קרוב הדבר שישקר שיאמר שלא היה נודר אילו היה יודע והאמת הוא שהיה נודר כדי שלא לשמוע לקול אוהביו ואם הוא משקר אין התרתו כלום ע"כ צריך ישוב הדעת בדבר:

צריך שיהא מיושב פירוש שלשה המתירין:

קונם הנאתי על בני עירי אין נשאל כו' ר"ל שהוא אוסר את עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אין נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר ואם אמר קונם הנאת בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירי ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאף ע"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה הרי הוא מותר שהוא לא נאסר ליהנות ממנו ומילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך למיתנייה אלא אגב רישא נקטיה עכ"ל ב"י ור"ל אף על גב מכח ההתרה שיתירו לו את נדרו הם באים לכלל הנאה שיוכלו ליהנות ממנו אחר כך מכל מקום אין זה מחשב הנאה הואיל שבשעת ההתרה אין להם הנאה ממנו ועיין בדרישה:

ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט פי' ע"כ נכון שלא להתיר נדר ע"י חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה וגם לפעמים שהנודר אומר ואינו מתחרט כי אם מכאן ולהבא אך ע"י פתח נכון להתיר שפותחין לו ואומרים לו אדעתא דהכי מי נדרת ע"כ הג"ה בסמ"ק וכן כתב המרדכי בס"פ שבועות שתים דף של"ה והביאו ב"י בסי' זה:

ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר ואין זה נקרא נולד משום דשכיח למיהוי כן אשר"י (מיתה לא שכיח וחשיב כנולד (ואפילו היה חולה ביותר חשיב נולד דרוב חולים לחיים תשובת הרמב"ן עכ"ה) עניות שכיח ופותחין כו' ועיין בב"י דף רס"ה ע"ב ובש"ע) ועיין באשר"י וב"י הביאו דכתב ז"ל אילו היה מפצירין בך כמו שמפצירים בך עתה לא היית נודר ורבינו שינה וכתב אילו ידעת שיפצירו בך וכו' וגירסת רבינו נראה עיקר דמדהוצרך הרא"ש לתרץ דלא הוה ליה דין נולד כיון דהוא שכיח ואם גורסים אילו הפצירו בך אין זה מקרי נולד אלא תנאי נולד כמ"ש רבינו בסמוך ו"ל אבל פותחין בתנאי נולד כו' עד והיה אומר שבאותה שעה חרב הבית וכו' וק"ל:

פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ר"ל אם יעשה אותו פלוני:

ופותחין לאדם בכבוד עצמו כו' פרק רבי אליעזר פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו אומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך הוא מדתו של פלוני מגרש את נשיו כו' ועל בניך יהיו אומרים בני גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש ואומרים אילו היית יודע שהוא כן לא היית נודר עכ"ה) ובעל הטור קיצר ודילג עד כאן לשונו מ"ו:

אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום כו' והא דלא קאמר שאתה משיא על עצמך שם רע בשכונתך משום שרבותא קמ"ל בזה שסד"א שזה לא מיקרי פתח שדומה למה שאמר אחר כך אין פותחין בכבוד המקום כו':

שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל זה אבל מה שפותחין אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום כו' שאני התם דלא חמירי לאינשי כולי האי ר"ן ורא"ש וכתב ב"י ולפ"ז מה שכתב רבינו אין פותחין בכבוד המקום כו' עושה עבירה בנדרך כו' אינו מכוון דהני לא תקום כו' גם כן עבירות נינהו אלא כך צריך לומר אילו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום כדאמרינן בספרי שהוא כנודר בחיי המלך כלום היית נודר כו' ע"ש. ונראה דכי קאמר שאתה עושה עבירות שבינך לבין המקום דהיינו נדרים וכיוצא בו משא"כ נקימה ונטירה שהיא עבירה שבין אדם לחבירו וק"ל:

דאילו ידעת שהיו ממשמשין בפנקסך כו' ועיין מ"ש בריש סימן ר"ג ורבינו נקט כאן לשון גמרא דידן:

אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהן ומפרש טעמא דכיון דהחציף פניו להדיר אביו ואמו גם בשעת חרטה אם אין לו חרטה גמורה יחציף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם ב"י (היינו שחייב לזונם בשביל שחייב בכבודם עכ"ה):

ואין פותחין אלא בדבר ההווה כו' ז"ל ב"י כלומר בדבר ההווה ורגיל דהיינו דשכיח טובא דכל כה"ג אין שם נולד עליו אבל אין פותחין בדבר הנולד ומתחדש אחר כך כלומר אין פותחין במילתא דלא שכיח טובא אלא שנולד ונתחדש אח"כ כלומר שהוא דבר חידוש שאינו רגיל והווה לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו כו' לא ימנע מלידור משום דמימר אמר שמא לא יבא עכ"ל ר"ל לאפוקי בתנאי נולד דאומרים לו אילו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר לך כו' מיחשב פתח דאם אדם היה אומר לו כך בשעת הנדר היה מאמין לו ולא היה נודר אבל כשאין אדם אומר לו כלום אף אם היה עולה על לבו לא היה מאמין מה שעלה כך על לבו והיה אומר שלא יבא כך הואיל והוא דבר דלא שכיח:

אילו ידעת שיעשה פלוני ת"ח כו' ל' ידעת שיעשה ל"ד הוא דהא מסיק וכתב כיון שאינו מצוי משמע הא ידע דבודאי יהיה היה נשמע אלא ר"ל אילו שמת אל לבך שמא תצטרך לו כשיהיה ת"ח וק"ל:

לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו כו' כתב ב"י ז"ל דקדק רבינו לכתוב לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו לומר בנדר שניתר ע"י פתח עסקינן בהא אין פותחין בנולד דאילולי הפתח לא היה מתחרט ופתח כזה אינו עוקרו אבל כשהוא מתחרט מעצמו אין מדקדקין בדבר שהרי הוא עוקרו מעיקרא ע"ש:

ואע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד ונראה דנ"מ דאין פותחין בנולד כיון דעכ"פ יכולין לפתוח בתנאי נולד דלפעמים אין יכולין לשקר לפניו כגון בדבר שנודע לו בודאי שאינו כך הוא כגון מי שדר בירושלים אין יכולין לפתוח לו בתנאי נולד שאם באו בני אדם ושקרו לפניו וא"ל שחרב המקדש כו' שודאי שקר כזה א"א לאומרו לפניו שלא יאמין לו וכל כיוצא בזה:

צריך הנודר לפרט הנדר כו' משום דיש נדרים שאין מתירון אותם כגון הנודר שלא לשחק בקוביא וכיוצא בהן (ולכל דבר איסור אפי' מדרבנן אין מתירין לו ריב"ש עכ"ה) ועד"ר. ורש"י ורשב"א כתבו וב"י הביאו דצריך לפרט גם הסיבה שבשבילה נדר (ואפי' פרט לא' מן ג' המתירין לו די לו בכך רשב"א עכ"ה) וכתב רשב"א ז"ל כי פורט הסיבה הוא העיקר בדבר זה שאין עיקר הפרט אלא כדי שלא יתירו לו מה שנדר כדי להתרחק מן האיסור או מן הגזל עכ"ל וכ"פ בש"ע סעיף י"ד ומהתימה דלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי ובאמת שבגמרא ובדברי פוסקים לא נזכר שצריך שיפרט הסיבה וגם אפשר לחלק דלא הצריכו פירוט הסיבה כ"א בנדר התמוה כגון ההוא דלא מרווחנא אבל בנדר נדר ההווה לא חיישינן לדבר איסור מיהו רש"י ורשב"א כתבו סמתא גם ראייתן מוכיח דבכל ענין קאמרי ולכן אין לסור מדבריהן בפרט מאחר שהב"י ורמ"א ג"כ סתם דבריהן כוותייהו. ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני חכם להתירן הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר ולשתות יין וכיוצא בהן דברים שהן לסגף את נפשו וסיבתן מסתמא ידוע שנדרן בשביל להצדיק נפשו ומש"ה אין רגילין לשאול על סיבתן משא"כ בנדר אדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו דבאלו צריך שידע סיבתן:

ואינו עושה שליח לישאל על נדרו הריב"ש מסיק דיש לחוש לדבריו ועובדא דבת יפתח יוכיח עכ"ל (וכ"כ מהרי"ו שהמנהג להחמיר כהרמב"ם עכ"ה):

וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיכול להתיר לו שלא בפניו כו' והוא יודע שמתחרט ומתיר לו ואפילו בלא דעת הנודר רק שיודע החכם שמתחרט כן כתב הרא"ש בשם רא"ם דיכול להתיר ומביא ראיה מהפרת הבעל דכתיב וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ולא מצינו חילוק בין הפרה להתרה אלא בלשון. אלא שהבעל והאב מפירין בע"כ של הנודרין מש"ה א"צ שם לידע אם יתחרטו משא"כ בחכם:

אלא מדעת אותו שנדר על דעתו (במהרי"ק שורש נ"ח דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ומרצונו עכ"ה) דכתיב ויואל משה לשבת את האיש וגו' ואין אלה אלא שבועה וכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין:

אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו יכולין להתיר כו' והא דאמרינן לקמן בסימן רל"א אם תלאו בדעת אחר וקיימו כו' משמע דוקא אם קיימו האחר הא אם לא קיימו אפילו התרה א"צ הכא מיירי כגון שאמר אני נודר על דעתו כל זמן שלא ימחה ולכן אפילו אם לא קיימו האחר הוי נדר כל זמן שלא יאמר האחר שאינו רוצה בנדרו והכלל דאין ענין זה לזה דכאן איירי בנודר דומיא דמשה דנדר שלא יזוז ממצרים אם לא מדעת יתרו אלא ששם מכח הטובה שקיבל מיתרו נדר וכאן איירי שנדר כן בלי קבלת טובה ומש"ה חל הנדר וקאמר דיכול להתורו בלא דעת אותו שתלה הנדר ברשותו משא"כ לקמן דאיירי דאמר אני נידר שלא אוכל בשר באם יתרצה אבי לזה ואם לא יתרצה לא יהיה נדר כלל דבזה אין הנדר חל כלל בלי הסכמת אביו והוא קיימו:

אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הוי התרה וראיה מצדקיהו שהתירו לו הסנהדרין ועיין בדרישה.

והרמב"ם לא חילק כו' ר"ל שהרמב"ם אינו מחלק בין אם נדר ע"ד בשביל טובה שעשה לו או בלא טובה שהרי כתב סתם ראובן שהשביע לשמעון כו' משמע בכל ענין בין שהוא משום טובה שעשה לו או לא וכתב ב"י שמ"ש ברישא אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן ר"ל בפניו ומדעתו ומ"ש בסיפא אלא בפני שמעון ר"ל בפניו אפי' בלא ידיעתו ובפניו צריך מפני החשד שאם ראובן יהנה לשמעון שלא יחשדוהו שמעון שהוא נדרו ועכשיו הוא מהנהו ועובר על כדרו וכתב עוד ב"י דמיירי דוקא בשנדר ראובן הנאה בפניו מיירי דומיא דרישא שהשביע לשמעון אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין אפילו שלא בפניו ע"ש ועד"ר:

ואפי' היה שמעון קטן או נכרי דיתרו ונבוכד נצר נכרים היו וקטן לא גרע מהם:

וכתב בספר המצות בשם ר"ת כו' אלא אמר סתם ע"ד רבים כו' ר"ל דוקא אם אינם בפניו צריך לפרט אותם אבל אם הם בפניו א"צ לפרטם:

ונדר שנדר מעצמו ע"ד שנים דקדק לכתוב מעצמו ר"ל לא משום טובה שעשו לו דבשנים דינם כיחיד וכמ"ש לעיל עכ"ה) ר"ל לאפוקי אם נדר מדעת חבירו אפי' הוא יחיד אין לו התרה אלא מדעתו כדלעיל:

ונדר שהודר ברבים ר"ל שלא אמר ע"ד רבים אלא שעשה הנדר במעמד רבים יש לו התרה דדוקא אם הודר על דעת רבים אין לי התרה אבל ברבים ולא על דעתם יש לו התרה רשב"א:

אף על פי שאמר ע"ד המקום כו' דאין דעתם אלא כדי שינהגו חומר ביותר והכל תלוי בדעת הקהל אשיר"י ול"ד לשבועת קבלת התורה דהתם הקב"ה צוה להשביע כן כדי שלא תהיה להם התרה וכתבו התוס' שאע"פ שאומרים ע"ד הקהל שהן רבים יש לה התרה מהאי טעמא ע' בב"י: (לא יחיד מומחה עכ"ה):