השוחט כו' ל"ש היו מזומנים בידו פי' כגון אווזים ותרנגולים והטעם שנאמר אשר יצוד ציד. ציד מ"מ משמע א"כ למה נאמר אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו פירש"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר:

ועל הכיסוי אחר גמר המצוה וכתב א"א ז"ל ולא נהגו כן. הטעם משום דכסוי מצוה בפני עצמה חשיבא אשר"י ואינו ר"ל דהוא באמת מצוה בפני עצמה שהרי הרא"ש כתב דמה"ט המפסיק בשיחה בין שחיטה לשחיטה צריך לכסות דמו קודם משום דמצות כסוי הוא גמר מצוה דשחיטה ואינו דומה להמפסיק בשיחה בסעודה דא"צ לברך ברכת המזון וכמ"ש לעיל סי' כ' בשמו ע"ש אלא דהעולם חשבו למצוה בפני עצמו וק"ל:

וכוי שהוא ספק חיה כו' פי' ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה שניהם פירושו דכוי ועד"ר:

ובעל העיטור כתב שמברכין ול"צ להרא"ש ז"ל הטעם כיון דברכות אינן מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא:

ואין שוחטין כוי כו' אם שחט אין מכסין את דמו רבינו בא"ח סי' תצ"ח כתב הדין בטעמו ז"ל כוי אין שוחטין אותו בי"ט דכיון שהוא בהמה אסור לכסותו מספק הלכך אסור לשוחטו ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו יש לו עפר מוכן שהרואה שמכסין אותו יאמר ודאי חיה הוא ויבא להתיר חלבו אבל כששוחט בחול ומכסיהו ליכא למיחש לזה שהרואה יאמר לנקות חצירו הוא צריך משא"כ בי"ט דאין עושה דבר כ"א ע"פ שאילת חכם ויאמר החכם שא"ל לכסות משום שהוא חיה:

שאין שוחטין לתוך הכלים הטעם מבואר בסימן י"א ועיין דרישה:

כיצד מכסין נותן עפר תיחוח למטה כו' הטעם שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר דמשמע דלא בעינן אלא לכסות בעפר אלא בעפר דמשמע שיהא כולו מעיטוף בעפר תיחוח (וצריך להזמינו לשם כיסוי מדכתיב בעפר בסגול דהוא צירי פתח קטן ור"ל דהוא עפר ידוע עפ"ה):

ומכסה בידו או בסכין צ"ל בסכין אחר או בקתא של אותו סכין אבל בחודו של אותו סכין כתב הרא"ש בתשובה דאסור דחיישינן שמא יפגם הסכין בעפר:

שחט ולא כיסה וראוהו אחר חייב לכסות הטעם יליף בגמרא מדכתיב גבי מצות כסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל ורבינו שכתב טעם שהוא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבים משמע דלא ס"ל ה"ט דא"כ ל"ל למתלי בשאר מצות עשה וקשה איך נקט רבינו טעם לנפשו ללא צורך מאחר שהגמרא ד' פ"ו דרשו בהדיא מהאי קרא דואומר לבני ישראל כו' והיה נראה לע"ד לומר דרבינו ס"ל דלולי שמצינו כן ג"כ בשאר מצות עשה לא היינו מוכרחים ללמוד ממ"ש ואומר לבני ישראל שיהא המצוה מוטלת על כל ישראל דאדרבא ה"א כיון שנאמר איש כי יצוד ציד וגומר וכסה את דמו ש"מ דהקפידה תורה דוקא אמי ששפך הוא יכסה דמו כמו שדרשו נמי מזה במה ששפך הוא יכסה כ"ש דאיכא למשמע מיניה האי דמי ששפך הוא יכסה ומ"ש לבני ישראל ה"א דאבני ישראל דעלמא קאי אכל שוחט ושוחט. אבל השתא דמצינו שהדין כן בכל מצות עשה א"כ מסתבר למימר דאתא קרא דואומר לבני ישראל לגלויי לן דושפך וכסה לא אתא ללמדינו דמי ששפך דוקא הוא יכסה אלא שהוא מוקדם ולולי הפסוק דואומר לבני ישראל ה"א דאע"ג דבשאר מצות כל ישראל מחויבין הכא שאני דגלי קרא במ"ש ושפך וכסה דמאן דשפך יכסה מ"ה בעינן גם הקרא ללמדינו שהוא מצוה לכל ישראל וק"ל:

אלא שאין גובין אותו בזמן הזה פי' בבבל משום דבדבר דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אבל אי תפס לא מפקינן מיניה כ"כ ב"י בשם הרשב"א והרמב"ם והרי"ף והר"ן ועיין מ"ש בשם רבי חזקיה בסמוך ושם פי' דגם רבי חזקיה לא קאי אלא אמי שהקדים ומל אבל בכסוי מודה:

כסהו עצמו ל"ד עצמו אלא ה"ה כסהו אחר ולא בא אלא למעט כסהו הרוח וק"ל:

דם שנתערב כו' ואין חילוק בין אם נפל דם לתוך מים כו' ולא אמרינן קמא קמא בטל (והואיל ונדחה ידחה) דאין דיחוי למצות ואפי' לא היה בו בתחילה מראית דם אפ"ה כשנתרבה אח"כ וניתוסף הדם על המים דם הראשון חוזר וניער וחייב לכסות רש"י:

או מים לתוך דם פי' וה"א אפי' אין עלתה לפנינו מראית דם חייב נכסות כיון שהמים בשעת נפילה קמא קמא בטל מיהו אין זה סברא כלל גם מדסיים רבינו (נראה דצ"ל רש"י במקום רבינו וקאי על ולא אמרינן דנזכר בסעי' שקודם זה וק"ל) וכתב ולא אמרינן כו' שקאי ארישא ולא נקט ולא אמרינן אסיפא דסיים מינה ש"מ דבסיפא פשוט ליה דא"צ לכסות ולא נקטא אלא אגב רישא וכדרך לישנא דבין בין דנקט החידוש ברישא:

כתב בעל העיטור מאן דשחט ציפרא או חייתא כו' לא זו אף זו קתני לא זו ציפור שאין לו דם הרבה אפי' חיה שדמיה מרובים א"צ לכסות ובסיפא נקט בהמה ואח"כ חיה צריך לכסות נקט דוקא חיה אבל עוף דמו בטל בדם בהמה וא"צ לכסות ועד"ר:

אם אין שם דם אחר חייב לכסותו פי' גוררו משם ומכסהו כדי לתת למטה עפר תיחוח:

אבל אם יש כו' א"צ לכסותו הטעם שנאמר דמו ומשמע אפי' מקצת דמו:

לפיכך א"צ להמתין ס"א א"צ למצות (ובמהרי"ל שצריך להמתין עד שיכלה כל הדם הקלוח דהיינו עד שירדו טיפין טיפין עכ"ל עכ"ה):

אפי' אם יש לו דקר נעוץ אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות שיכסה כמו בי"ט דלפי שרצו חכמים לעשות היכר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צורכי חולה ר"ן:

צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם כיסוי הטעם שאם ימצא הסכין פגום לא יברך על הכסוי משום ספק ברכה לבטלה אבל מ"מ צריך לכסות בלא ברכה משא"כ באם נטרפה מכח הסימנים שא"צ לכסות כלל וכן בחיה אם נטרפה מכח טריפות שבריאה א"צ לכסות:

ומסתברא כו' כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא א"נ אומה לדופן כן הוא גירסת כל הספרים ור"ל דבבדיקה זו אנו רואים אם מכה בדופן אז נקרא נדבק אומא לדופן ואם יש מכה באומא אז נקרא נדבק דופן לאומא דלעולם במקום שיש בו המכה שמשם יוצא הליחה הוא העיקר והשני שבצידה טפילה לו ולכן כתב רבינו אחר כגון סכינא דחלש פומיה אם נדבק כו' כלומר דע"י בדיקה זו נדע אם נדבק דאם המכה בדופן ונדבק אומא לדופן אז כשירה. ופי' סכין דחליש פומיה פרש"י בפ' אלו טרפות (חולין דף מ"ח) ז"ל פיו חדוד ודק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותו מן הדופן ועד"ר:

חש"ו ששחטו אין אחרים חייבין לכסותו הטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלים:

ואין מכסין אלא בעפר ואע"ג שנאמר בהדיא וכסהו בעפר נקט לה להשמיענו שדברים שאינן מצמיחין אינן בכלל עפר דקרא ב"י:

וכל הדברים שהזרעים הנזרעים בהו כו' פי' דוקא צריך עפר שמצמיח זרעים ולא עפר שמצמיח עשבים וצמחים שגדלו כבר:

ובחרסית פי' בערוך מין סיד ואין צריך כתישה ב"י:

ומגופה של חרס שכתשן האי כתישה קאי גם אלבינה וכן מוכח סוף פרק כסוי הדם:

ובנעורת של פשתן שמנערין מן הפשתן:

ובנסורת של חרשים פי' חרש עץ שמגררים הנגרים במגירה והוא נקרא נסרים:

ובשיחור פי' כתישת הפחמים והרמב"ם פי' פיח הכבשן:

ובנקרות הפסולים פרש"י עפר שמנקרים מן הרחיים ואין זה שחיקת אבנים דהא בברייתא חשיב לה תו':

לפיכך אין מכסין כו' פי' הואיל ואם כיסה באבנים אינו כסוי:

ובחול הגס אין להקשות מאי קמ"ל רבינו שאין מכסין בחול הגס הלא אף בעפר הגס אין מכסין שהרי צריך עפר תיחוח וגם צריך שיוכל למנות כמ"ש אם יוכל למנות עפר הארץ כו' י"ל דחול צריך שיהא דק מאוד עד שאין היוצר צריך לכתשו כמבואר אבל בעפר א"צ שיהא דק כ"כ רק שיהא דק שיהא הדם מעורב בו משום שנאמר וכסהו בעפר כמ"ש בסמוך וגם אין צריך שיוכל למנות רק שיהא ראוי למנות:

ובמורסן היא הקליפה שנקלפת מעל החטים:

חוץ מבזהב שחוק שנאמר ועפרות זהב לו:

אבל נשדפו חוזרים לעפר פי' שחזקות המתכת (וחול הגס וקמח וסובין ומורסן עכ"ה) מכסין בהן שאפר נקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת:

אין מכסין בעפר המדבר הטעם שארץ מליחה וציה היא שאינה מצמחת הזרעים שנזרעו בתוכה אעפ"י שמגדלת צמחים כשמשימים בתוכה אין מכסין בה כמ"ש בסמוך ועד"ר:

כגון מתונתא פי' ארץ לחה וראויה לזריעה (כצ"ל וראויה לזריעה וכ"כ רש"י בהדיא בפסחים פ' אלו עוברין) ואין נעשית עפר ואם בא לכותשה היא מדבקת ונגבלת ולא נקרא עפר אלא דבר שראוי למנות שנא' אם יוכל למנות עפר הארץ:

כתוב בספרי הר"ר יחזקי' פי' ז"ל ב"י מצאתי כתוב בספר מוגה שכתוב בו מן כתוב בספר הר"ר חזקיה ועד ס"ס אינו מן הטורים אלא הג"ה היתה כתובה וחשב המעתיק שהוא מן הספר וכתבו בפנים והדברים מוכיחים כן שהרי כפל והאריך ע"ש:

ומיהו אם עמד אחד לקרות בתורה ל"ד עמד אלא שקראהו דהא אמרינן לעיל בא"ח סימן קל"ט דאסור לקרות בתורה עד שיאמרו לו קרא אפי' הכי כיון דכולן חייבים פטור ומיהו נראה דבזמנינו שקונין הסגן בממון אם מכבד א' לחבירו לקרותו בתורה הו"ל כנותן לו תינוק למולו וחייב לו הי' זהובים זה שמקדים נפשו לעלות במקומו:

אין לחייבו הי' זהובים ר"ל הי' זהובים הידועים מכל ברכה וכאן דאיכא ב' ברכות נוטל עשרים זהובים אבל אין לפרש י' זהובים בין הכל שהרי ר"ג חייב מ' זהובים על בהמ"ז:

ועוד דהכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן פי' הכא בברכת המילה שמברכין בקול רם אבל ברכת השחיטה והכסוי שמברך בלחש בינו לבין עצמו אין לפוטרו מטעם עניית אמן דלא יוכל לענות אמן כשלא שמע הברכה וכן הוא ברא"ש להדיא ד' קס"ד ובתוס' ד' פ"ז דאברכת המילה כ"כ גם א"ל דגם על ברכת כסוי קאי שפטר משום שענה אמן דא"כ למה כתב רבינו לעיל שאין גובין אותו בזמנינו הלא גם בזמניהם לא היו גובין אותו הואיל וענה אמן:

גדול העונה אמן כו' ע"ל בטור א"ח סי' קכ"ד מ"ש ע"ז:

אבל אין לפטרו מטעם שיתן לו תרנגולת לשחוט כו' נראה דקאי אברכת כסוי כפשוטו וקאי ג"כ אברכת מילה שבעד הב' ברכות שלקח ממנו נותן לו ב' ברכות אחרות אבל אין להקשות דאי אכסוי קאי ל"ל למימר שיתן לו תרנגולת לשחוט ישחוט הוא בעצמו ויתן לו לכסות דהא לא לקח ממנו אלא הכסוי די"ל דצריך ליתן ברכה דומיא דברכה שלקח ממנו שאותו ברכה שלקח ממנו הוא היה מצוה עליה קודם לכל אדם כמש"ר ר"ס זה שהשוחט קודם לכל אדם ואם ישחוט הוא בעצמו ויתן לו הכסוי לא יהיה הוא מצווה על אותו הכסוי קודם לכל אדם ואמרינן גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה ועד"ר: