וגם היה צריך למעט הכתב בשביל כו' וא"ל א"כ למנ"מ כתב הרא"ש דודאי מועיל לו תיקון כו' די"ל דמ"ש אלא שאיני יודע איך יתקן כו' ר"ל שאינו יכול לתקן ברוב הפרשיות מפני שמא יפגע בשם או מפני שינוי הכתב אבל מ"מ אפשר שלא יפגע בשם וגם לא צריך למעט הכתב ויעשה תיקון כגון שהניח ריוח באמצע לשיעור ט' אותיות מחמת שעשאה סתומה וצ"ל פתוחה יגרור התיבה מסוף השיטה שהתחיל בו הסתומה (ויעשה ריוח של ט' אותיות בסוף השיטה ותהיה פתוחה עכ"ה) ויגרור גם השורה שאחריה ויתחיל הפתוחה בראש השיטה והתיבה או ב' שמחקן יכתוב בראש השיטה וכנגדן יתלה תיבה או ב' בין השיטין ואם היה להיות סתומה ועשאה פתוחה יגרור ג"כ אותו שורה של התחלת הפתוחה ויכתוב תיבה ממנו בסוף השורה שלפניה ויהיה סתומה ואחר כך יניח חלק קצת בין התיבות כשיעור התיבה שהעמיד בשורה שלפניה. ומה שאמרו דשיעור הסתומות ג' אותיות היינו שאסור להניח פחות מזה אבל יותר מזה יכול להניח רק שיהיה הריוח באמצע השורה:

ודבר זה אסור ע"כ ומנהגינו לתקן אם אין צריך למחוק השם וכ"פ הרשב"א וא"א לומר שגם הרמב"ם ס"ל כן דהא כתב אין לו תקנה ודלא כמשמעות ב"י:

הפתוחה צריכה להיות פתוחה כו' כדי לכתוב ט' אותיות עיין מ"ש ע"ז בדרישה:

הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב כו' ויתחיל בראש השיטה שתחתיה עי' ואז נקראת הפרשה שתחתיה פתוחה וכן היכר הסתומה ההיכר הוא קודם התחנת פרשת הסתומה:

ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה כו' עיין בדרישה:

ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק כו' ואנחנו נוהגין שזה הוא פתוחה ממש מ"ו והוא דעת הרמב"ם כמ"ש בדרישה.

ואם סיים הסתומה בסוף הדף פירוש הפרשה שלפני הסתימה ודו"ק מ"ו (ואיכא למידק דהול"ל ואם סיים הסתומה בסוף הדף ובסוף השיטה דאם סיים באמצע שיטה א"צ להניח חלק שיטה עליונה רק יתחיל בסוף שיטה של הדף אלא י"ל דקאי אמ"ש לפניו ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ע"ז אמר ואם סיים בסוף הדף כו' ועיין בתשובת רש"ל סימן ל"ז שהאריך בזה עכ"ה):

ועוד יש בתיקון סופרים פ' סדורה כו' הוא ענין בפני עצמו לא פתוחה ולא סתומה ובזה הפרשה דינה שאם שנה בזאת התמונה לא פסל ב"י:

ובלבד שיהא אריח ע"ג. לבינה לבינה שיעור ג' טפחים ואריח הוא חצי לבינה שהוא טפח ומחצה:

וחלק בשני מקומות כתב ב"י דברי רבינו אינם מבוארים יפה וז"ל הרא"ש ושאר כל השיטות האחת מניחין ריוח מעט ואחת בשני מקומות באמצעיתה ונמצא השיטה כו' עכ"ל וזה ציורו וכן כולן וכן הוא מצויר בהדיא במיימ' פ"א דהלכות ס"ת ע"ש ומש"ר ונמצא השיטהחלוקה לשלשה ר"ל הכתב שבשיטה נחלק לשלשה והיא שורה השנייה והרביעית וכמו שמצוייר לעיל. וז"ש נמי בצורת. שירת האזינו דכל שורה נחלק לשנים דקאי ג"כ אכתב. והטעם שנשתנה צורת שירה זו כתבתי בטא"ח סימן תרצ"א בצורת כתיבת בני המן ע"ש:

כתב הרמב"ם ויש עוד דברים כו' עד סוף הסימן הכל הוא מדברי הרמב"ם:

ואותיות הפוכות והעקומות כצ"ל:

ועוד נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' מצאתי כתוב פירש מהר"ם מ"ח נגד המסעות שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ס' נגד ס' רבוא שנאמר כתב לך את הדברים האלה (ואת ישראל מה ישראל ס' רבוא אף ס"ת בס' שיטין עכ"ה) או ע"ב נגד ע"ב וקנים שנאמר אספה לי שבעים איש וגומר (ועוד שנים שנשארו במחנה עכ"ה) והמה בכתובים ואם רבינו סבירא ליה האי טעמא קשה לישנא דקאמר לא פחות ממ"ח ולא יותר מס' דמשמע הא בין מ"ח לס' יכול לעשות כגון מ"ט או נ' ולה"ט הני דוקא נקט. שוב מצאתי שמ"ו הקשה כן על רבינו בביאורו לסמ"ג עשין שלו בהל' ספר תורה ושמא הואיל שאין [זה אלא רמז בעלמא כל שהוא בין מ"ח לס' שפיר הוא מרמז לזה. דומה למש"ר בטור א"ח סימן תקצ"א בשם אבי העזרי שאף שתקנו לומר במוסף דר"ה עשרה פסוקי מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות נגד עשרת דברות ונגד י' הלולים שאמר דוד מכל מקום אם בא להוסיף פסוקים עליהן מוסיף שלא אמרו אלא אין פוחתין. ומהאי טעמא אמרו דבשבת אם ירצה להוסיף על ז' קרואין לס"ת מוסיף אף על גב דהו' נתקנו נגד ז' רואי פני המלך וכ"כ המרדכי והר"ן הביא עוד ראיות וגם רמ"א כתב שם דמזה נלמד דכל מקום שתקנו חז"ל מנין אחד נגד דבר אם בא להוסיף יכול להוסיף שבכלל מאתים מנה רק שלא יפחות ולא יגרע הכוונה וה"נ דכוותיה. אלא שקשה למה אמרו ולא יותר מס' אפי' יוסיף הא נמי מרומז הכוונה:

וסימן ה' בם סיני בקודש מדכתב וסימן כו' משמע דטעמא אחרינא אית ליה והאי לסימן בעלמא נקטיה וי"ל דס"ל מ"ב נגד מ"ב מסעות הנכתבים בפרשת ואלה מסעי שלא היו אלא מ"ב וכדפירש"י שם וקשה על מ"ש בשם מהר"ם מ"ה מסעות וצ"ל דמונה ג"כ המסעות שחזרו לאחוריהן אחר מיתת אהרן ואף ע"ג שחזרו לאחוריהן ז' מסעות ואם כן יהיו מ"ט צ"ל דהמ"ב מסעות דכתב רש"י אינן אלא מ"א וכן הוא האמת אם תמנה אותן לא תמצא אלא מ"ח. ומ"ש רש"י מ"ב היינו דחשיב מקומות של מסעות שבמ"א מסעות הם מ"ב מקומות ומקומות המסעות נקראין מסעות כדפירש"י בהדיא בסוף פרשת פקודי וא"כ שפיר תמצא שיהיו מ"ח וה"ר יהודה ברצלוני חשיב מקומות של המסעות. וגם באותן מסעות שחזרו לאחוריהן צ"ל בל"ז האי שינויא כדי שלא תקשה פירש"י אהדדי שהרי בפרשת פנחס כתב רש"י אמ"ש אבל משפחת אהוד בטלה כו' עד חזרו לאחוריהן ח' מסעות וכן פי' בפרשת עקב על מ"ש ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה כו' ע"ש ובפרשת חקת אמ"ש שם ויסעו מהר ההר דרך י"ס כו' פירש"י שחזרו לאחוריהן ז' מסעית וצ"ל גם כן שם דחדא קאי אחניות וק"ל:

בין פרשה לפרשה ט' אותיות להרמב"ם עיקר חילוק בין פתוחה לסתומה הוא מה שזה מתחיל לעולם בראש השיטה וזה באמצע כדלעיל ולהכי כתב כאן סתם בין פרשה לפרשה דאפי' בסתומות יצטרך לכתחילה ט' אותיות וגם וה מל' הרמב"ם וב"י כתב ע"ז שנראה מדברי הרמב"ם שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל ומיהו מסיק דאפשר דהרמב"ם לא קאמר כל אלו למצוה ואם שינה לא פסל) אלא על מ"ש שצריך שיהיה ריוח בין פרשה לפרשה ט' אותיות כמו אשר אשר אשר וע"ז כתב דאפי' יהיו קטנות מאותיות אלו גם רן כשר (אבל פחות מכדי ט' אותיות קטנות אפשר דפסול ב"י עכ"ה):

או דבר שקרי וכתיב כתב כקריאתו כצ"ל: