כתב א"א הרא"ש ז"ל לא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב כל' רבינו בשם הרא"ש כן הוא בעינו בפסקיו ד' קנ"ד ע"ש וצ"ע דל' קודם אינו מדויק דמהיכא תיתי לן שיוליך כל הסכין קודם שישחוט הרוב די לנו בזה שיוליך כל הסכין וישחוט הרוב. ואפשר ליישב דהכי קאמר לא שיצטרך להוליך כל הסכין קודם לצורך שחיטת הרוב ר"ל שמילת קודם על הליכת הסכין ומ"ש שישחוט הרוב ה"ל כאילו אמר לשחיטת הרוב אלא שיש לדקדק עוד במ"ש אחר זה מיד וזה לשונו "ואף אם שחט הרוב קודם שהוליך הסכין כל אורך "הצואר גם כאן ל' הרא"ש אינו מדויק דהוה ליה למימר קודם שהוליך "כל הסכין או הל"ל כל אורך הסכין במקום כל אורך הצואר. ונראה ליישב קושיא ראשונה בקושיא אחרונה דלומר דודאי מ"ש הרא"ש קודם שהוליך הסכין כל אורך הצואר בדיוק קאמר והיא ע"ד שכתב רבינו אחר זה בשחט שני ראשים כאחד כו' וכאשר פירשו הב"י שם והוא דשיעור אורך שני צוארים דסכין היינו שמניחין הסכין על צואר הבהמה וברוצה לשחוט בהולכה מניח מלא צואר דצד החוד על הבהמה ומוליך הסכין שעל הבהמה עם מלא צואר שכנגד הקתא על הסימנים ובזה יושחטו הסימנים ובהובאה הוא איפכא וה"א דנצטרך שלא יהיו הסימנים נחתכין רובן עד שיעבור מע"ג הצואר כל אורך הסכין קמ"ל הרא"ש דאף אם שחט הרוב קודם שהוליך כל הסכין כל אורך הצואר אלא חצי הסכין לצד חוץ עבר כל אורך הצואר והחצי שלצד הקתא עדיין מונח על צואר הבהמה סגי בהכי וז"ש נמי בראשונה לא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב דבאם שנצטרך שיעבור כל אורך הסכין על כל הצואר אזי הוה בעינן שיעבור כל ארכו מהצואר קודם שנשחט הרוב קא משמע לן דסגי אף שמונח החצי ע"ג הצואר. והיותר נראה משום דא"א לצמצם שיכלה הסכין בשחיטת הרוב אלא מעט קודם לכן או אחר כך ואם היה הדין נותן דבעינן שלא יהיו רוב הסימנים נשחטים. אלא כשיעבור עליהן כל הסכין הוה בעינן שיעבור כל הסכין קודם שחיטת רובן ואחר כך יגמור השחיטה בהולכה אחרת וק"ל:

ובלבד שלא יתפוס הסכין כו' קודם שישחוט הרוב וא"ת מאי איריא קודם שישחוט הרוב הלא גם אחר שישחוט הרוב אסור לדרוס מיעוט הנשאר כמו בשהייה וחלדה ונראה לי דאדלעיל מיניה קאי דקאמר שתקנו שיהא אורך הסכין כשיעור שני צוארים שבו יוכל לשחוט רוב הסימנים ברווחא ומיירי שאינו שוחט אלא הרוב על זה מסיק וקאמר לא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב רק שישחוט אותו הרוב כדינו וה"ה במיעוט הנשאר ג"כ אלא לא איירי כאן ברוצה לשחוט יותר מהרוב וק"ל:

הביא ולא הוליך החיצונה כשרה הטעם דעליה עבר בשחיטה כל אורך הסכין דהיינו שני צוארים דמן הקצה שאצל הקתא התחיל לשחוט ומעביר עליה כל הסכין עד ראשו אבל על הפנימית לא עבר רק חצי הסכין שאצל הקתא ופוסק כשמגיע ראש הסכין לחיצונה וה"ה דאם לא פסק והביא גם על הפנימית כל אורך הסכין שהוא כשרה אלא אורחא דמילתא נקט (ויש להקשות לפי דברי ב"י הלא כבר כתב הרא"ש דא"צ להאריך כדי אורך כל הסכין וא"כ גם כאן הו"ל להכשיר להשניה מאחר שהיה בידו להעביר עליו כל הסכין. ולדברי רנ"ש א"ש דחשיב לאותו בהמה שאנו פוסלין אותה כמו קתא של סכין ודו"ק עכ"ה) וכן איפכא הוליך ולא הביא שאז על הפנימי עבר כל אורך הסכין שהתחיל מראש הסכין ופוסק אצל הקתא הלכך הפנימית כשרה אבל על החיצונה לא עבר אלא חצי הסכין מראשו ועד חציו הלכך פסולה ב"י. ופשט זה הוא דחוק דמאן יימר דאורחא דמילתא שאין מוליך כל אורך ושמעתי בשם רנ"ש שפירש שפנימית קאי אאשפה או אדופן וכותל של בית שהוא שוחט בצידו וחיצונה ר"ל אותה שהיא סמוכה אליו והשוחט כשהוא שוחט מניח אורך הסכין על רוחב הצואר של בהמה הלכך בשוחט שני בהמות והביא ולא הוליך אז עבר כל הסכין על אותה בהמה שהיא אצלו הנקראת החיצונה וכשרה ואם הוליך ולא הביא אז עבר כל הסכין על אותה שסמוכה לדופן הבית וכשרה והיינו הפנימית:

חלדה בלשון אשכנז "פר "בארגין חולדה נקראת ע"ש שמטמנת עצמה בארץ רנ"ש וחלדה איסורו הלכה למשה מסיני גם יש לה אסמכתא משום שנאמר חץ שחט לשונם מה חץ במשיכה אף שחיטה צריך להיות במשיכה. וכל שהסכין מכוסה תחת העור או צמר או מטלית דשחיטה אינה גלויה אסרינן מטעם חלדה:

אבל אם המטלית פרוש כו' והרמב"ם פוסל גם בזה. טעמו דבגמרא אבעיי' פרוש על הצואר מטלית מאי ולא אפשיטא ולחומרא ורבינו מפרש האבעיא במהודק בשעוה והרמב"ם מפרשה אף בלא מהודק וכתב ב"י שיש לחוש לדבריו לכתחילה:

כתב בס"ה צריך ליזהר כשאדם שוחט כו' ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור הלשון אינו מדוקדק שאמר ושוחט ומתכסה משמע שכך רגילין לעשות ששוחטין ואף על פי שהיא ודאי מתכסה ומאי אמר צריך ליזהר במאי יהא נזהר. ונראה דכשהוא שוחט בראש הסכין עצמו ר"ל בשליש ראשונה של סכין לצד החודה רוב פעמים הוא מתכסה לגמרי ואסור משום חלדה לכך אמר דצריך ליזהר הנוהגין לשחוט בראש הסכין שיכוונו שבמקום הסכין ששוחטין בו יהא מגולה וזה מותר אף שבראשו ועוקצו של סכין הוא מכוסה וכזה נוהגין לעשות אלא שצריכין ליזהר שלא יבא מכשול לידי בקלות כיון שגם מקום השחיטה הוא בחלק ראש הסכין אבל כששוחט באמצע הסכין א"צ ליזהר דודאי מקום השחיטה מגולה:

והר"ר אליעזר ממיץ החמיר גם בזה וכן הלכה לכתחילה ב"י:

פירש רש"י במיעוט בתרא דלאחר ששחט הרוב היינו רוב שניהם:

והרמב"ם פי' במיעוט קמא כו' ושחטו ממטה למעלה אע"פ שהרמב"ם סובר אפי' תחת מטלית שחיטתו פסולה וכ"ש דין זה. היינו כשהחליד תחת מטלית ושוחט מלמעלה למטה דאז אין השחיטה מגולה אבל כאן שחתך זה המיעוט מלמטה למעלה ואח"כ שוחט כדרכו וה"א זה המיעוט שחתך מלמטה למעלה נחשב לאין הואיל ושחט השאר שחיטה ראויה קמ"ל ועיין בב"י:

