אפי' עבד אשה (ולכתחילה אשה לא תמול ב"י עכ"ה) וקטן וערל כו' הכי איתא בכל הספרים וכן דרך הספרים לכתוב מנין השני בלא וי"ו ומשם והלאה בוי"ו כמו אברהם יצחק ויעקב וכדומה לו מצינו הרבה גם י"ל דכיון דעבד ואשה דין אחד להן נקטינהו כחדא בלא וי"ו:

וערל ישראל שמתו כו' ר"ל שעדיין לא נתחזק כל צרכו או ר"ל שאחיו מתו מחמת מילה אף כשהיו גדולים וכתב הר"ר מנוח דוקא שמתו אחיו מחמת מילה אבל מתכוין להפר ברית לא:

ואם יש גדול. שיודע הל' אינו מדוקדק ובשו"ע כתוב ואם יש ישראל גדול כו' והוא נכון:

אבל נכרי לא ימול כלל דכתיב המול ימול וגומר דרשינן המל ימול ואשה אע"ג דלא מהילא כמהילא דמי וערל ישראל נמי כמהיל דמי כיון שאנוס הוא אבל עכו"ם אפי' עכו"ם מהול נמי לא דעכו"ם אע"ג דמהילי כמאן דלא מהילי דמיין כמ"ש רבינו לעיל ס"ס רי"ז הנודר מן הערלים אסור במולי אומות העולם כו' ומטעם זה אפילו ישראל מומר נמי לא דכיון דכפר בעיקר מילתו כערל דמיא וכ"כ בהדיא רמ"א וכן הוא מבואר בסוגיא בע"ז דף כ"ו:

א"צ לחזור ולמול פעם שנית וכתב הר"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה

ובספר המצות כתב שצריך לחזור כו' וכתב ב"י דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא כתב אלא דא"צ לחזור ולימול ע"ש:

ומצוה מן המובחר למול בברזל שמעתי טעם על פי המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד:

כל העור החופה את העטרה כו' עיין בב"י שנסתפקו בספרד עטרה מה היא אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לחומרא ע"ש (וכתב לגבי מילה עיקר מצותה לגלות כל העטרה עם החוט הסובב שהוא עקרא ואית בזה תרי גווני עיכובא חד בשר החופה רוב היקף החוט אע"פ שאינו רוב גובהו ורוב גובהו אע"פ שהוא רק במקום א' אע"פ שאינו רוב הקיפו עכ"ל עכ"ה):

המל כל זמן שמתעסק כו' וכן במיימוני כתוב המל סתם ולא כתב בשבת ומיירי אפי' בחול וז"ל מ"ו אכן רש"י פי' להדיא דאיירי בשבת וכ"כ בסמ"ג וכן משמע בגמרא אבל בחול חוזר על הכל לעשות המצוה כתיקונה משום זה אלי ואנוהו כדאיתא התם ע"ש עכ"ל וכ"פ רמ"א עיין בדרישה: סי' רסה

וכתב הרמב"ם שאם אבי הבן מל בעצמו כו' למול את הבן משום דס"ל למול דוקא להבא משמע וצריך לברך עובר לעשיית המצוה וכמ"ד בפסחים דף ז' שצריך לברך לבער חמץ דבעל ביעור משמע לשעבר ולהכי במל האב עצמו צריך לברך למול אבל כשאחר מל א"א לברך למיל כדאמר שם בגמרא וכי לא סגיא דלאו הכי ר"ל דלמול משמע שהוא מצווה על מילה זו והוא שקר נמצא שמשקר בברכתו וכבר תמה הר"ן על הרמב"ם שס"ל כמ"ד לבער והוא איתותב שם בגמרא ועיין בב"י שמיישב קושיא זו ובלולב דמברכים בעל משום כשהגביהו עבר מצותו:

ונהגו שלא לחלק כו' דאנן ס"ל כמ"ד דעל נמי להבא משמע כמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים ולהכי אפי' כשימול האב מברך על המילה (מ"מ אם בירך למול יצא הג"מ פ"ב עכ"ה):

ואבי הבן מברך כו' להכניסו בבריתו כו' כתב הר"ד אבודרה"ם ברכה זו נתקנה משום שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו: (דילפינן לכם לכם מעומר דכתיב במילה המול לכם כל זכר ובעומר כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ושם כתיב מהחל תרמש בקמה אל תקרא בקמה אלא בקומה עכ"ה):

כתב הרמב"ם שאם אין אבי הבן אין אחרים כו' שהרי אין טעם לברכה זו אלא משום שברכת מילה היא כוללת בין אב בין אחר הפושט ידו למול ולפי שהמילה מוטלת יותר על האב מעל אחר תקנו לו ברכה זו בפני עצמו כמ"ש הגהות מיימוני בשם רבונו שמחה והביאו ב"י ע"ש:

שיברך אותה מי שתופס את הנער וכתבן הגהות מיימוני הטעם ושמא היינו משום שהוא כמו שליח ב"ד:

כיון שנעשית ע"י אחר ור"ל ולא אמרו בכל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן אלא כשהמברך עצמו עושה המצוה ונראה דהטעם הוא (כשנעשית ע"י אחר דא"צ לברך עובר לעשייתן משום דחיישינן עכ"ה) שמא לא יעשה האחר המצוה ולכך לא יברך עד אחר שעשאה ועיין בדרישה:

ואם היו אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כו' כצ"ל וכן הוא בתוס' פ' ר"א דמילה שיאמר שהכנסתו ולא כמ"ש שם בגמרא שנכנס דלהאב אומרים אחרים כשם שקיימת מצוה זו שהכנסתו לברית כן תזכה לקיים בו מצות האחרים ואם אין שם אביו ואחר אומר הברכה דלהכניסו ועומד במקום האב ובשליחותו ג"כ אומרים כן דשלוחו של אדם כמותו ע"ש. וכתב הר"ד אבודרה"ם כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלו' על האב וסדרן ע"ז הסדר דאמרינן לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה והזכיר אח"כ מעש"ט אע"פ שהוא כייב במצות משהיא בן י"ג מ"מ אינו בר עונשים עד עשרים וכבר היה בן שמנה עשר לחופה עכ"ל:

אשר קדש ידיד מבטן כו' הגהות מיימוני כתבו בשם ס"ה דאשר קדש ידיד מבטן זהו יצחק וראיה מדכתיב ואת בריתי אקי"ם וגו' ר"ת אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם זה יעקב. וצאצאיו חתם באות ברית קודש אלו השבטים עכ"ל וכן פירש"י וכתב קידש מבטן כמ"ש אבל שרה אשתך כו' עד והקימותי את בריתי אתו ש"מ שקודם שנולדו נתקדש למצוה זו היינו מילה. וחוק זה המילה שהוא חוק מהש"י עלינו. בשארו בבשרו. ידידות שארנו משחת מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך וגו' וכמ"ש חז"ל אברהם יושב אפתח דגיהנם ואינו מניח לכנוס מי שהוא מהול כדלעיל עיין בב"י שהביא עוד פי' התוס':

ועל הכוס מברכין אותה כו' דאין אומרים שירה אלא על היין מרדכי:

ולומר קיים את הילד הזה כו' פי' אחר שנתן יין בפי התינוק אומר קיים כו' (ולא כמו שאנו עושין) ואע"פ שמן הדין שתכף שגמר ברכת היין וברכת אשר קדש כו' היה לו לשתות כדי' כל הברכות הסדורות על הכוס ע"ו קאמר בקשת רחמים שהוא מבקש על הילד קיים את הילד הזה כו' לא הוי הפסק ב"י וכ"כ בטור א"ת בס"ס קפ"ט אמה שנוהגין להאריך אחר ברכת הטוב והמטיב דבברכת המזון קודם לשתות כוס של ברכה וכתב שם דגדולה מזו מצינו דהרי כאן בכוס של המילה כבר בירך הברכה דבורא פרי הגפן וגם אומר הברכה דאשר קידש ידיד כו' ואחר כך מאריך בבקשת רחמים על הילד בין הברכה לשתייה וכ"ש שם דעדיין לא בירך בפ"ה עד לבסוף ע"ש:

ומ"ש וי"א כו' עד לאו הפסקה ה"א ר"ל אף שאינן יוצאין ידי חובת כוס באותו טעימה דהתינוק מ"מ כיון דהתחיל מיד אחר הברכה בטעימת דהתינוק תו לא הוי הפסק הבקשת רחמים ויוצאין במה שישתה לבסוף המוהל והסנדק. ודוקא בכאן דכבר בירך בפ"ה צריכין לזה משא"כ בברכת המזון וכמ"ש דשם הכל מודים דלא מחשב הפסק בלא התחלת טעימה:

שכתוב בהן כו' ושותהו פי' שאחר שסיים בא"י כורת הברית כתב שם תיבת ושותהו ר"ל שישתה קודם שיאמר קיים את הילד כו':

ור"י פסק שהוא זכר גמור וחייבים עליו סקילה ר"ל כשבא עליו על ידי משכב זכור כמ"ש ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו ב' משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ועיין בב"י שכתב שאינו מוכרח: (ולדבריו מברכין עליו וה"ה שמלין אותו בשבת וק"ל רש"ל עכ"ה):

ושותהו אמו של תינוק ר"ל ואז במוצאי י"כ תוכל אמו לשתותו וקמ"ל דאין נותנין לתינוקות כלל ולהכי נקט אמו לאשמועינן שדוקא בי"ה דינא הכי אבל שאר תענית יכולה האם לשתות אפי' ביום התענית אם היא אינה בתענית וק"ל ובעל העיטור דחה דברי רבוותא קמאי דאמרי דיניחו הכוס עד הערב מכמה טעמים הא' שמא ישפך ונמצא שבירך לבטלה ועוד שאין להפסיק כ"כ בין הברכה והטעימה כו' והביאו הב"י ע"ש:

שבי"כ וט"ב לא מברכין כו' וה"ט דאין היולדת יכולה לשתות ובט"ב אאסא נמי לא מברכין מטעם דאין מברכין אבשמים במ"ש אבל בשאר ג' צומות שהיולדת אינה מתענה יכול לברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת אם היולדת שומע הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס ב"י.

ועבדינן כבדוכתא דלית ביה חמרא כו' עיין בא"ח סימן תקנ"ט ששם מביא גם כן דיעות מחולקות בדין זה:

ובשאר תענית מברכין ומטעימים לינוקא ר"ל לכל תינוקות הנמצאים ול"ד לזה הנימול לחוד דכולן שוין להיתר דליכא טעמא דאתו למסרך (דכשיגדל יאמר דבר של מצוה מותר בתענית עכ"ה) בשאר תעניות כיון דאין הכל מתענין בו כמו בי"כ וט"ב ועוד דאי מיירי דוקא בתינוק הנימול ויוצאין בו קשה דבי"כ וט' באב נמי הו"ל לברך אכסא וליתן לתינוק הנימול. גם בט' באב דמתירין התוס' למול וליתן לתינוק ר"ל לכל התינוקות וכמ"ש שם בא"ח סימן תקנ"ט ע"ש אלא שב"ה דהכא פליג עלייהו. שוב מצאתי שבמרדכי ישן והביאו ב"י בא"ח סימן תקנ"ט כתב שבכהאי תינוק קטן לא חיישינן למסרך כ"א בגדול קצת ונותן אל לבו ומה"ט פסק רמ"א בסימן זה ובסי' תרכ"א בהל' י"כ דבי"כ אין נותנין אלא לתינוק הנימול ומ"ו כתב בהגהותיו (בשם הרוקח) בהל' ט"ב דגם שם בט"ב שכתב בטור שנותנין לינוקא ר"ל לתיניק הנימול ואני כתבתי והוכחתי שם דאין כן כוונת הטור ע"ש. גם צ"ע הלא כתב רבינו בא"ח ס"ס קצ"א ז"ל כל דבר הטעון כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמא שהוא רוב רביעית וידוע שבטעימת תינוק הנימול ליכא רוב רביעית ואפשר דבהאי כוס דמילה לא קאמר כ"א בכוס דב"ה וקידוש וכמדומה לי שכ"כ ב"י (וכ"כ הרשב"א):

צריך ברכה אכל חדא וחדא צ"ע והלא בעל העיטור שכתב כאן כן כתב רבינו בשמו לעיל סימן כ' בדין שחיטה דאם הן ממין א' אין צריך לחזור ולברך ואכשר דשאני שחוטה דדרך לשחוט בכך לשחוט כמה זא"ז משא"כ במילה:

והשני יברך אשר קידש ידיד כו' ר"ל יכול לברך:

היכא דליכא אלא איתתא וגברא תפיס לינוקא ולכאורה בראה דהאי תפיס ליה לינוקא לאו אגברא קאי דהא עיקר מצוה הוא אגברא שימול כמו שכתב בתחלת הסימן וטפי עדיף שיתפשוהו האשה וימלהו הגברא (ע"ל סימן קצ"ו דמן הדין מותר לטבול מיד אחר ז' ימים ללידתה וליגע באישה) אלא ה"ק היכא שליכא כאן עשרה ואפי' אי ליתא אלא איש ואשה להחזיק התינוק ולמולו ביניהן מברכין על המילה ע"פ הדין שנתבאר לעיל. והא דקאמר איש ואשה ולא קאמר שני אנשים משום דנקט דבר הפסוק דמסתמא אביו ואמו דהילד הן בבית בשעה שהוא נימול משא"כ אחרים. ועיין במהרי"ל שכתב הביאו רמ"א בהג"ה ש"יא דאין לאשה להיות סנדק שתאחז התינוק בשעת מולה לכתחלה כו' מיהו היכא דלא אפשר ודאי מותר וגם לא אסר מהרי"ל כ"א במילה לפני רבים ומשום דמיחזי כפריצות ע"ש:

כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו כו' דהיא כמצוה הבאה מזמן לזמן:

והוא אינו עומד על גביו ולכך תקנו מעמדות עיין בא"ח סימן קכ"ט מה שכתב שם.

בני מזרח מוהלין על המים כו' ז"ל הגהות מיימוני בני א"י נותנין אותן במים משום וארחצך במים בני בבל נותנין אותן בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך וגו' ולכך לוקחין חול (ועפר וחול רמז למ"ש ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול הים עכ"ה) לקיים דברי שניהן שהחול נקרא עפר ומים כדאיתא בחולין ד' ב' ע"ב עופות מן הרקק (ור"ל מן העפר ומים עכ"ה) נבראו עכ"ל וע"ל בסימן קי"ב מ"ש שם:

שלא יביא עפר מהחוץ אבל אם היה מוכן לכך מע"ש ודאי מוהלין ע"ג שהרי מותר לטלטלו כן פי' ב"י כוונת רבינו מדהשמיט תיבת גזירה שמא יביא כו' דמשמע דאינו אוסרה עכ"פ רק שיהא נזהר שלא יביא מהחוץ אבל בספר העיטור כתוב בדברי רב יהודאי בזה הלשון גזירה שמא יביא עפר מהחוץ משמע שאסור לעשות כן בשבת אף אם היה עפר מוכן מע"ש והביאו ג"כ הב"י וכתב דלשונו משמע הכי ודלא כמו שהבינו רבינו ע"ש:

חייך שאין עושין ברית מילה נ"ל דלשבח א"ל הקב"ה כן כיון דאתה מקנא לה' על מצות מילה נתן לו הש"י זה לשכרו ויש דורשין לגנאי כאילו א"ל הש"י אתה מוציא לעז על בני שאינן מקיימין הברית בעיניך תראה שמקיימין אותו וכן משמע קצת הלשון אבל קשה לומר כן שאליהו הוציא דיבה וגם א"כ מי יכריח לאליהו שיבא ויראה בקיומו:

התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו כו' וכשמניחו יאמר זהו כסא לאליהו (וכן כתב בתולעת יעקב והאריך בזה עכ"ה):