מצא שדרה וגולגולת כו' עיין מ"ש לעיל בסי' שס"ד:

אלא א"כ יהיו שלימים כדפרישית בסי' שע"ג:

ואיזהו מת מצוה כו' וע"ל סי' שס"ד מדיני קבורת מת מצוה: (לא ישמע אותו כו' ואפי' היה מוצא אנשים לקבור בשכר א"צ לשכור אלא הוא בעצמו יטמא אם ירצה ב"י בכתובות דף תל"ד עכ"ה):

למאן דקרי ותני עד שיהא לו שיתא אלפי גברא והיינו טעמא שכולם צריכין לשפורי (פי' מכריזין עליו שיבואו לכבדו עכ"ה) לצהוב עליו ולחמם עליו שזהו כבודו ואף שיש אחרים זולתו לעשות לו כל צורכי קבורה ולשאת אותו ולחלוף ולחילף חילף (ולעיל בסי' שס"א אמרינן דדוקא לענין לויה אתמר שיעור זה אבל לענין לעסוק בצורכי קבורתו כיון שיש מי שעוסק בצורכי קבורתו אין לו להתבטל מת"ת) מ"מ מאחר שהוא מוצאו ועליו מוטלת המצוה אינו בדין שיטיל המצוה על אחרים ומותר לטמא (ואע"ג דכתב לעיל בסימן שס"א דשיעור למאן דתני וקרי ששים רבוא כבר כתבתי שיש שם פלוגתא בגמרא דאיכא מ"ד דס"ל ס' רבוא ואיכא מ"ד ו' אלפים ולכן לעיל לענין ביטול תורה אזלינן לחומרא שצריך לבטל עד שיהא ס' רבוא והכא אזלינן לחומרא שלא לטמא אם יש לו ו' אלפים) ובנשיא אף שאינו מ"מ אלא מת בעיר תוך קהל ישראל מ"מ מצוה רמיא אכל ישראל לטמא לו שזהו כבודו וכדאיתא בכתובות כשמת רבי אכריז אין היום דין כהונה דהוי נשיא וזה שכתב רבינו וכן לנשיא מטמא לעולם ר"ל אע"פ שאינו מ"מ ויש כאן כמה אלפים ואזה קאי נמי מ"ש ולרבו לא יטמא אם יש לו שיעור דהיינו נמי כשאינו מ"מ אלא מת בתוך העיר והו"א דתלמיד אצל רבו יש לו דין כל ישראל עם הנשיא קמ"ל אלא אם יש לו שיעור דהיינו מי שעוסק בצרכי קבורתו אינו יכול לטמא לו ולעסוק עמו בקבורתו ועד"ר: (מתאבל עליהן דין ז' ול' כמ"ש לקמן עכ"ה):

בין בתולה בין נשואה וכ"ש ארוסה:

ואחותו נשואה מאביו דאילו אחותו בתולה מאביו כהן נמי מטמא לה:

וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו פי' אפי' לדעת הרמב"ם שסבר שכהנת אינה מצווה לטמא:

גר שנתגייר הוא ובניו מדברי מ"ו משמע דדוקא נקט רבינו הוא ובניו אבל הוא ואמו צריך להתאבל עליו אבל הרמ"א פסק דאפי' על אמו א"צ להתאבל ועיין בדרישה:

חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל כו' הואיל שהיא עצמה אינה קורבה דשאר:

על כל הקרובים שמתאבל עליהם ונתן טעם דלא גרעה בכבוד בעלה מכל הקרובים שמתאבלים על שניות שלהם וכתב דהכי איתא בירושלמי ב"י: (אלא כשהמת קרוב לו וצ"ל דמשום בעל כאשתו חשבינן אשת בנו לקרובים לו וכן בעל בתו חשיב קרוב דאל"כ קשה הא כבר כתב בסמוך דהרא"ש לא חילק בין קורבה דקידושין כגון אשת בנו ובעל בתו לקורבה דשאר עכ"ה):

והאבל מכיר אותו פירוש יודע ע"י אחרים שמגידין לו ומכיר בו איך שיצא לחוץ והתנהג כשאר כל אדם בלא אבילות:

אבל בפני האבל ר"ל באותו עיר שיודע לו מה שהוא עושה והוי כאילו בפניו ממש:

וכ"כ הרמב"ן ואע"ג דהרמב"ן כתב לעיל ולא כמו שנהגו עכשיו כו' היינו שיש יחידים שמתאבלים וכתב הואיל שהוא רוצה להתאבל כמו שהוא לדינא דגמרא אינו יוצא באבילות זה ר"ל כשיוצא לשוק אינו נוהג אבילות אלא צריך להתאבל אבילות גמורה וכאן כתב שהרוב נוהגין שאינן מתאבלין כלל. ועי"ל שהרמב"ן סבר שהכל תלוי במנהג מי שירצה שלא לנהוג כלל הרשות בידו ומי שירצה לנהוג במקצת ולא בכולו גם כן הרשות בידו ומ"ש ולא כמו שנוהגין האידנא אינו ר"ל שעושין שלא כהוגן אלא ר"ל שלדינא דגמרא הוא אבילות גמורה ולא כמו שנוהגין עכשיו שנוהגין במקצת:

תינוק כל שלשים יום ויום ל' בכלל כו' ואפי' נולד תאומים והאחד נשאר חי (ולא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי בן קיימא הוי ואין מתאבלים עליו וכ"כ רשב"א עכ"ה) א"ז ועיין בב"י שמביאו:

אין מתאבלין עליו אפי' נגמרו שערותיו וצפרניו. צריך טעם מ"ש מלענין מילה בשבת דסמכינן אסימן שעריו וצפרניו כמ"ש לעיל בסימן רס"ו ובא"ח סימן ש"ל וי"ל דדוקא לענין מילה מקילין דממ"נ אי בר קיימא הוא מצוה קעביד ואי לאו בר קיימא הוא הו"ל כמחתך בבשר בעלמא וכמ"ש רבינו שם משא"כ כאן לענין אבילות כיון דלא ודאי בר קיימא הוא בדגמרו שעריו וציפורניו:

אפילו נולד לח' חדשים דאמרינן דבז' הוא ואישתהויי אשתהי:

ואי קים לן ביה שכלו חדשיו כולי ונולד לע' חדשים בין שלימים בין מקוטעין לכאורה נראה דה"ה אם נולד בחודש השביעי דמקרי גם כן נולד למקוטעים ויכול לחיות והא דכתב ונולד לט' חדשים לרבותא כ"כ דבנולד לט' מקוטע איכא פלוגתא משא"כ בנולד לז' מקוטע דהוה לידה לכ"ע מיהו אינו מוכרע די"ל דבאבילות הקילו והיכא דאיכא שום צד לומר דאינו בר קיימא ואיכא ריעותא לפנינו שנולד שלא בזמנו אין מתאבלין עליו:

ורבו שלמדו חכמה כו' ומתאבל עליו כו' וכתב ב"י ומ"מ נראה (דהיינו דוקא לענין אכילת בשר ושתיית יין אבל כו' עכ"ה) שמברך ומזמן דאין לנו לפטרו מברכה וזימון בלא ראיה: (וכל דין אבילות יום אחד ע"ל סימן רמ"ב וסימן ש"ס דסגי במקצת יום עכ"ה):