וכן אם שחט כו' והחליד תחת מיעוט הנשאר ושחט סימן השני פי' שלא חתך במיעוט הנשאר מסימן ראשון אלא שחט סימן השני לחוד אבל אם שחט מיעוט הנשאר ממטה למעלה ואח"כ שחט סימן השני ס"ל דשחיטתו כשרה דמה ששחט המיעוט הנשאר ממטה למעלה בזה לא נפסלה השחיטה הואיל ורוב הסימן נשחט כראוי וגם הסימן השני נשחט כראוי אלא דמיירי שהחליד תחת מיעוט הנשאר ושחט מלמעלה למטה הסימן השני נמצא ששוחטו בחלדה שאין הסכין מגולה וה"א הואיל ורוב סימן הראשון נשחט הוי כאילו גם זה המיעוט נשחט הוא ולא דמי להחליד תחת העור דשם לא התחיל בו שום חיתוך למימר עליו כחתוך דמי קמ"ל דלא ועד"ר:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כרש"י כתב ב"י דלא פסק הלכה כרש"י מכח דינא אלא מכח חומרא בעלמא דיש לנו להחמיר כמותו במקום שנהגו כרש"י כמו באשכנז ובצרפת ולא לפרוץ גדרם ולכך כתב רבי' דכתב כרש"י ולא כ' דהסכים לפירש"י ועוד דבהדיא כתב הרא"ש דפי' הנכון הוא פי' רבי אושעיא שמפרש האבעיא לאחר ששחט רובו של סימן א' בבהמה החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט הסימן השני ע"ש וכן לעיל בשהייה סבר כרבי אושעיא אלא שהחמיר כרש"י:

הגרמה פ"ק דחולין פי' רש"י ל' הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה כמו היה שוקל לו עין בעין נותן לו את גירומיו:

ואם שחט למעלה ממקום שחיטה כו' דקדק רבינו לומר בקנה למעלה דדוקא למעלה שייך דין זה דאם הגרים במיעוט כשר אבל בקנה למטה דינו כושט שנקובתו במשהו וכתב רבינו בסמוך דאין בושט דין הגרמה וכן כתב ב"י ע"ש:

אבל אם שחט הרוב וכו' והטה כלפי מעלה וגמרה שם כשרה הטעם כיון דלא במקום שחיטה הוא הוה כאילו חתך ברגל אחר שחיטה וכן כתב הרא"ש ז"ל:

אפילו למי שפוסל שהייה כו' פי' היינו ריב"ם שפוסל שהייה וחלדה במיעוט בתרא ומכשיר כאן מטעם שכתבתי אבל רש"י פוסל גם בכאן במיעוט בתרא כמש"ר בסמוך ואפשר לומר שגם רש"י סובר חילוק זה דבמקום שחיטה שאני אלא שמספקא ליה דלמא הלכה כרבנן טרופאי דמטרפי בכל חדא מינייהו וכמ"ש בסמוך בדעת רש"י ומכח חומרא או מכח גזירה שאם נתיר בזה נתיר איפכא נמי ולא מדין הגרמה. ומ"ש אפילו למאן דפוסל כו' מדינא קאמר ועבדינן לחומרא:

ודוקא ששחט רוב חלל הקנה פי' הקרום שבתוך הטבעת שמחבר הטבעת יחד נקרא קנה ועד"ר:

ורש"י פוסל גם בזה פי' אפי' הגרים אחר ששחט הרוב במקומו ב"י:

בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואז יצאה הנשמה בהגרמה שהנשמה יוצאת בשליש השני שהוא משלים רוב הסימן בין הגרים שליש ושחט שליש כו' שאז הנשמה יוצאה בשחיטה ולפ"ז לא הוה זו ואצ"ל זו (וכבר כתב א"א ז"ל דכ"מ שאמרו בין בין אין שייך לומר זו ואצ"ל זו עכ"ה):

הכל פסול כרבנן טרופאי דמטרפי בכולהו זהו ל' רש"י פ"ב דחולין דף ל' ע"ב ור"ל דבפ"ק דף י"ט פליגי אמוראי בהגרמות הללו יש מכשירין ויש מטריפין ופסק רש"י לחומרא כהני אמוראי דמטריפין:

יש אוסרים "הכל דבעינן רוב שחיטה בבת אחת והא דחלקינהו רבינו דהתחיל בפרטית בשחט שליש כו' וסיים בו אפי' הגרים שליש כו' אפשר דמילתא בטעמא קאמר דמכח דאסורים שני פרטים הללו אוסרים גם בהשלישי דהיינו אפי' הגרים שליש ושחט שני שלישים. גם בלשון הרמב"ם האריך רבינו רלא הול"ל אלא והרמב"ם הכשיר "הכל "חוץ כו':

ואפילו הגרים שליש ושחט שני שלישים הטעם דבעינן רוב הקנה בהכשר שחיטה כשיצא נשמת הבהמה וכאן הנשמה יוצאת בשליש השני ואז לא נשחט בהכשר אלא שליש א' ואם תאמר מ"ש ממצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא עד שהשלימו לרוב אפי' במקום אחר רק שהוא בהיקף דכשר וכמ"ש בסימן כ"ב וי"ל דהתם הפגם במקום הראוי לשחוט דס"ס יצא נשמתו ממקום הראוי לשחוט אבל כאן חתך השליש חוץ למקום שחיטה וכן הוא בגמרא דף י"ט:

והרמב"ם הכשיר הכל חוץ מהגרים כו' הטעם דבעינן רוב בשחיטה:

אבל שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הטעם שהיה תחילת יציאת הנשמה וסופה בשחיטה:

ולזה היה נוטה כו' ז"ל ב"י הוא ממ"ש בפסקיו ורוב הפוסקים פסקו כרב יהודה כו' ולפי שהרא"ש לא ביאר דעתו בפירוש לא כתב רבינו וכן פסק א"א הרא"ש ז"ל ומפני שכתב שרוב פוסקים פסקו כן ולא חלק עליהן כתב שלזה היה דעתו נוטה עכ"ל ב"י אבל בשחט שני שלישים והגרים שליש דגילה הרא"ש דעתו דכשר לכן כ"ר לעיל וא"א ז"ל לא פסק כמותו כו':

אבל בושט אפי' אם שחט בו כ"ש חוץ למקום שחיטה קודם גמר הכשר שחיטה פסולה. צ"ע הא גם אחר גמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב פסל רש"י לעיל בסמוך בשחט ב' שלישים והגרים שליש האחרון וא"כ הכא נמי וי"ל דמ"ש כאן קודם גמר הכשר שחיטה ר"ל לכל חד כדאית ליה דהיינו לרש"י אחר כל גמר השחיטה ולאינך רבוותא אחר שחיטת הרוב אלא שצ"ע מאי איריא ושט אפי' קנה נמי דהא ודאי מ"ש רש"י אפי' שחט ב' שלישים והגרים שליש ל"ד קאמר שהגרים שליש אלא אפי' הגרים פחות משליש נמי פסול ואפשר דכולי האי לא אסר גם לרש"י כיון דאינו אוסר הגרמה במיעוט בתרא כ"א מכח חומרא וכמ"ש:

פירש"י ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת ונעקר הסימן במקום ששוחט וטעם האיסור שנאמר ושחט ולא עוקר. ולפ"ז צ"ל מ"ש לעיל סימן י"ח בדין פסול דפגימת הסכין הכל מטעם עיקור הוא ולא דפגימה הוא טריפות בפני עצמו אלא שלעיל כתב דין סכין של שחיטה וכאן כתב דין סימנים:

ובה"ג כתב שנעקר הסימן או נשמט כו' בתוספות דף ט' לא נכתב "או נשמט אלא ונשמט ומשמע שהכל א' הוא דנעקר מהלחי ונשמט משם וכ"כ בש"ע וכן ברא"ש ור"ן אינו ולהגורסים "או נשמט י"ל דה"פ דנדלדל הקנה מושט ונתפצלו זה מזה וכן מביא ב"י דיעות דיש פירשו כן עיקור. אבל רבינו שכתב זה לטריפות בפני עצמו לקמן סימן ל"ג משמע דלא פירש עיקור כן לכן צ"ל דלגירסת "או הכי קאמר ר"ל נעקר משמע שנעקר בידים על ידי מעשה השחיטה ונשמט משמע שנשמט מעצמו בלא התעסקות השחיטה והיינו דקתני אחר כך ואפילו בעוף אם נשמט כו' ושחט השני או שנעקר "בתוך "השחיטה דשני בלישניה וכתב גבי נשמט ושחט השני דר"ל דהשמוטה נעשה קודם השחיטה וגבי נעקר כתב או שנעקר בתוך השחיטה דמשמע שעקירה נעשית בשעת שחיטה מכח שחיטה:

או נשמט ממקומו ואחר כך שחטו ואם תאמר פשיטא דלא מהני שחיטה כיון דנשמט ונעשה טריפה וצ"ל דס"ל לבה"ג דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט הסימן במקום חיבורו בלחי וא"ת כיון דלאו טריפה ממש היא אלא איסורא משום דאין שחיטה בסימנים עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט השני אמאי לא יהא כשר דאי משום עקירת הסימן הא לא נטרפה בכך ואי משום שחיטה הלא הסימן השני נשחט כראוי שלא נעקר וי"ל אף על פי שהכשירו של עוף בסימן א' מכל מקום צריך שיהו שני סימנים ראוים לשחיטה רשב"א וכתב ב"י ע"ז כיון דשמוטה זו אינה טריפה חלבה בחייה מותר (וכן הביצים מהעוף הם כשרים עכ"ה) ועיין עוד דרישה:

אבל אם נעקר אחר ששחט רובו כשרה הטעם כיון דלאו במקום שחיטה הוא וגם אינה נעשית דרך שחיטה אלא נשמט א' נעקר ודין זה כתב התוס' בשם ריב"ם דאע"ג דשהייה דרסה וחלדה פסלינן אפי' במיעוט בתרא לדעתן מודה בעיקור דלא פוסל במיעוט בתרא כיון דלאו דרך שחיטה ע"ש אבל לרש"י אפשר לומר שגם בזה פסול כמו בהגרמה הנ"ל ולפי מ"ש לעיל דגם רש"י אינו פוסל בהגרמה מן הסברא אלא משום דס"ל כרבנן טרופאי אפשר דגם הכא מודה דכשר דהא שמוטה גמורה אינה טריפה וכמ"ש לעיל ומ"ה לא רצו להחמיר בה חומרא שאינה מן הדין:

אבל אם נשאר המיעוט מחובר במקום אחד שרי ויש לדקדק קצת כיון דאפילו נעקר רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד ונ"ל דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר הוא חיבור מדולדל אבל כשנתפרק במקום אחד אותו מיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה כבר הילכך הוי חיבור והדרא בריא עכ"ל רשב"א וכ"כ הר"ן והרא"ש:

שחט סימן אחד ואחר כך נשמט כו' אף על גב שדין זה פשוט הוא וכתבו רבינו כבר חזר ונקט לשון הברייתא משום סיפא דאין ידוע וגם יש לומר משום דבא לכתוב בסיפא שחט האחד ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם נשמט קודם השחיטה אם לאו מ"ה הקדים לכתוב תחלה הב' חילוקים וכאילו אמר כבר ידוע דאם נשמט לאחר השחיטה דסימן א' כשרה ואם נשמט קודם שחיטה טריפה ואם אין ידוע בזה יש פלוגתא וכדמסיק:

ואם תפס בסימנים כתב הכל בו דתפס היינו שנוטלן בחזקה ודוחקן בין האצבעות וי"א כגון אלו שמושכין עור בית השחיטה מאחוריו ונדחק הסימן תחת העור עכ"ל:

כיצד יעשה יביא כו' כתוב בסמ"ק דלדידן דלא בקיאינן בהקפה פסלינן כל שמוט בין תפס בסימנים בין לא תפס וכן פסק ב"י:

יביא בהמה אחרת הא דכתב "בהמה אחרת אע"ג דלעיל מיירי בעוף י"ל דדוקא בראשונה דמיירי בשחט אחד והשני נמצא שמוט הוצרך לומר עוף אבל כאן מיירי ששמוטה היא השחוטה איירי אפילו בבהמה ולרבותא כתב בהמה דאפי' שניהן הן שחוטין ושמוטין מהני בדיקה. ועיין בתוס' פרק א"ט דף נ"ד דדוקא אחרת אבל לא די שיחתוך באותו סימן עצמו הנשחט במקום אחר ויראה אם הם שווים באדמימות טריפה ואם הראשון אדום יותר כשירה וכמ"ש הטור לקמן בסימן ל"ד בדין גרגרת שנפסקה ע"ש. דלא דמי דהתם נמצא נקב שנפסק הגרגרת ולא ידעינן אם נפסק קודם השחיטה וטריפה או אם נפסק לאחר השחיטה וכשירה הילכך אפשר למבדקיה בכה"ג שחותך בזה הסימן עצמו במקום אחר אם שני החיתוכין דומין זה לזה אז ודאי נעשה לאחר שחיטה וכשירה ואם הראשון אדום יותר אז ניכר שקודם שחיטה נעשה וטריפה. אבל כאן שהסימן שחוט ושמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או לאחר שחיטה זה א"א לבדוק בזה הסימן עצמו דהיאך נאמר אם ב' החיתוכים שוים טריפה דודאי קודם שחיטה נשמטה דכשם שזה החיתוך נעשה אחר שמוטה ה"ה חיתוך דשחוטה נעשה ג"כ אחר שמוטה ואם אין שני החיתוכים שוים שחיתוך השחיטה אדום יותר נאמר דכשרה דז"א דאכתי איכא למימר דגם חיתוך דשחיטה נעשה אחר שנשמטה והא דאדום יותר משום דנעשה בחיי הבהמה ע"כ צריך לבדוק בהמה אחרת וכן משמע מדברי הרא"ש בס"פ השוחט ע"ש וכתב שגירסת ויביא בהמה אחרת היא עיקר ולא כתוס' פרק א"ט שכתבו גירסא אחרת וס"ל שמקיפין:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא מהני בדיקה אלא כשלא תפס ז"ל הרא"ש ואין להקשות א"כ גבי שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה נמי יביא עוף אחר ויקיף וי"ל דהאי הקפה לא עבדינן אלא לחומרא דמן הדין היה מותר כאן בלא הקפה דאין שמוטה נעשה שחוטה אלא שהחמיר רבי יוחנן שאם הבהמה שניה יותר אדומה פסולה דרגלים לדבר שקודם שחיטה נשמטה אבל לקולא אין מקיפין מבהמה לבהמה ע"כ וא"ל לפי הי"א שכתב רבינו דס"ל דאפילו אם תפס מהני בדיקה א"כ בדקינן לקולא והדרא קושיא לדוכתא דגם בעוף להני בדיקה וברייתא סתמא קתני בשחט סימן אחד ונמצא השני שמוט דפסול די"ל דגם זאת הבדיקה היא לחומרא דס"ל להי"א דאם תפס ודאי לא נשמטה דאם איתא דנשמטה היה מרגיש כשתפס ועיין דרישה:

דלא מהני בדיקה אלא כשלא תפס. לשון מ"ו ולפי' אפילו לא תפס לא שרי אלא ע"י בדיקה וא"כ האידנא דלא בקיאינן בבדיקה לעולם אסור ע"כ וכ"כ סמ"ק כדכתבתי לעיל:

שלא ינעוץ רגלו בקרקע. נראה דה"ה בכותל: