לא תעשה דכתיב השמר לך בנגע הצרעת:

ושבת וי"ט אינו רוחה כו' עד אין מלין בשבת פתח בשבת וי"ט וסיים בשבת לחוד משום די"ט נפקא משבת: (מלין ועושין כל צרכיה ומותר לטלטל הכלי לאחר המילה לאיזה מקום שירצה ואין בו משום מוקצה ר"י נ"א ח"ב ורמ"א ולא כמהרי"ל עכ"ה):

ובעל העיטור כתב דאף על שאין מעכבין כו' כצ"ל ומחלוקת תלוי בסוגית הגמרא ועד"ר:

ואפי' להוציאו מבית כו' פי' דרך רשות הרבים פשיטא דאסור אלא אפי' שאינו רוצה לטלטלו אלא להוציאו מהבית כו' אפ"ה אסור:

דרך גגין חצירות כו' שלא ערבו ר"ל שלא ערבו הכל יחד דכיון דהכלים שבתו בהבית אין להן היתר לטלטל עד שיערבו עמה החצר והגגין:

אבל שבת בא' מהן מותר כו' דהלכה כר"ש דמתיר לטלטל כלים ששבתו בגגין וחצירות וקרפיפות (דכולן רשות אחת הן ע"ל בא"ח סי' שע"ב עכ"ה) לטלטל מזה לזה אע"פ שלא ערבו ואפי' הן של בעלים הרבה שלא חסרו אלא בכלים ששבתו בתוך הבית כשקידש היום דאותן אסור לטלטל מבית לחצר אם לא ערבו הבתים עם החצר ואפי' אם ערבו הבתים עם החצר אפ"ה אסור לטלטל אותן כלי הבית מחצר זה לחצר אחרת שלא ערבו עמה:

ומ"ש אע"פ שערבו חצרות עם הבתים ר"ל כל הבתים ערבו עם חצר שלהן ולא אמרינן הואיל ששכיחי מאני דבתים בחצר אם אנו מתירין לטלטל מחצר לחצר כלי ששבת באחד מהן באנו נמי לטלטל כלים ששבתו בתוך הבית מחצר לחצר:

ובעל העיטור גזר כלי שלא שבת בתוך הבית אטו כלי ששבת בתיך הבית ולכך לא התיר אלא כשלא ערבו דאז לא שכיח מאני דבתי בחצר דהא אסור להוציאם שם וק"ל:

ויש מחמירין לאוסרו להביאו מזה לזה כו' דס"ל דאין הלכה כר"ש:

לועס בשיניו דמה שאפשר לשנות משנין רש"י:

אין עושין לה חלוק פירש"י כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם ראש העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות הגיד. עי' מ"ש פי' העטרה בא"ע סימי ה' והארכתי שם גם עיין במ"ש בסמוך בסימן רס"ד:

אפי' מחצר אחרת שלא ערבה אבל לא דרך ר"ה אע"פ שכורכו על אצבעו דאין זה דרך מלבוש ממש אלא שינוי בעלמא:

ואפי' ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ"ש בשני (והא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים היינו ר"ל בעוד היותם כואבים ולפני זה הין חלשים יותר רק שביום הג' היו ג"כ בחולשא עכ"ה) כ"כ המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א אבל י"א דיום הג' דוקא ומדברי רבינו אין הכרע דמ"ש ואפי' ביום הג' ר"ל לא מיבעיא ביום המילה עצמו אלא אפי' ביום הג' ומיום השני לא איירי ויכול להיות דס"ל פשוט דאין מחללין עבורו ועיין בטור א"ח ר"ס ש"ל דשם כתב ז"ל ומרחיצין הקטן אחר המילה אפי' ביום הג' כו' וק' דהו"ל לחלק ולכתוב דהיינו דוקא כשהיו מים חמים מוכנים ומלו אותו ואח"כ נשפכו וכמ"ש כאן. וע"ש בדפוס בומברג"י שנדפס בגליון ועיין בי"ד סימן רס"ו היטב ונראה דלזה נתכוין:

אסור לומר לנכרי לעשיתו אפי' לצורך המילה פי' אע"פ שמילה גופה דוחה שבת וכ"ש שאר מצות שאין עיקר דוחה שבת עיין בדרישה:

או מבוי שלא ערבו מותר לומר לו ובשאר מצות אפי' בכה"ג אסור כמ"ש בא"ח סימן ש"ז ותקפ"ו:

שחממם עכו"ם לצרכו פי' אף ע"פ שנעשית בהם איסור דאורייתא:

לפיכך אם נולד בע"ש בין השמשות (עי' לעיל סימן רס"ב אימת חשבינן לילה לענין תינוק למול עכ"ה) אינו נימול בשבת וה"ה י"ט ואפי' י"ט שני דגליות אינו דוחה כמ"ש בסוף הסימן:

שהוא ספק עשירי עיין מ"ש לעיל בסימן רס"ב:

וכל מי שאין אמו טמאה לידה דגבי וביום השמיני דדרשינן מיניה אפי' בשבת כתיב אשה כי תזריע וילדה וגו' משמע שילדה במקום שמורעת:

וגיורת שנתגיירה וילדה כו' לשון שאינו מדוקדק הוא והכי הול"ל ונכרית שילדה ואח"כ נתגיירה וכ"כ רבינו בעצמו בא"ח סימן של"א ב"י וי"ל דרבותא קמ"ל דאף ע"ג דכבר התחילה להתגייר במקצת דבריה מ"מ כיון שילדה עד שלא טבלה (אינה נקראת ישראלית ואינה טמאה לידה עכ"ה):

ואח"כ טבלה דאז אינה טמאה לידה כמ"ש בר"ס רפ"ז:

ואנדרוגינוס כתב הרמב"ם שאין דוחה שבת שהרי אינו זכר לענין ערכין ולטעמיה אזיל שכתב ג"כ לענין ברכה שאין מברכין עליו כמ"ש בסימן רס"ה:

והוא שלם ר"ל באיבריו:

מלין אותו ממ"נ כו' ר"ל אפי' אם לא נגמרו צפרניו ושערותיו:

הרי הוא כמחתך בשר בעלמא אבל בודאי בן ח' לא כמ"ש בסמוך:

ויראה מדבריו שס"ל כשגמרו שעריו וצפרניו ר"ל שלם דקתני הרמב"ם פי' שגמרו שעריו וצפרניו. וב"י תמה על רבינו בזה ומוכיח דהרמב"ם לא עלה על דעתו לומר כן אלא פי' שלם באיבריו ועיין בדרישה:

כתב א"א הרא"ש ז"ל ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו השבת כך הוא ל' הברייתא כצורתה:

ובזה אין נפקותא לפסק הלכה ר"ל דאין לתרץ דהרא"ש נמי מייתי הברייתא לאשמועינן דאין מכשירים דוחין לכך כתב דאין נפקותא כו' ועיין בדרישה:

ישראל שהמיר דתו לעבודת כוכבים ונשוי ישראלית כו' וה"ה עכו"ם שבא על בת ישראל נמי הוי דינא הכי:

ישראל שנשא כותית כולי אינו נימול בשבת הו"מ למימר דגם ביום השמיני אינו נימול דהולד כמוה ואינו נקרא יליד ביתך אלא אגב דאיירי כאן בדין מילה בשבת כ"כ: