וקשקשת הן הקליפות הקבועין בו כן הוא לשון המשנה וביאר הרב המגיד שהם אותן הקליפות הנקלפות ממנו ביד או בכלי אבל הקבועה ואינה נקלפת מעור הדג אינה קשקשת:

ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד הטעם עיין בדרישה: (ע' באלו ג' המקומות בכל אחד קשקשת אחד עכ"ה):

ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם כו' נפקא לן מדכתיב אין לו עיין עליו:

יש מיני דגים כו' ק"ק דלא הל"ל יש מיני דגים שקשקשיהן דקין ומשמע דיש להן ודאי קשקשים אלא שאינן ניכרות אלא הל"ל יש מיני דגים שאין קשקשים ניכרין בהן וצ"ל דה"ק יש מיני דגים שקבלה בידינו שיש להן ודאי קשקשין אלא שאינן ניכרין ולפיכך גם שאר מינין שאין לנו קבלה בהן הבאים לפנינו ואין קשקשותיהן ניכר בהן סמכינן אכריכות בבגד או אנתינת מים. ומ"ש בידוע כו' ה"ק אם קצת מאותו המין כרכו בבגד ונמצא להן קשקשין סמכינן להתיר ע"ז כל המין אפילו בלא בדיקה ואמרינן בידוע שיש לכל המין קשקשין:

בידוע שיש לו קשקשין אפשר לפרש דר"ל אף כי אין אנו יודעין אם היו לו קשקשין תחת זנבו או תחת לחיו או תחת סנפירו הואיל ואנו רואין שיש שם קשקשים בידוע שהיו לו במקום הקבוע להם דדוקא כשאין לו אלא אחת אז צריך לידע שהאחת במקום קבוע אבל בנראה שיש לו הרבה אמרינן מסתמא היה במקום הקבוע ובזה יתורץ קושיות ב"י שהקשה וז"ל ולשון רבינו שכתב בידוע שיש לו קשקשים תמוה דכיון שאנו רואין שיש בהן קשקשין מאי בידוע שיש לו קשקשים ומצאתי להרשב"א שכתב בידוע שהיו לו קשקשים והיה נראה לפרש דה"ק הני לאו קשקשים חשיבי כיון שהם כ"כ דקין וטעמא דמכשירין משום דקים לן כל שקשקשים הללו מצוין בו היה לו קודם לכן קשקשים ממש ונשרו אבל לא משמע הכי מתוך דבריו ועוד דאמאי לא חשיבי לה קשקשים משום דדקה היא דאטו מי כתיב קשקשת גסה ועוד דלשון רבינו שכתב בידוע שיש לו א"א להתפרש כן ואפשר דה"ק בידוע שזו קשקשת הוא אע"פ שהיא דקה ביותר עכ"ל ונראה כאילו דבריו סותרין אלו את אלו דבסמוך כתב דאטו מי כתיב קשקשת גסה וא"כ מהיכי תיתי לומר שאינו קשקשת ועוד דל' רבינו והרשב"א אינן מתישבין לפירושו ולפי מ"ש א"ש. ואפשר לומר שב"י סובר שלא הצריכו מקומות קבועין הנ"ל אלא באין שם אלא אחת דקדק כן מל' הרא"ש שכתב דתוספתא קובע לו מקום כשאין שם אלא אחד דמשמע אבל באם יש שם הרבה לא קפדינן אמקום קביעתן ולכן כתב מ"ש:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בגמרא פריך ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר ומשני משום יגדיל תירה ויאדיר:

לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת כו' ק"ק דהל"ל רבותא דאפי' אם נמצא כל הדג לפנינו ויש בו קשקשת ואין בו סנפיר דאיכא ריעותא לפנינו אפ"ה סמכינן אקשקשת ואמרינן דסנפירין היו לו ונפלו וי"ל דנקט חתיכות משום אינך בבא דכתב אחר זה:

מצא חתיכות דגים אם החתיכות מתאימות כו' פרש"י שהחתיכות שוות וכשמניחין יחד מתחברות ונראה דאבדיקה זו יכולין לסמוך ג"כ בזמן הזה וכמ"ש מהרא"י שדימה עוף טריפה שנתערב אם שוות בראשיהן ע"ש בת"ה ס"י:

ואם אינן מתאימות כו' והשאר אסורות אפי' כולן מלוחין יחד ל' ב"י אפשר דאחת שנמצא בו קשקשים מותרות קאי וה"ק אע"פ שמחזיקים לאינך חתיכות בחזקת טמאים לא נאסרו חתיכות אלו שהם מלוחים עמהן ואפשר דאוהשאר אסורי' קאי וה"ק אפי' כולן מלוחין ביחד לא אמרינן מסתמא כולן ממין אחד הם וכיון דהני כשרות הני נמי כשירות עכ"ל ונראה לומר דקאי אתרווייהו ומ"ש אפי' כולן מלוחין יחד ר"ל שהם מלוחין בכלי אחד לפנינו ואיכא למימר דלאחר ששהו כל אחד שיעור פליטתו הונחו יחד ואז אין אוסרין זא"ז. וה"ט שאותו שיש בו קשקשים מותר מאחר שציר דגים טמאים אינה אלא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ואף אם נמלח עמו אינו אלא איסור דרבנן אבל אינך חתיכות ספיקא דאורייתא בהן ולחומרא והא דמספקינן לאמר שמא לא נמלחו אף שראינו אותן מלוחין בכלי אחד לפנינו ה"ט משום דאין דרך למלוח דג טמא עם דג טהור שדג טמא צריך למולחו יותר מדג טהור וכמ"ש ב"י לקמן בשם הר"ן:

ויש מהגדולים כו' שכתבו להתיר כל דג פי' אפי' אין לו קשקשת דאמרינן ודאי היו לו ונשרו במים:

וא"א כתב כו' עד והשאר אסורים הטעם דמתירין ע"י סימן ראש ושדרה החתוכות דאוקמינן אחזקה שהיו עליהן קשקשים קודם מליחה ונפלו או נטלו מהם בעת תיקונם אבל אם הובא שלם לפנינו ואין בו קשקשים לא סמכינן אהך חזקה לומר שנפלו קשקשיהן במים וכ"כ מ"ו ובזה יתורץ קושיות ודוחקים ב"י ועמ"ש בדרישה:

לפיכך מותר לקנות מהנכרים כו' שמא לא נמלחו יחד כבר כתבתי הטעם שאין דרך למלחן יחד וא"ז כתב תבא מארה באיש אשר רואה אותם מונחין ושרוין יחד וקנאם וכן דעת השערים ועיקר:

נכרי שהביא חביות מליאה מציר אם כילכית אחת כו' דעת רבי' בזה כדעת רש"י כמ"ש בדרישה דכילכית הוא דג טמא ואינו יכול לחיות כ"א בציר של דג טהור אמנם מעט יכול לחיות אף בשל דג טמא הלכך פתוחה אינה ניתרת אלא בשנים דחיישינן בא' דלמא מעלמא אתי משא"כ בסתימה שאין יכול דחיות זמן רב בציר דג טמא:

והרמב"ם כתב דרך אחרת כל חביות כו' דברי הרמב"ם כתבתי בדרישה ודע שהוא מפרש דכילכית דג טהור הוא כדברי ר"ח שכתבתי בדרישה והוא מפרש מה שאמרו כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דבפתוחות סגי בדג אחד בחבית א' שכל חביות פתוחות כחביות אחד חשיבי דאדם עשוי ליקח מזו וליתן בזו הלכך כמעורבות דמי ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתי חביות מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות והטעם שמתירין הציר בנמצא בה חתיכה דג טהור ולא חיישינן דלמא ציר טמא הוא כתב הר"ן דדרכן היה לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותן המין לראות שממנו נעשה ציר זה ודרכן היה שלא לערב ציר דג טמא עם ציר דג טהור ולפיכך כל שיש בו דגה מותר משום דאי משקר הוה נתפס כגנב אבל כשאין בה דגה הוא משתמיט:

כתב הרשב"א הא דשרינן ע"י דג טהור משוטט כו' הרשב"א מפרש סוגית הגמרא כרש"י רק שהוא מפרש כילכית שהוא דג טהור והטעם שמתיר בנמצא דג טהור כתבתי בסמוך בשם ר"ן ומ"ש בסוף דבריו הכל אסור אפילו הציר גזירה משום גופן ביאור דבריו נ"ל שאף אותן החתיכות שיש בהן קשקשים אסורות דהואיל ואנו אוסרין הציר אין טעם להתיר הדג שמונח בתוכה ודבר זר ורחוק הוא להתיר חתיכת דג המונחת בציר שהיא בחזקת ציר טמאה וע"דר:

קרבי דגים כו' (פי' שומנן ועוברי דגים בל"א רוגין הם ביצי דגים עכ"ה) ודון עוברי דגים יתבאר בסמוך:

אינם נקחים אלא מן המומחה ז"ל ר"ן רש"י פי' מומחה היינו הבקי בהם ואחרים פירשו דהיינו נאמן לפי שנחשדים עמי הארץ ליקח מן הנכרי בחזקת טהור ושמא טמאים הם:

אבל אם הם שלמים וניכר בהן סימן טהרה נקחין מכל אדם כתב הר"ן דאפילו מנכרי נקחין וכן מוכח בסימן פ"ו שכתב רבינו בבצים דע"י סימנים ניקחין אפי' מנכרי אע"ג דאיכא דעורבי דדמיא לדיונה ק"ו לקרבי דגים ואפי' הרמב"ם דפליג התם וסבר שאין ניקחין מן הנכרי י"ל דוקא גבי בצים פליג דאיכא דעורבי דדמי לדיונה אבל בקרבי דגים דליכא למיחש לזה כמ"ש בדרישה מודה אבל המ"מ כתב דנ"ל דגם בקרבי דגים לדעת הרמב"ם אין נקחין מהנכרי:

ומהו סימניהן כו' כמו הביצה בגמרא מפרש דבשלפוחית משכחת לה דראשו אחד חד ואחד כד ובדרישה כתבתי פירושו דשלפוחית דרבינו איירי בנימוחו אפ"ה ס"ל דמועיל סימנים אלו בצירוף אמרו של דג פלוני הן משום דאפשר לדמותן לשאר קרביים ולעמוד על האמת ומירתת וכן צריך אתה לומר ע"כ לדברי הגמרא באומר אני מלחתים או אלו הדגים כו' דמהני אפילו בנימוחו וק"ל:

וכתב ר"ת שהוא סימן מובהק להתיר עליו כל דג מדאמר כל דג משמע אפילו דג שבא לפנינו שאין לו קשקשת דאמרינן היו לו ונשרו במים:

ובירושלמי משמע שאינו סימן מובהק וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל פי' הרא"ש מסכים עם זה שאין להתיר עליו כל הדג אם בא לפנינו ואין בו קשקשים שאנו רואין ריעותא אבל ס"ל דקרבי דגים קונין מכל אדם וסומכין על סימנים אלו הואיל וליכא ריעותא וב"י תמה על רבינו מנ"ל שהרא"ש סובר כן וכבר יישבתי הכל בדרישה ע"ש. ובד"מ כתב דמועיל הסימן באומר של דג פלוני טהור ואין אנו מכירין אותו אבל לי נראה דקונין בשלימותן אף בלא אמר כלום ע"פ סימנים אלו ועד"ר:

והא דאין נקחין כו' או שאומר אני מלחתים פרש"י אני מלחתים הדגים וראיתי דגים טהורין הן ומהן הוצאתי הקרבים האלו ע"כ אבל אין אנו מכירין אותו דג וגם לא אמר דג פלוני וכתב בית יוסף דזו ואצ"ל זו קתני וכבר כתבתי בדרישה דלעד"נ דלא זו אף זו קתני ובאומר אלו הדגים שקרבין אלו מהם פירוש אפילו אינו אומר שהוא מלחם אלא שלקחם מאחר ואפשר לומר דלמא לא מאלו הדגים ויכול להשתמט ואינו מרתת ואפי' הכי סמכינן אסימנים אע"פ שהן נימוחין וכמ"ש לעיל:

נקחין מכל אדם כתבתי בסמוך דאפילו מנכרי:

אבל אם אומר של דג פלוני טהור הוא כצ"ל ולא גרסינן וטהור בוי"ו ופירושו שהוא אומר לנו שהוא טהור אבל אין אנו מכירין אותו:

והרשב"א כתב דאפילו הן שלמין כו' אין נקחין ממי שאינו מומחה כמ"ש דס"ל דדין קרביים כדין בצים כיון דסימנים לאו דאורייתא:

אא"כ אמר של דג פלוני וטהור הוא גרסי' וכן הביא ב"י להדיא ל' רשב"א בדע"ד ע"א שכתב אם אמר של דג פלוני וטהור הוא נאמן. וב"י כתב ע"ז ז"ל מ"ש רבינו בשם הרשב"א וטהור הוא היינו לומר שאנו מכירין שאותו דג טהור הוא ומש"ה נאמן הא לאו הכי לא ויש קיצור בלשון רבינו שמאחר שהוא ז"ל כתב בסמוך דאם אמר משל דג פלוני וטהור הוא אינו נאמן ה"ל לבאר דרשב"א איירי דכשאנו מכירין שאותו דג פלוני טהור הוא דשרי עכ"ל ולפי מ"ש דלעיל גרסינן טהור בלא וי"ו וכאן גרסינן וטהור בוי"ו לק"מ דלעיל שכתב טהור הוא היינו שהוא אומר כן וכאן כתב וטהור הוא בוי"ו מורה שהוא אומר לנו משל דג פלוני המה ואנו יודעין שהוא טהור:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה הב"י תמה הלא לא כתב הרא"ש כן ועד"ר שהוכחתי שכן הוא דעת הרא"ש:

וכתב עוד הרשב"א עוברי דגים והם הבצים כו' כצ"ל:

ומשני סמי עוברין ואף שברייתא נאמר להדיא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים אלא תלמודא דמשני למ"ד סמי עוברי דגים מגיה נמי הברייתא כך סימני קרבי דגים וכמ"ש לעיל לשון הגמרא:

אלא שזה משריץ בפנים פרש"י דג טהור לאחר שהטיל ביציו משריצין ונוצרין מאליהן בחול ודג טמא משריץ בפנים לאחר שנגמרו ביציו במעיו נגמר הדג כשאר בהמה וחיה רש"י בבכורות דף ז':

דג טמא שבלע כו' אפי' לא ראינו שבלעו פי' ולא אמרינן אשרוצי משריץ ליה. וז"ל הגמרא בבכורות דף ז' אפילו כי חזינא דבלע נימא האי איעכלא והאי אשרוצי אשריץ אמררב ששת כגון שמצאו דרך בית הרעי רב פפא אמר כגון שמצאו דרך בית הבליעה ופרש"י ואי עוברו הוא בבית הרחם ה"ל לאשתכוחי רב אשי אמר רוב דגים במיני משריצין וכמו שבלע לנינינו דמי ע"כ וכוותיה דרב אשי פסקו הפוסקים וצ"ע מאי זה דקאמר רבינו בין נמצא דרך בית הבליעה בין דרך בית הרעי מאי נ"מ ומאי אולמא האי מהאי הא שניהם סימנים שאינו נשרץ בגופו של דג טמא דא"כ בבית הרחם ה"ל לאשתכוחי וכדפרש"י והכי הל"ל אע"ג דלא חזינן דבלעו וגם אין ידוע אם נמצא דרך בית הרעי או בית הבליעה או לא ובזה הלשון כתב הרא"ש שם. וב"י הביאו בסימן זה וד"ל שאין אנו יודעים אם נמצאים במקומות הללו שהם סימן שנבלעו או לא רק בבית הרחם שאז הוא ודאי אסור שהוא נשרץ שם אפ"ה מותר כרב אשי ועוד מאחר דכבר כתב רבינו דאפי' ביצא לחוץ מותר אע"ג דאיכא למימר דמבית הרחם יצאה והיינו מטעמא דרב אשי דאמר דגים במינם משריצין תו לא היה צ"ל בין נמצא דרך בית הרעי וכ"ש הוא. ונלע"ד ליישב זה כשנעורר עוד קושיא אחרת והוא למה התירו רב אשי ולא חייש למיעוטא דמשריצין באינם מינן דהא איסורא דאורייתא הוא. ונראה דה"ט משום דשם בסוגי'. איירי דראו שבלע הדג טמא דג טהור מש"ה סמכי ארובא דבמינן משריצין ולא חיישי למיעוטא ולומר דדג טהור אתעכל והאי אחרינא הוא דבכהאי גוונא ודאי סמכי ארובא כיון שראינו שבלעה דג טהור משא"כ בשלא ראינו שבלעו דאז מסתבר לומר דדוקא בנמצא דרך בית הבליעה או בית הרעי הוא דמכשרינן ואם לא ראינוהו מונח שם ואיכא לאסתפוקי דלמא היה בבית הרחם חיישינן למיעוטא דמשריצין בשאינן מינן ורבינו התחיל וכתב תחילה דג טמא שבלע דג טהור ור"ל שראינו שבלעוהו ואז בכל ענין מותר אפי' כבר יצא לחוץ ואפשר לומר דמבית רחם יצא וכנ"ל. ואח"כ כתב דין השני ברבותא והיינו דאפילו לא ראינו שבלעוהו מ"מ יש להתירו וכתב דהיינו דוקא כשמצאוהו מונח בתוך הדג דרך בית הרעי או בית הבליעה וק"ל והל' קצת דחוק כמ"ש ובכל ענין שנמצא כו' וי"ו דובכל היא אינה מדויקת דהא בבא בפני עצמה הוא וגם מ"ש הוא דלא כמ"ש הרא"ש וב"י הביאו דכתב דרב אשי מתירו בכל ענין דמשמע אפילו לא ראינו שבלע ואפי' יצא לחוץ. מיהו קושיא אחרונה למה לא חשש למיעוטא אינה קושיא כ"כ דבאיסורא הולכין אחר הרוב אפילו במקום חזקת איסור נגד הרוב כדאמרינן בזאב שנטל בני מעים נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקוב וכמ"ש התוס' פרק קמא דמציעא ד' ב' ריש ע"ב ע"ש: