כולם אסורים בהנאה דכתיב בערלה לא יאכל (בצירי תחת היו"ד) דמשמע איסור הנאה:

לעולם ר"ל אפי' לאחר ג' שנים וגם אין להם פדיון:

בין הגרעינים בין הקליפין דכתיב את פריו את הטפל לפריו:

ופטורים מרבעי דברבעי כתיב פריו ודרשינן פרי אתה פודה ולא מה שאינו פרי דשם לא כתיב את:

האביונות והקפריסין והתמרות של צלף חייבים כצ"ל האביונות הן הפרי עצמו והקפריסין היא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים. והתמרות בתוך העלין גדילים כמין תמרה ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה רש"י מ"ו:

של צלף מין עץ שגדילים בו כמה מינים יקרוי מיני נצפה:

אבל בח"ל אביונות חייבים והקפריסין והתמרות פטורין כצ"ל (לאפוקי מס"א שכתוב קפריסין חייבים והאביונות והתמרות פטורין וכן הגיה רא"פ עכ"ה) ופי' משום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירות ובח"ל מאחר דערלה דרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות גמ' מ"ו:

שהוא מתחיל מתשרי דילפינן שנה שנה דכתיב בתשרי מראשית השנה עד אחרית השנה דהיינו מתשרי וי"מ מרשית חסר אלף כתיב והיינו אותיות תשרי:

מ"ד יום דאמרי' בגמרא כל קליטה שאינה קולטת בשתי שבתות דהיינו י"ד ימים שוב אינה קולטת ול' יום אח"כ לחשוב לשנה דהיינו מ"ד יום:

ואם נטע ביום ששה עשר כו' דאלול הוא חסר:

כל הפירות שחנטו בו קודם ט"ו בשבט כו' שאף ע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן:

יש להן ג"כ דין עדלה וטעמא דמילתא כיון דגדל על הרוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חונטים פירות הללו והרי הן כאילו חנטו קודם תשרי דחנטו משרף דקודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ר"ה או פחות מכן עכ"ל ר"ן:

ויש להן דין מעשר שני כו' דכתיב בנטע רבעי קודש הלולים וגומר וגמר קדש קדש ממעשר שני דכתיב בייה וכל מעשר הארץ וגומר:

ולאחר ט"ו בשבט כו' פירוש הנחנטין אחר ט"ו וק"ל:

אחר שיגמרו ויתלשו כו' שיגמרו ילפינן מדכתיב להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה. ויתלשו היינו משום שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר ועיין בב"י (שכתב דיכול לפדותו בעודו מחובר רק שיפרש שלא יחול החילול עד שיתלוש וגם לא ישליך דמי הפדיון לאבוד עד שיגמור ללקוט כל הפירות ע"ש ובת"ה סימן קצ"ב כתב דאין לפדותו במחובר עכ"ה):

ויכולין לפדות כולן בשוה פרוטה או על פירות שוה פרוטה ושורפן וש"פ הוא פחות ממטבע חצי ויינר רמ"א ובשם ת"ה סי' קצ"ב) והא דסגי בש"פ משום דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל והיינו דוקא בזמן הבית אבל בזמן הזה אפי' לכתחילה עיין בב"י ועיין בדרישה:

והאידנא פודהו כולו ר"ל שא"צ להניח לקט שכחה כו':

שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ כו' דגמרינן קדש קדש ממעשר שני ומעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ רשב"א: (שאינו נוהג בח"ל אלא בכרם ר"ל דאשכחן ביה קרא ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ש"מ דעיקר דיני רבעי נאמרו בכרם דוקא ועד"ר ואינו חייב אלא בכרם שלם דהיינו שתים נגד שתים ואחד יוצא זנב ועיין בר"ן פ"ק דר"ה דף ש"ב ע"ב עכ"ה):

וא"א הרא"ש ז"ל הסכים להוראת הגאונים עיין בדרישה:

הלכך בא"י סכיקה אסור פירוש הואיל שבא"י הוא מן התורה לכך ספיקה אסור אבל מ"ש ובח"ל ספיקה מותר זה אינו מטעם הל"מ דהא קי"ל בכל הל"מ דספיקו אסור אלא שבהל"מ כך קבלו ממשה מסיני שספיקו מותר וכדאיתא בגמרא וכתב ב"י דאפשר היה להגיה הלכה במקום הלכך אלא שאם כן לא הו"ל להזכיר דבא"י ספיקה אסור דאין ענין להלכה למשה מסיני עכ"ל ואי משום הא לא איריא דנוכל לומר דהו"א דאף בדאורייתא ספיקה מותר כיון דהל"מ דספיקו מותר לכך הוצרך שכן הלכה דדוקא בח"ל ספיקו מותר ובא"י ספיקו אסור:

ואינו צריך לומר כרם שהוא ספק ערלה כו' לכאורה קשה אם הוא א"צ לומר מה בא להשמיענו ונראה דהו"א שבזה היה לנו להחמיר הואיל שאין כאן צד היתר בודאי משא"כ בכרם שיש בו נטיעות של ערלה דמכל מקום יש בו ג"כ נטיעות של היתר בודאי לכך כתב שהוא אצ"ל. ומ"ש שהוא מותר ר"ל לקנות מהענבים הנמכרים חוצה לה דוקא ב"י ע"ש ועיין בדרישה ולקמן סימן רצ"ו:

הטמונה בכרם של ערלה מותר שירא שמא ימצא אותו דורך ענבים רש"י וכתבו התוספות וא"ת מ"מ יהא אסור דרובא דעלמא עכו"ם נינהו והוי כיין נסך וי"ל דרוב גנבי ישראל (וע"ל סימן קכ"ט מ"ש שם עכ"ה):

אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורים כו' פירוש אסורים משום ערלה דאמרינן מכרם זה היא וטמנם שם שלא בשעת בצירות דאז לא ימצאו כמו יין שמוצאים הדורכים ענבים כתב מ"ו כדמשמע בעיני דלא דק שזהו דברי הרמב"ם אבל בגמרא משמע דלפי המסקנא דאפי' בענבים נמי שרי וכ"כ הרא"ש להדיא ומ"מ האידנא אף היין אסור עיין בפ' לא יחפור בספרי סי' מ"ג:

ואם נטעו הפירות שיוצאים ממנו מותרין פי' לאחר ג' שנים משעת נטיעה ודו"ק:

דזה וזה גורם מותר היינו פרי דאסורה וקרקע דהיתירא גורמין לאילן שיבא וע"ל סימן קמ"ב:

אפילו לא התנו תחילה ואפילו אם אמר הישראל לנכרי עבוד אתה בג' שנים של ערלה ואני ג' שנים אחריהן דאין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדן ונמצא שנהנה מפירות ערלה כאילו מוכרן אין כאן נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל רש"י:

והרמב"ם כתב דוקא שהתנו תחילה כו' כמו שהדין גבי שבת:

אם באו לחשבון לומר כמה פירות כו' פירוש כמה היו שוין הפירות שאכל הנכרי בשני הערלה כו':

אחר הנוטע גרעין כו' עד ואחד המרכיב יחור באילן אחר מדנקט למרכיב יחור משמע שמרכיבו בעודה קטן וערלה לתוך אילן זקן שאינו ערלה ואפ"ה מסיק שחייב בערלה וקשה א"כ מאי זה דכתב רבינו בסמוך ז"ל אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של ענף אסורים לעולם פשיטא הא אפילו לא היה בהיחור פירות עד אחר שהרכיבו גם כן אסור משום ערלה וי"ל דמיירי כאן שהרכיב היחור של ערלה בתוך האילן העומד לשריפה או למצוה שאין בו דין ערלה ומש"ה יש ביחור זה דין ערלה ואינו דומה להרכיבו באילן זקן שבסמוך שכבר נהגו בו דין ערלה ודומה לזה כתב הר"ן על ענין אחר והביאו ב"י:

חזר להיות טפל לענף פירוש אם לא חתכו מעיקר האילן אלא ע"י עקירה זו הוי כבריכה והעיקר יונק מן הענפים שהבריך א"כ טפל לגבייהו וא"כ מונין לכולן משעה שנעקר כן איתא באשיר"י מ"ו:

אבל גפנים שישראל עובדין אותן ומבריכין כו' פי' והישראל מכיר הגפנים וידוע בודאי שהן ערלה:

אלא בא"י אבל לא בח"ל כו' ועיין בדרישה:

אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור דשם אילן ראשון עליו:

עד טפח חייב משום מראית העין ופלוגתא דתנאי הוא בפ"ק דערלה דחד מ"ד ס"ל מטפח ולמטה הוי כנטיעה וב"י הביאו ע"ש ול"נ דהא דתלה מראית העין בטפח משום דכל שנקצץ פחות מטפח לאו שם אילן עליה כמ"ש בח"מ ס"ס רי"ו בקונה אילנות לקוצצן כו' עד ובשאר אילנות טפח:

אם היה יכול לחיות בעפר הראשון כו' ואם לאו חייב ואין לדמות לזה וזה גורם שמותר כדלעיל וה"נ הא לכל הפחות החציה יכול לחיות מעפר שסביב שרשי האילן די"ל דוקא לעיל דאין עפר בלא יחור ואין יחור בלא עפר יכול לגדל מש"ה מחשב זה וזה גורם משא"כ בזה דיכול העפר של קרקע לעשות הגידול בלא עפר שסביב האילן:

אילן שנעקר כו' ר"ל שנעקר מחיבורו ונשאר עומד במקומו מחובר כבעובי מחט שמותחין בו הבגד כו':

אפילו כעובי המחט שמותחין בו הבגד כו' עיין מ"ש פירושו בא"ח כמדומה בסימן ש"א: (בד"א בנטיעה א' שורה אחת אפי' גדולה קרוי נטיעה אחת. או אפי' שתים כנגד שתים כו' ר"ל שנוטעו שני אילנות בהשורה אחת ושני אילנות בהשורה שכנגדה ועוד נטע אחד באחד מהשורות דהיינו ג' גפנים נטועים בשורה א' ושתים בשורה שנייה כנגד שתים הסמוכות והיא קרויה זנב לאפוקי אם שתים כנגד שתים ואחת באמצע דאינו כרם ע"ש בפ"ד דכלאים עכ"ה):

ואחת יוצאה זנב פי' שזהו חשוב כנטיעה אחת ודו"ק:

שרי דאית ליה קלא כצ"ל:

אם ניתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר כו' ז"ל ב"י על גירסא זו הדבר מבואר שהוא טעות סופר וצריך להגיה שהוא היתר ק"ק חלקים על התוספת אסור וכן הוא לשון הרא"ש בהל' ערלה. ול"נ שהגירסא שלפנינו דהיינו שאין בפרי הראשון שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת אסור אתי נמי שכיר אלא שצריך להגיה שיש במקום שאין ור"ל אם ניתוסף בפרי כ"כ עד שפרי הראשון הוא חלק אחד ממאתים כלומר שאינו בטל אא"כ ההיתר הוא מאתים בלא האיסור ועם האיסור הוא ר"א אבל אם אין בהיתר מאתים בלא האיסור אלא עם שניהם יחד הוא מאתים אסור היינו דקאמר שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת ר"ל שהכל יחד הוא מאתים כאילו אמר שההיתר הוא קצ"ט חלקים והאיסור חלק אחד ומכ"ש אם ההיתר הוא פחות מזה וק"ל ולפ"ו יתיישב שפיר מ"ש ואם לאו וק"ל. וכיצד משערין אותו אם הוסיף או לא כתב הרמב"ם רואים אם נחתך ירק או תבואה מן הארץ בכמה זמן ויבש עד שלא נשאר בו ליחה וכשיעור שהייתו לייבש נשתהא לצמוח כיצד הרי ששהה לייבש עד שלא נשארה בו ליחה משנעקר ק' שעות הוי יודע שגדל כל הפרי בק' שעות ואם נשתהא הירק בכרם חצי שעה אחר שראהו בידוע שהוסיף ק"ק עכ"ל ועיין בב"י שכתב עוד היאך משערים בשם ר"ש:

שאין גידולי היתר מבטלין האיסור וכתב הר"ן דגידולי עצמן אסירי דאי שרו היו מעלין אבל הרא"ש כתב דהגידולין שרי כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין ע"כ ונלע"ד הטעם להרא"ש דאינו מעלה דאינו דומה לנתערב ערלה במאתיים היתר דהתם איכא למימר אכל חדא וחדא דזה אינו ערלה משא"כ כאן דאיסור איכא בכל חדא וחדא ול"ד לאילן זקן שנעקר כו' דשם מעולם לא היה עליו שם איסור תחילה וק"ל (וי"ל ג"כ דמ"ש הרא"ש דהגידולין שרי ר"ל הגידולין שגדלו על אותו ענף את"כ בעודו על האילן של היתר כי העיקר ר"ל הענף של ערלה נקרא עיקר שהוא עיקר האיסור אינו יכול לבטל הגידולין עכ"ה):

הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה כו' דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל דוקא חייב:

ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי כמבואר בח"מ בסימן רי"ו:

ואחר כך חישב עליו לאחד מאלו חייב הואיל שעיקר הוא למאכל אין מחשבתו מוציאו מן העיקר:

הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב ר"ל הואיל שערלה אסור בהנאה לא קרינן ביה ולקחתם לכם ועיין בדרישה:

הנוטע בר"ה לצורך עצמו וכ"כ הרא"ש וכתב ב"י לא ידעתי למה כ"כ דנראה דאפי' נוטע בר"ה לצורך רבים נמי חייב דלא גרע מעולה מאליו כו' וישוב (ר"ל הב"י מיישב) דהרא"ש לא כ"כ אלא לתרץ סוגיא דגמרא תרתי ל"ל ולפ"ז צ"ל דרבינו נמשך אחר ל' הרא"ש אבל ל"ד נקט לצורך עצמו וק"ל ועיין בדרישה:

או בעציץ של חרס פי' של חרס קאי ג"כ אספינה ופירש"י דאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעים דרך החרסים ויונקין מן הקרקע משא"כ בעץ:

העולה מאליו בישוב חייב דא"א שלא היה מעולם תפיסת יד של אדם במקום זה בדבר שטוב לנטיעת האילן וקרי ביה ונטעתם משא"כ במדבר:

אא"כ עושה טפילה כדי להביא כו' פי' כדי להטפל עמו ולהביא פירות ואם גדל כ"כ פירות על האילן חייב בערלה ואם לאו לא והטעם דכדי טפילה דחייב היינו משום דאז ניחא ליה באילן זה ובמחשבתו אחשביה והוי כאילו נטע וקרי ביה ונטעתם אבל אם אינו עושה כדי טפילה אפי' אם הוא נטעו פטור דבטל דעתו אצל כל אדם: