אלא ביום ובשניהם יש נימול כו' כצ"ל דתרי קראי כתיבי כתיב ובן שמנת ימים ימול לכם לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הרי שנימולין לח'. וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך סתמא דמשמע שנימולים לא' אף ע"פ שלא עברו עליהם ח' ימים ללידתם ופירש"י ומסברא הא דמפרש ביה שמנה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בבית ישראל משקראו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד כו':

אע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף ר"ל והו"א דהוי כמו שאם א' קונה השפחה ואחד קונה העובר שנימול מיד דלא הוי דומיא דלכם:

כיון שקנה גם האם כו' ושפיר הוי דומיא דלכם דהאם היא יהודית וטמאה לידה וברשותו היא ובנה:

ואחד קונה העובר נימול מיד כו' כיון דאין לבעל העובר חלק באמו לא הוי דומיא דלכם:

ואצ"ל קנה שפחה וולדה עמה ר"ל ולדה שנולד לה כבר דלא דומיא דלכם כלל דהא נולד קודם שקנאו.

קאמר רבי אבא בגמרא שלנו כתוב רב חמא ובנוסח רבינו היה כתוב רבי אבא במקום רב חמא ב"י: כיון שאין אמו טמאה לידה וכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וכתיב וביום השמיני ימול וגומר:

שטבלה ולא משכחת יליד כו' כצ"ל.

שלוקח שפחה והתנה שלא להטבילה דלא שייך בה תורת חיובא דמצות ולא הוי דומיא דלכם:

הלכך אזלינן לחומרא ונימ ל לח' כו' והיינו חומרא שאינו נימול קודם ח' אבל אין לפרש דאם מל אותו תוך ח' צריך לחזור ולמילו ביום ח' ולהטיף ממנו דם ברית (וז"ל רש"ל אזלינן לחומרא דשמא מתחלה לא מטא זימנא למול נמצא המילה שאינו כראוי ע"כ עכ"ה כמו שנולד מהול כמ"ש לעיל סימן רס"ג דז"א דהא פסק רמ"א בהג"ה בר"ס רס"ב סעיף א' דאם מלו תוך ח' א"צ לחזיר ולהטיף ממנו דם ברית ע"ש והיא מהג"מ:

אלא בלוקח זה שפחה וזה עובר וזה קנין כסף כלומר ואצ"ל בלוקח שפחה וילדה עמה ב"י:

או בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה זהו יליד בית ואצ"ל בלוקח שפחה לעיברה (שאין לו בגוף השפחה כלל ואין זה כשלכם כלל ולפיכך נימול ליום אחד עכ"ה). ונ"ל דכן צריך להגיה בב"י וז"ש שם כמו שנתבאר והיינו דגם רבינו כתב ז"ל ואם אחד קונה השפחה כו' עד ואצ"ל קנה השפחה כו' ואחר כך ביליד בית כתב דלא משכחת לרבנן דנימול לאחד אלא בלוקח שכחה לעוברה כו' או שלוקח שפחה והתנה כו' וכתבה רבינו שם בל לא זו אף זו וה"ק ל"מ בזה שלא קנה השפחה עצמה אלא עוברה אלא אפי' בזה שקנה גם השפחה אלא שהתנה ע"מ שלא לטבול וכאן התחיל ברבותא והניח הפשוט בזו ואצ"ל זו וק"ל:

ואין מלין אותו בשבת פי' אלא ממתינין עד יום ראשון שאחריו אע"פ שהוא יום ט' כדי לקיים חומרא ראשונה שלא למולו תוך ח' ימים ושמא היה דינו למול באחד נמצא שבת מילה שלא בזמנה:

מן העכו"ם חייב למולו מיד שהרי צוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו:

אלא שדוחה אותו מיום ליום אסור להשהותו דשהויי מצוה לא משהינן:

דינו כעבד לכל דבר ר"ל כעבד שמל וטבל מרצונו:

ולרב אלפס אין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו עיין מ"ש בריש סימן קכ"ד שכתב בשם ר"ת דעבד שאינו מתגייר מדעתו עושה יי"נ עד י"ב חדש ור"ת והרא"ש פסקו דאינו עושה יי"נ מיד דהתם אינו ר"ל שמלו וטבלו בע"כ אלא כלפי גר קרא לעבד שלא מרצונו שהעבד לא נתן על לבו לגייר עד שנמכר לעבד ואז עושה מה שאדונו מצווה עליו וזה מקרי שלא מרצונו:

יכול לשחררו בע"כ הואיל ששייך כבר במצות: אחר שלקחו מן העכו"ם והטבילו כו' כצ"ל:

אינו חוזר לעבדותו כו' כתב ב"י דאין לפרש ר"ל דאינו חוזר להשתעבד בו דאין סברא לומר כן דכיון דדינא דמלכותא דינא והוא קונה ממנו אמאי לא ישתעבד בו רבו השני אלא ר"ל אינו חוזר לעבדותו הראשון להיות נחשב כעבד כנעני שנמכר לישראל שצריך טבילה לשם עבדות אלא הוא כישראל מומר שא"צ טבילה (וכתב נ"י פ' החולץ דף ת"ק דמ"מ טובל מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שהוא מדרבנן עכ"ה):

