ונוהג בין בזמן הבית בין שלא כו' דילפינן לה מדאיתקש בכור למעשר דגן רמב"ם:

וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ כו' ז"ל ב"י גירסא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם שבספרים שלנו בתוס' אדרבה שנוהגת בארץ ובח"ל ואין מביאין בכורות מח"ל לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן אלא יאכל במומו ואם הביא לא יקרב אלא יאכל במומו עכ"ל ודרשא זו דרש ר"ע ואע"ג דר"י פליג עליה פסק הוא כר"ע ועיין בדרישה:

וכתב עוד הרמב"ם שצריך להקדישו שיאמר ה"ז קדוש שנאמר תקדיש לה' אלקיך:

בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום בגמרא יליף לה מקרא ועיין בדרישה:

בד"א בתם בזמן הזה ר"ל בתם בזמן הזה מסתמא אין הכהן רוצה לקבלו בתוך הזמן אבל תם בזמן הבית או בעל מום בזמן הזה מסתמא רוצה לקבלו בתוך הזמן:

אבל בעל מום שרוצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד אבל אם אינו רוצה לאוכלו מיד אסיר ליתן לו לטפל בו דהוי כמו מסייע על מתנותיו:

מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה אבל מבזה ממש אינו הואיל שעושה כן מפני הטירחא. וכל כהן שיש ספק בידו לטפל בכורות ואינו מקבלו מאוד שלא כהוגן עשה אבל ישראל לעולם חייב לטפל בו עד שימצא מי שיקבלו וכהן או ישראל רשאי ליתנו לרועה נכרי (וכן כתב מהרא"י בפסקיו סימן קס"ט דמותר לשכור לנכרי לבכור כדי לגדלו וכ"כ הא"ז בתשובה וכתב דאם הטיל השומר מום דשרי עכ"ה) מנחם בן הר"ר פנחס מ"ץ סימן רע"ד מ"ו:

יקרבנו תוך שנתו ומקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה:

ואכלו בכל מקום ר"ל אפי' בח"ל:

ומכרו מקדש בו את האשה כו' אבכור בזמן הזה קאי אפילו תם כמ"ש בסי' שאחר זה ב"י:

ובלבד שלא ימכרנו במקולין כו' שלא ינהוג בו לגמרי כמנהג חול שיהיה בזיון לקדשים שהבכור היה קודש קודם שנפל בו מום:

לשקול בו מנה כנגד מנה פי' אם יש לו חתיכות בשר חולין שידוע משקלה מנה יכול לשקול בשר בכור כנגדה וכן נגד כלי וקופיץ:

אבל חלבו ודמו כו' דלא עבדו רבנן מעלה אלא בבשר כ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן והביא ראיה ממעשר בהמה ועיין בב"י:

וגידיו הכי גרס ב"י וקאי אכל הגידין שבבהמה אף המותרים לאכול דגידין אינם בכלל בשר וכ"כ רבינו לעיל בסימן פ"א לענין בשר וחלב וכן פירש"י בפרק שמיני שגידין אינם בכלל בשר:

ושומנו של גיד הנשה דינו ר"ל שלא למכור במקולין:

ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו ולא לאשהויי דלא ליתי לידו תקלה:

מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים דמונין לו שנה מיום שראוי לאכילה ואי לא קים לן שכלו חדשיו אסור עד יום השמיני:

עד מלאת לו שנה ללידתו ע"פ שנתבאר בסמוך לפעמים מונין מיום ח':

ושנה זו היא שנת הלבנה י"ב חודש מיום ליום דילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה ושם איפסיקא הלכתא כחכמים דס"ל שנה תמימה ואם נתעברה השנה נתעברה לו:

הואיל ונולד בחודש העיבור כו' פי' אל תאמר כשיגיע ר"ח אדר תעלה לו שנה דהאי נולד קודם ר"ח אדר השני לא גרע מאלו נולד בר"ח אדר השני לכך קאמר כיון שנולד בחודש העיבור דהיינו בחדש אדר הראשון מונין מעת לעת מאותו שעה:

ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל ויליף לה בגמרא מדכתיב מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר ומעשר אינו נפסל משנה לחבירתה ואע"ג שכבר כתב רבינו דין זה התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב כתב הכא לענין בעל מום שאינו נפסל מלאכול דתרווייהו ילפינן מהאי היקישא ב"י.