אין הוגוף קנוי לו עד שיטבילנו כו' דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ודרז"ל אתם תקנו מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה פירוש לגופו כ"א למעשה ידיו ולכך כשחזר ולקחו הישראל מיד עכו"ם לא קנה ממנו אלא זכותו דהיינו מעשה ידיו:

לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה כו' ז"ל רש"י לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בני חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו עכ"ל:

על מילת העבדים ולהטיף מהם דם ברית (זהו לישנא דגמרא ואח"כ כתב רבינו דיעות הפוסקים ומלישנא דגמרא משמע שאין מברכין אלא ברכה זו וע"ז כתב הר"ן וא"ת כו' עכ"ה) ז"ל הר"ן וא"ת למה כללו הכל בברכה אחת ולא תקנו בה שתי ברכות תחילה למוהל וסוף לאדון כמו שתקנו במילת ישראל המל אומר כו' המברך אומר כו' (ר"ל היינו האב) ועוד למה תקנו בה להטיף ממנו דם ברית וי"ל דמה שכולל הכל בברכה אחת היינו לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולפיכך לא ברכו עליה על המילה דהיה משמע שעל מילה זו נצטוו כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מהטבילה מברך עליה (ור"ל שלפני המילה לא שייך שום ברכה דעדיין עכו"ם הוא לכן אין מברכין רק ברכה אחת לאחריה ואותו ברכה מברך אותו הגר עצמו ודו"ק עכ"ה) אבל כללו הכל בברכה א' לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולן כן כך פירש הרמב"ם ז"ל עכ"ל:

שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי כן הוא הנוסח בגמרא בס"פ ר"א דמילה וחותם בה בא"י כורת הברית (ע"ל בהל' גרים) וכ"כ בהדיא בהרי"ף שם ומשמע שמנוסח הברכה הוא האי שאלמלא דם ברית וכן משמע מדברי בעל העיטור דבסמוך שכתב ולהטיף כו' בא"י כו' מדקאמר ולהטיף כו' משמע דקאי אהאי שאלמלא דם ברית כו' וכ"כ בש"ע ע"ש ואף על פי שרבינו והרא"ש שם לא כתבו חתימת הברכה בא"י כורת הברית ולכאורה היה נראה לי דסבירא ליה דהאי שאלמלא הוא נתינת טעם למה מברכין להטיף ולא שיהא נוסח הברכה כן מכל מקום מוכרח כמ"ש וטעמם שלא כתבו חתימת הברכה צ"ל משום דפשוט הוא וק"ל:

והרמב"ם כתב ואם רבו מלו אומר למול העבדים הרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל דגם באב המל את בנו מברך למול ואחר על המילה וטעמא דמילתא דכל מצוה דאפשר לעשות על ידי שליח מברכין בעל ועל האב מוטל למול את בנו וכן הרב לעבדו: (על המילה כן הוא בגמרא לפי שגורסים מברכין שתים והב"י מביא הני גירסאות עכ"ה):

והמברך אומר בא"י כו' פירוש על הכוס והוא במקום אשר קדש ידיד מבטן כו' ומכל מקום יכול הרב לברך זו הברכה שהוא תחלה למצוה ודו"ק מ"ו ומש"ה כתב רבינו סתם והמברך אומר ר"ל המברך על הכוס יהיה מי שיהיה וכמ"ש רבינו לעיל סימן רס"ה ז"ל ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומרים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד כו' ע"ש אלא שבאב שמל את בנו תקנו ברכת להכניסו ברכה בפני עצמו ובעבד כללו שני הברכות יחד וכן פירש הרא"ש בהדיא שהרב אומרה במקום להכניסו כמ"ש בסמוך:

בא"י כו' למול את העבדים כו' ואשר לא תקנו גם בעבד להכניסו בפני עצמו זה מיושב כאשר כתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ן ודו"ק ועיין בדרישה:

וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל שהן שתי ברכות שמביא גורסת הספרים שכתב בהן כן ואפילו לספרים דלא גרסי המל אומר היינו משום שלא הוצרך לפרש ברכת המילה לפי שאין בה שינוי אלא בברכה שהיא במקום אבי הבן: ואמר המל מברך על המילה וצונו למול כו' כלומר השיב דמברך שתים ר"ל כדעת העיטור והרא"ש דברכת אקב"ו למול את העבדים הוא במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולפיכך הוצרך התלמוד לכותבה לפי שהיא משונה משאר ברכות המילה אבל ברכת על המילה שאין חילוק בינה לשאר מילות לא הוצרך לתלמוד נכותבה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ב"י וצ"ע ************* Missing Text******* ******************End of Sief is missing through Sief **************

ומהו עבד כנעני מי שלוקח א' מכל האומות כו' ונקרא כנעני ע"ש שבכנען כתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה שהוקצה לעבדות:

אלא שאותו שלוקח מעכו"ם כו' פי' כשהעכו"ם קנה לאותו עבד ע"י שהוא עצמו נמכר לו אבל אם קנאו העכו"ם ע"י דינא דמלכותא שקנה העכו"ם גופו הישראל נמי קנה גפו ב"י וכמ"ש לעיל:

ובעבד זה מותר לעבוד בו בפרך כלומר ************* Missing Text******* ******************End of Sief is missing through Sief **************

הגביה הרב לעבד לא קנאו והרמב"ם סבירא ליה דקנאו בח"מ סימן קצ"ו ומפני שאין כאן עיקר דין הקנין לא כתב רבינו אלא מה שנראה לו להלכה ובח"מ סי' קצ"ו ששם עיקר מקום הקנין כתב שם כל הדיעות וכן בעל ש"ע סתם כאן כדעת הטור ובח"מ סי' קצ"ו כתב דעת הרמב"ם בשם י"א ע"ש. עוד כתב שם בח"מ הפשיטו או הלבישו וכן הוא בברייתא וכתב הב"י שט"ס הוא מה שלא כתב כאן או שנלמד מהפשיטו דה"ה להלבישו:

אבל אם קראו והוא בא אליו כו' דאדעתיה דנפשיה אזיל אבל קטן אדעתיה דמריה אזיל:

אפי' בע"כ של עבד ויהיב אביי טעמיה בפ"ב דקידושין דנ"ג כיון דכסף קני ליה בע"כ מקני ליה בעל כרחו ורבא יהיב טעמא משום דקבלת רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת רבו והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאיליו:

אם יש לו כלי לעשות חליפין דבחליפין צריכין כליו של קונה דוקא עיין בח"מ סי' ר"ו דאיבעיא הוא. (אבל לא לאפקועי איסורא פי' להתיר לו ישראלית עכ"ה):

ודוקא דלית בהו ש"פ ואף ע"פ דאשה אינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות מש"פ דזילא לה מילתא להיות נחשב למפקרת עצמה לזנות אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא בפחות מש"פ יותר משיצטרך ליתן ש"פ רשב"א:

אבל אית בהו ש"פ מהני כו' דהרי זהו כסף שקנה עצמו בו: (מספקא לן אי כשוה כסף דמי פירוש אם מתנה זו שנותן על מנת הוה כאילו נותן לו מתנה ממש בשוה כסף כיון ששמה מתנה או לא עכ"ה):

מידי דהוי אקידושי אשה דמהני בה כסף כו' בא"ה סימן כ"ח:

ואי ס"ל דלאו כשוה כסף דמי לא מהני אלא לאפקועי שיעבודא ועבדינן כצ"ל והא דמהני לאפקועי שיעבודא היינו משום דלא צריכין לזה מתנה גמורה והראיה דנקנית בפחות מש"פ: (מידי דהוי אמפקיר את עבדו ר"ל שמפקיר את עבדו ומת קודם ששיחררו היורש כותב לו גט שיחרור כמ"ש לקמן בסימן זה עכ"ה):

שאם סימא אדוניו את עינו או הפיל וכו' דיליף לה משן ועין דכתיב בתורה מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות אף כל ראשי איברים כו':

וצריך גט שיחרור וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור רבינו ירוחם:

ונתקן מהכיס לגמרי דהוי מום שבגלוי:

דלדל עצם מזקנו כו' עיין בדרישה:

הפיל שינו של קטן אינו יוצא לחירות שעתיד לחלוף ולא הוי דומיא דעין:

אבל אם חטטה כו' פירש"י הוציאו לחוץ:

הכהו על עינו וסמאה כו' ברייתא היא ומשום סיפא נקט לה אי נמי משום הרמב"ם דמייתי בסמוך:

שהרי כיון לאבר דכתיב ושחתה עד שיכוון לשחתה בקצת כגון סימא עין עבדו כיון שנתכוון לאותו אבר אף ע"פ שלטובתו איכוין לרפאותו מכל מקום יוצא לחירות לאפוקי זורק אבן וכיון לבהמה כו' דלא אאבר דעבד איכוין כלל והתוס' ס"ל דאפי' בכה"ג יוצא לחירות דלא פטר אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוון לטובתו של עבד כגון שנתכוון להוציא את הולד (כגון הושיטו ידו למעי שפחתו איכוון לטובתה להוציא הולד ולא כיון ליגע בעין כלל עכ"ה) אבל אם נתכוון לעין אף ע"ג דנתכוון לטובתו או לא נתכוון לטובתו אף ע"ג דלא נתכוין לעין לא:

לפי שאינו מיוחד לרבו דאמר קרא עבדו המיוחד לו ועיין בדרישה

עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים לאיש כו' שהרי הגוף והפירות הוא ברשות האיש שהוא חייב באחריותן מש"ה אם האשה הכה אותו העבד שעשאוהו צ"ב לבעלה אינו יוצא לחירות מכח הכאתה ושל נכסי מלוג שהגוף של האשה והפירות לאיש הרי הוא כעבד של שותפין דכבר כתב דאינו יוצא מכח הכאת א' מהן:

וכן נמי איפכא פי' שאם סימא עינו תחילה ואח"כ הפיל שינו יוצא לחירות בעינו ונותן לו דמי שינו ועיין בדרישה:

בכל מקום ר"ל אפי' בח"ל. ובכ"ז ר"ל אפי' אחר החורבן כל זמן שהיו סמוכין (ודוקא עבד שמל וטבל שישנו במקצת מצות אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים סמ"ג עכ"ה):

לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין כו' פי' בא לתת טעם מאי נ"מ שאין דנין הא מ"מ העבד מוחזק בגופו ויוצא כדין כל התופס בדיני קנסות במקום שאין דנין אותו כמבואר בח"מ סימן א' ובסימן רצ"ה ע"ש לכך כתב דזה אין שייך כאן שהרי אין מקבלין עדות וכיון שאין מקבלין עדות יבא הרב לפני ב"ד ויודה ויפטר דתו לא מועיל לו תפיסת גופו אע"פ שהוא תפוס בעצמו קודם הודאתו לא אמרינן דתפיסה דקמא הודאה כעדים דמיא וכמ"ש בח"מ סימן א' ע"ש שכן הוא סברת הראב"ד. אבל אם היינו מקבלין עדות אז לא פסיקא מילתא דהרב יהיה פטור אפי' במקום שאין דניו שכיון שבאו עדים שהעידו שהפיל עינו נהי דאין דנין דיני קנסות מ"מ מועיל לענין שלא יוכל להפטר עצמו בהודאתו דהא המודה אתר שבאו עדים אינו מועיל להודאתו לפטור מקנס וכיון שהוא מוחזק בגופו תפיסתו תפיסה ודו"ק:

אבל הרמב"ן כתב כצ"ל ועיין בדרישה:

והוה ליה כמודה חוץ לב"ד כו' ר"ל כמודה חוץ לב"ד ואח"כ באו עדים שאינו פטור מקנס הלכך כיון שהוא תפיס מהני אף ע"פ שמודה ר"ל אם אינו מודה פשיטא שיוצא לחירות דתפיסה שלו הוי כאילו יש לו עדים וליכא מידי למיפטרה להרב אלא אפי' אם מודה הרב דהשתא איכא למימר שהודאתו יפטרנו שתפיסה שמקמי הודאה לא מהני אפ"ה מהני תפיסה שלו דהודאתו הוי כאילו אינה הואיל שהוא חוץ לב"ד:

ומוסרו לידו כו' דגט וידו באים כאחד:

ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו כו' דדוקא בכסף אמרינן דנקנה בע"כ מטעמא דאביי ורבא כמ"ש לעיל אבל לא בשטר דליכא הני טעמי וכמ"ש בדרישה ע"ש:

א"ל אחד מהלשונות הללו ע"פ אינו כלום דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול גם כתיב חופשה לא ניתן לה דבעינן נתינה:

אין זה לשון שיחרור פררש"י און זה לשון שיחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים:

והתוס' פסקו דעדי מסירה כרתי כו' עיין בדרישה:

וצריך שימסרנו בפני עדים כלומר ואם ידוע שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתומים עליו עדים לא יצא לחירות:

ומיהו כשאנו מוצאים אותו חתום כו' ר"ל שמוצאים אותו חתום ביד העבד ואומר שנשתחרר בו כהוגן:

צריך שיכתוב גט שחרור לשמו דכתיב או חפשה לא ניתן לה לשמה:

שיהא כתוב בתלוש שבאשה כתיב וכתב ונתן יצא מחובר שצריך לקוצצה בין כתיבה לנתינה וכן בעבד כתיב ונתן לה ולא ידעתי למה כתב זה בשם הרמב"ם הלא הוזכר גם דין תלוש בהדיא בגמרא ב"י ואפשר משום דכללינהו ונקטינהו יחד שבששה דברים הם דומים כולי (שחרורי עבדים לגיטי נשים עכ"ה) וכמ"ש בש"ע לכך כתב בשם הרמב"ם:

כמותו כו' ר"ל כמו בגט:

ודומה לו נמי שהוא פסול אם נעשה בערכאות של עכו"ם בח"מ סימן ס"ח נתבאר דלא מכשרינן שטרות הנעשים בערכאות ש"ע כ"א שטרי מקח וממכר והלוואות וכיוצא כהן דברים שגוף השטר אינו קונה אלא הקנין או המעות שנתנו קונין והשטר אינו אלא לראייה בעלמא משא"כ גיטי נשים ושחרורי עבדים והדומה להן שבשטר נעשה הענין עצמו ע"ש:

אם התנה שלא תתגרש כו' דבלא התנה לא היתה צריכה לומר בפ"נ ונראה כיון שהגט בידה הרי היא בחוקת מגורשת כדין וע"ל בא"ע סימן קמ"ב דמפרש דמיירי בדא"ל ************* ******* Missing Text ****End of Sief is missing through Sief 0

בין שקדם המכירה או הנתינה לשיחרור כו' אבל איפכא לא וק"ל:

קנה העבד את חציו כו' כיון שבשעת שיחרור יצא מרשותו לגמרי:

וכן עבד של ב' שותפים ששחרר כו' דהא לא שייר ליה מידי והוה ליה כאשה רש"י:

הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ולא דמי לאומר את שפחה וולדך בן חורין דלא אמר כלים דהתם היינו טעמא משום דאמרינן עובר ירך אמו הוא ולכן הוי העובר כמו חצי דאין השפחה בטלה לגבי העובר אבל כשאומר את בת חורין וולדך עבד לא הוי כמו חצי דהעובר בטל לגבי אמו דהעובר נגרר אחר אמו ואין האם נגרר אחר העובר וכלל הדברים הוא אם נשארה היא שפחה איך יהיה העובר שבה בן חורין הא א"א לעובר כזה בלא אמו יניקתו וחיותו הוא ממנה ובטל אגבה וכבשרה דמי ולא עדיף עכ"פ ממשחרר חציה משא"כ כשמשחרר אותה והיא יכולה לחיות ולהיות בלא עיברה לא הוי כמשחרר חציה אלא העובר כמו שנולד ואינו מחובר אצלה כלל וממילא נשאר עבד כמו שהיה ועיין בדרישה:

ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס כו' (עיין במ"מ דהל' נזקי ממון פרק י"א עכ"ה) פי' קנס הוא שלשים שקלים שחיובה התורה ליתן בעל השור לבעל של עבד בין אם היה בחייו שוה פרוטה בין אם היה שוה אלף מנה. וכופר היינו מה שחייב בעל השור ליתן אם המית ישראל כמ"ש ואם כופר יושת עליו וגו' דהיינו לר"י דמי ניזק ולר"ע דמי מזיק. והטעם שאין לו קנס וכופר דכופר אין לו מחמת החצי שמשוחרר דהא אין לו יורשים ליתן להם (אבל אין לפטרו מטעם דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר דהא זה הוי כופר שלם דידיה ועיין בתוס' בב"ק דף מ' ובגיטין ד' מ"ג ע"א עכ"ה) וקנס מהחצי עבדות נמי אין לו דהא בעמוד והוצא קאי ולא קרינן ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו:

אבל שפחה ר"ל שחציה שפחה וחציה בת חורין:

תשאר כמו שהיתה ר"לולא כופין את רבה לשחררה חוץ מאם נהגו בה מנהג הפקר:

ואם המיתה שור נותן כצ"ל:

נותן חצי הקנס פי' החציה מה שמשלם בעל השור שהוא קנס לאדון דאינה עומדת להוציא כמו בעבד דהא אין כופין את רבה. יפטור מחצי הכופר פי' מהחציה שעליו ליתן בשביל צד יהודית שהוא כופר פטור שהרי אין לה יורשים כמו גבי עבד:

וקדם והקנה חלקו לבנו הקטן ואחר כך כו' דאם שחרר מתחלה הא' חציו אין הקנאתו מועיל כלום דהא מעשה ידיו הוא לעצמו. והא דלא כתב רבינו האי דינא בדין שלפני זה דכשהוא חציו בן חורין וצריך לשחרר גם חלק השני וקדם והקנהו לקטן דהא זה לא שייך אלא א"כ הקנהו לקטן קודם ששחרר חצי הראשונה וא"כ למה ליה לעשות רמאות להקנותו לקטן טפי ניחא היה לעבד שלא ישחרר כלל:

אין ב"ד יכולין לכוף לקטן דלאו בר כפייה הוא:

ומעמידין לו אפוטרופא לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק ועיין בדרישה:

בדמים שקיבל הקטן ועל המותר יכתוב עליו ש"ח רש"י:

שטר שיחרור על שמו פי דאפוטרופא:

שכיון להפקיע תקנת חכמים וכאשר זמם כן יעשה לו גמרא:

היורש כותב לו גט שיחרור דאיסור עבדות דפש ליה גביה הוריש לבניו:

גדולים זכו בעצמן והרי הן בני חורין אף בלא גט שיחרור דעבדו דגר כאשתו דמשתלחת בלא גט אף עבדו כן כיון שאין לו יורשים (א"ל א"כ קטנים נמי נימא הכי ויהא כדין אשתו קטנה שמשתלחת במיתתו בלא גט י"ל בקטנה כמו שהאב יכול להקנותה לו כן הוא זכה גם הוא בה במיתתו ואף אם מת האב קודם הבעל מ"מ הוריש זכותו וכחו ליורשיו ודו"ק עכ"ה) מה שאין כן בישראל דמפקיר עבדו איסור דפש לה גביה יכול להורישו לבניו ולכן צריך גט שיחרור מהיורשים ב"י:

הא ליכא מיתת האדון דלפקע כו' עיין בדרישה:

ונותן הדמים לזה שפדאו ודוקא כשפדאו לשם עבד אבל פדאו לשם בן חורין א"צ ליתן כלום כ"כ הרמב"ם וכ"פ ב"י:

לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו אבל עתה שידע שעכ"פ ישתעבד או לראשון או לשני לא יפיל עצמו אבל אם ברח אמרינן בגמרא השתא לקטלא מסר נפשיה (כדי לצאת מידי גייסות שהרי הבורח מבית אסורין יודע שאם ישיגוהו יהרג רש"י:

והראב"ד פסק כרשב"ג כצ"ל וכן מוכח מב"י:

הפקיעו מידי שיעבוד דהקדש ושחרור וחמץ מוציאין מידי שיעבוד:

וצריך לשלם לב"ח פירוש רבו ראשון צריך לשלם:

דקי"ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב אם לא נשאר כו' פירוש אם לא נשאר ללוה מה שיוכל המלוה לגבות ממנו צריך המזיק לשלם להמלוה דאם יש ללוה עוד נכסים אחרים אין כמלוה חוזר על המזיק אלא על הלוה דהמזיק א"ל לאו בעל דברים דידי את דהרי אין לך הפסד בשבילי והיינו כשלא עשה דבר שהזזק אפותיקי מפורש דבאפותיקי מפורש אפי' אם יש ללוה נכסים אחרים אין המלוה חוזר עליו כמבואר בח"מ סימן קי"ז ע"ש והיינו דוקא בעלמא אבל הכא דהלוה עצמו הפקיע שיעבודו לא שייך בזה אם לא נשאר לו מקום אחר לגבות ממנו דעכ"פ עליו החוב לשלם לו וק"ל והיותר נראה דמ"ש אם לא נשאר לו מקום אחר לגבות אהמלוה קאי שלא נשאר לו דבר אצל הלוה לגבות ממנו דהיינו באין לו באפותיקי סתם או אפי' יש לו וכתב לו הלוה מתחילה לא יהא לך פרעון אלא מזה אם כן כשזה המזיק בא והפסיד שיעבודו לא נשאר לו אצל הלוה ממה לגבות אף שיש ללוה עוד הרבה נכסים וקנינים והשתא אתי שפיר נמי הכא בלוה ששחרר את עבדו שעשאו מתחילה להמלוה אפותיקי מפורש וקמ"ל דאע"ג דהתנה עמו תחילה שלא יהא לו פרעון אלא מזה מ"מ כיון דהלוה עצמו הפסיד שיעבודו במאי דשחרר עבדו משום הכי חייב לשלם. ורבינו שכתב זה אזיל בשיטת התוספות ורשב"א ור"ן שכתבו דהאי דינא באפותיקי מפורש מיירי ומש"ה איצטריך לאשמועינן דישלם לב"ח ע"ש וב"י הביאו ודו"ק. אבל בח"מ סימן קי"ז כתב גם כן דין זה ולא כתב שם האי אם לא נשאר לו מקום אחר כו' והוא יותר נכון:

עבד שנשא בת חורין לפני רבו לא יצא לחירות בא"ע סימן ד' כתב איפכא ושם פירשתי בשם מ"ו וב"י: (אבל אם השיאו רבו יצא לחירות דאי לאו דשחררו לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה עכ"ה):

עבד שלוה רבו ממנו כו' פירוש ולא אמרינן דאי לא שחררו לא הו"ל ללוות ממנו דהא כל מה שיש לעבד הוא לרבו קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא עביד הכי כדי לגלות זוזי:

ואסור לאדם שילמוד לעבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות וכן הוא במיימוני. (וכופין את רבו כו' עיין בב"י שכתב שיש כפל לשון אחר שכתב תחלה בשם הרמב"ם שצריך גט שחרור ע"ש עכ"ה):

וכן אם נדר נדר שכופין אותו כו' כמ"ש לעיל בסימן רל"ד:

אלא א"למופר לך יצא לחירות ואע"פ שבמה שמיפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיע שיעבודו אבל הראב"ד חולק עליו ב"י ועיין בסימן רל"ד דשם מבואר דאין החכם ולא ג' הדיוטות יכולין להתיר בלשון הפרה וא"כ כיון שזה יצא לחירות צ"ל דאין הפרתו הפרה אף שהיה חכם ופ"ז קשה אהרמב"ם למה קתני המשנה יצא לחירות משלים נזירותו מ"ש והביאו ב"י פשיטא דהלא עדיין אינו מופר כלל ולפי גירסת הראב"ד ופירושו א"ש עיין בב"י:

ויכול לחזור בו וכתב הר"ן וכ"ת אמאי לא מהני על פה משום הודאת בעל דין וי"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות הללו לא מהני בלא שטר אפי' למעשה ידיו ונראה דמש"ה הוצרך רבינו לכתוב על אלו שאם אמרם על פה לא מהני אע"ג דכבר כתב לעיל דאפי' אמר ליה ע"פ הרי את בן חורין לא מהני אלא דאשמועינן אע"ג דמהני אלו לשונות דרך הודאה בע"פ מכל מקום בבא לשחררו לא מהני וק"ל:

אבל ש"מ שאומר אחד מאלו הלשונות דכיון דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי הו"ל כאילו כתב לו שטר:

וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין כתב ב"י וז"ל ונראה כשעמד הש"מ מיירי דאי כשמת גט שיחרור ל"ל ומאן כתיב ליה בתר מיתת רבו והכי נמי דייק לישנא דואינו יכול לשעבד דנקט דבשעמד הש"מ מיירי ואע"ג דקי"ל דש"מ שעמד חוזר במתנתו אינו יכול לחזור בשיחרור העבד כמו שיתבאר בסימן זה ועיין בדרישה:

וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה שכתב מכאן אני אומר כו' כתב ב"י דלא דמיא לההוא דהרמב"ם דההיא לאומכח הודאה אלא משום דבההיא דיבורא מפקע שיעבודא משא"כ הכא דמשום הודאה אתיא לה: (האומר עשיתי פלוני ב"ח כו' מיירי שאומר כן בלשון הודאה גמורה דאל"כ מבואר לעיל דאינו כלום עכ"ה):

והוא אומר לא עשאני בן חורין חיישינן שמא זיכה כו' (פירוש ואסור בשפחה עכ"ה) כן הוא לשון הגמרא ומפרש הרמ"ה דלשון חיישינן האמור בגמרא לשון שמא הוא ומהני לאפקועי ממונא אבל לא איסורא והתוס' והרא"ש מפרשים האי חיישינן כמו ודאי כדאשכחן בתלמודא חיישינן שהן מתפרשין בלשון ודאי ב"י כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו שמא חוץ לחומה לנו בא"ח סימן שכ"ד הביאו שמא באמבטי נתעברה: (הודאת ב"ד של העבד כו' והא דאמרינן טפי בעבד הודאת ב"ד ולא אמרינן כן בהודאת הרב משום דשמא הרב מתוך שהיה דעתו לשחררו וקדמה מחשבתו סבר שנתנה לו אף שעדיין לא נתנה אבל העבד ידע בזה יותר ממנו כ"כ הר"ן בפרק השולח בדף קמ"ה ע"ב בדפוסי קטנים עכ"ה):

ואם שניהם עומדים בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן כו' ז"ל ב"י ואע"פ שדינו של הרמ"ה שכתב שאם בא אחד מהן לחזור מדבריו אינו יכול הוא אמת מכל מקום מ"ש דאי עומדים בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן אני אומר דאיצטריך לאשמועינן למיסר לעבדא בב"ח עכ"ל ועיין בדרישה:

אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר כו' וז"ל ב"י ודברי רבינו אינן מדוקדקים שכתב תחילה הודאת דבעל דין דעבד כו' ואילו היה כתוב כן בגמרא לא הוי א"ש מ"ש הרמ"ה אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר לא נתתיו כו' אבל בגמרא לא אמרו אלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומפרש הרמ"ה דאתרווייהו קאי שאם בא אחד מהן לחזור מדבריו אינו יכול עכ"ל עיין פירושו דב"י בדרישה:

כופין אותו וכותב גט שיחרור פירוש משום הודאת ראשונה צריך גט שיחרור:

אבל אמר זכה לו כו' פירוש דוקא כשהגט נכתב ודו"ק מ"ו:

אבל אמר תנו לו כו' אבל בעבד כהן יכול לחזור בודחוב הוא לו שמפסידו מלאכול בתרומה כך איתא בתוספות פ"ק דכתובות מ"ו ועיין בדרישה:

אלא שלא יטריחוה במלאכות כבידות והר"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי ובניה עבדים: (ופירש רב אלפס כו' אי אמרה האי עבידתא כו' ומש"ר בח"מ סימן רנ"ו בשם הרמב"ם שאינה עובדת עבודה אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועים באותו מקום הוא ממש כפירוש רב אלפס דהכא וכ"כ המ"מ פי' דזכייה רנ"ש עכ"ה):

לא מצי כייפי לה למיעבד עבידתא כלל לכאורה נראה דסבירא ליה להרמ"ה כר"ן הנ"ל ולא כהרא"ש והטור שכתבו שלא יטריחוה במלאכות כבידות משמע אבל במלאכות שאינן כבידות יכולין להשתעבד בה אלא שלפי זה צ"ע דהול"ל והרמ"ה כתב בלשון פלוגתא לכן נראה לומר דהרמ"ה אינו מדבר כלל מדין הנזכר לעיל רק מחדש לנו דין חדש דהיינו באומר אל ישתעבדו בה היורשין כו' דאסורין לזבונה ולשון כלל ר"ל לא היורשין ולא אחריני והיותר נראה כפשוטו וסבירא ליה כרבינו הנ"ל ומ"ש רבינו שלא יטריחוה במלאכות כבידות ר"ל כל מה שהוא כבד בעיניה ואינה רוצה לעשות אסור לשעבד בה אף שבאמת הן מלאכות קלות והרמ"ה בא להוסיף דאסור לשעבד בה כלל אפי' לבקש ממנה שום מלאכה אם לא שתעשה מאיליה דפשיטא דמותר וק"ל:

עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:

אבל לצורך מצוה שצריך להשלימו לעשרה בב"ה כו' בגמרא פריך מצוה הבא בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני וכת בהר"ן דלאו עשה גמור הוא דאם כן היכי דחי ליה משום מצות דעשרה בב"ה ויש מפרשים דלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כמ"ש לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך מצוה והוי כאילו נותן דמי:

ואצ"ל חציה שפחה כו' שנוהגין בה מנהג הפקר כו' אבל בלא מנהג הפקר אין כופין אותו לפי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה וק"ל:

שאם ברח מהעכו"ם אין רבו יכול להשתעבד בו ואם תאמר מהיכי תיתי ישתעבד בו כיון שכבר מכרו והוא אם ברח זכה לנפשו ויש לומר כיון דהעכו"ם לא קנה גופו כ"א מעשה ידיו הו"א לדמותו לעכו"ם שלוה לישראל על המשכון ונפל המשכון מיד העכו"ם ומצאו ישראל שצריך להחזירו ליד ישראל הלוה כמ"ש בח"מ בס"ם ע"ב כיון דלא קנה גוף המשכון רק יש לו שיעבוד על המשכון הכי נמי הו"א דכוותיה קמ"ל דלא:

קונסין האדון לפדותו כו' ולשחררו הואיל והפקיעו מן המצות ומיירי בעבד שמל וטבל לשם עבדות וכן במכרו בח"ל שבסמוך ב"י בסוף הסימן:

עד עשרה בדמיו כו' אינו צריך לפדותו ביותר דומה למ"ש במקום אחר השיעור עד מיל ודקדקו עד מיל ולא יותר: (שאם לא יפרענו לזמן פלוני כו' דוקא לגופה שגוף העבד יהא שלו אם לא יפרענו אבל לפירות דהיינו מעשה ידיו לבד לא יצא לחירות ר"ן פרק השולח דף תקע"ז עכ"ה):

לכך יצא מיד לחירות פירוש שכופין את רבו לפדותו מיד העכו"ם אבל אם לא מסרו לידו אין קונסין אותו שיצא מיד לחירות אלא עד שיגיע הזמן שקבע ולא פרע לו:

או שקם עליו אנם כו' פירוש על רבו של העבד קם אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך כאן לקונסו דמה שעשה עשה מכח אונס או שהעכו"ם גבאו בע"כ:

ונותנין דמיהן לבעלים יצא לחירות דכיון שאינו לוקח אלא בדמיהן מצי הוא להתפייס בכ"ש וליקח לו ממקום אחר:

או שמכרו לכותי כו' והאידנא דעשאום כעכו"ם גמורים דינו כמכרו לעכו"ם רמב"ם ור"ן:

אם תפס העבד כדי דמיו כו' אבל הראב"ד השיג עליו וכתב דאין תפיסה מועלת אלא במי שמחסרו ממון:

וקונסין את רבו שני כו' ומפסיד הדמים דהיכא דאיכא איסורא התם קנסו והכא העבד ביד הלוקח הוא:

במשיכה או בהגבהה לעיל בסימן זה פסק רבינו דאין העבד בקנה כשיגביהנו רבו כ"א כשהעבד מגביה את רבו לשום תשמיש וכן צ"ל הכא אבל אין הלשון משמע כן דהא משמע הגבהה דומיא דמשיכה דאל"כ הול"ל איפכא או בחזקה או בהגבהה והיינו מפרשין אותו דומיא דחזקה לכך נראה דהרמ"ה או שס"ל כהרמב"ם וסייעתו שנתבאר בח"מ סימן קצ"ו דס"ל דעבד נקנה בהגבהת רבו לו או משום דלא נחית כאן לפסק הלכה אלא דנקט כל דיני קנייה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפלוגתא ת"ק ור"ש הוא אי נקנה בהגבהה או לא כמו שביאר ב"י בח"מ סימן הנ"ל:

צריך ליתן למוכר מעותיו אמ"פ שצריך כו' דהיכא דאיכא איסורא קנסינן וכיון שכבר קנאו הלוקח איסורא בידיה הוא וליה קנסינן והדמים חוב הוא עליו וחייב לשלם ב"י:

ודין זה נוהג אפילו האידנא עיין בב"י שכתב שלא הול"ל זה כאן (והרמב"ם כתב אצל עבדו האומר לעלות לא"י עכ"ה):

היה דעתו לחזור לא"י כצ"ל:

כיון שיצא לדעת שהרי אין יכול לכופו שיצא עמו כמ"ש בסמוך:

אלא אם ימצא למי שימכרנו שם כו' אע"ג דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו היינו דוקא לעבדות אבל אין כופין לרבו לכתוב לו גט שיחרור רמב"ם: