שרצים הגדלים כו' ושבבורות שיחין ומערות כו' בפרק שור שנגח את הפרה פי' רש"י והר"ן בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקורי אלא שיש לה פה. חריצין רחבים ומרובעים כמערה ואינן מקורי אלא פיו פתוח. נעיצין קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה ע"ש וי"מ חריצין ארוכין וקצרין ונעיצין רחבים ורבינו משמע דס"ל כפירוש זה מדכתב בסמוך לשון הרמב"ם אבל של חריצין ונעיצין המושכין כו' ולפירוש קמא חריצין הוא כמו מערה:

ושותה בכל מקום ס"א. אינו (וטעם דס"א הוא משום דמ"ש בין מקום אחד למקום אחר אבל אפשר לומר דא"צ למחקו שהרי כתב רבינו בסמוך אבל אם לא פרשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרין לכן קאמר דמותר לשתות על דופן הכלי מבפנים וא"צ לשחות עד למים לשתות ועי"ל דבא לאשמעינן דמותר לשתות אפי' בשפתו על הבור ולא חיישינן שמא פרשו משפת הבור וחזרו למים וק"ל עכ"ה):

והרמב"ם לא התיר כו' שהרמב"ם לא כתב בהדיא דבשל חריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין אלא שרבינו פירש כך גם המגיד דקדק כך מלשונו וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהמ"א שרץ המים הנברא בבורות שיחין ומערות הואיל ואינם מי נובעין כו' מותרין וכתב ע"ז ה"ה נראה מדבריו שחריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין כו' וטעם הפלוגתא כתבתי בדרישה ע"ש.

אבל אם פרשו כו' אע"פ שחזרו אסוורין משום שרץ השורץ על הארץ:

אבל אם לא פרשו אלא על דופן הכלי לאו דוקא נקט דופן הכלי וה"ה לדופן הבור דעלה קאי שכתב בסמוך פרשו לאחורי בור או על שפת כלי כו' וכל שכן הוא דהרי כשהם בכלי כבר נמשכו מן הבור ואפ"ה שרי אם לא פרשו אלא על דופן הכלי כל שכן בבור עצמו והטעם שמותרין דהיינו רביתייהו (פירוש מקום גדילתם עכ"ה):

לפיכך משקה שדרך לגדל בו שרצים אין לסננו בלילה כו' כתב ב"י נראה דדוקא במסנן על הקשין או על הקסמין הוא דאסור וסננו באורתא דאיכא למיחש שמא יפרשו ויפלו לתוך הכלי אבל מסנן בבגד דליכא למיחש להכי שהרי מה שפירש משליכין לחוץ וא"א לו לחזור וליפול למשקה באורתא נמי שפי ליה וש"ד ורבינו שכתבו ולא הזכיר קשין איני מוצא לו טעם עכ"ל ונראה דסתמא כמפורש דהא לא אסרינן אלא משום שמא יחזרו השרצים וכו' ממילא דהיכא דליכא למיחש לזה שרי:

בד"א שלא פירשו מן הפרי וכו' כתבתי בדרישה דכל אלו אבעיות בגמרא ולא אפשיטו ולחומרא ומ"ש רבינו או על הגרעין שבתוכו נראה דאין רצונו לומר שעדיין הגרעין בתוך הפרי דזה אין סברא לאסור דהא ביצא לאוירא או חוץ לפריו עיקר הקפידה וגם מאן יימר לנו שיצא על גבי הגרעין כשהגרעין עדיין בתוך הפרי סתום ואי מיירי שכבר חתכו הפרי לשנים והגרעין מונח תוכו פתוח לאויר היינו כאילו הגרעין הוא חוץ לפרי ועוד דאם כן מאי קאמר בתר הכי או שפירש מפרי אל פרי אסור הלא כל שכן הוא אם כשפירש בתוך הפרי עצמו רק שיצא מן הגרעין אסור כל שכן ביצא מפרי לפרי אלא נראה דמיירי כשהגרעין בחוץ ומ"ש רבינו שבתוכו ר"ל שהיה בתוך הפרי שמבאר לך באיזה גרעין קא מיירי. שוב ראיתי במיימוני פ"ב דהמ"א שכתב ז"ל או שנמצא התולע על הגרעין מבפנים כו' מוכח מדבריו בהדיא דאפי' נמצא עליו מבפנים אסור וכן מוכח בא"ו של מ"ו ורשמתיהו בת"ח כלל מ"ו דין ו' ע"ש. ומצינו דיכולין לידע שיצאה על גבי הגרעין כגון שמצאו התולע בתוך הפרי והגרעין מנוקב ואין תולע הגרעין בתוך הגרעין דאז ודאי תולע הנמצא בתוך הפרי יצא מתוך הגרעין:

והרמב"ם אסר אפי' מת בתוך הפרי טעמו שהוא גורס בעי רב יוסף פירשה מתה בלא וי"ו מהו ומפרש שמתה בתוך הפרי ואחר כך פירשה ואיבעיא דלא אפשיטא לחומרא אבל המתירין אם מתה בתוך הפרי גרסי פירשה ומתה בוי"ו מהו ומפרשי האיבעיא שמתה לאחר שפירשה:

כתב הרשב"א כל זמן שנמצא בתוך הפרי כו' לא חיישינן שמא פירש וחזר טעם דין זה נלמד מדין שרצים שבבור וכלי שבסמוך דאף על פי שנמצאו בדופן הבור או בכלי לא חיישינן שמא יצא לחוץ. (והאי חור דנקוב לחוץ תלינן דתולעת אחר היה שם ונקב ויצא לחוץ ולא חזר שם עכ"ה):

והגדלים בפרי בעורו מחובר כו' ואסור הטעם כיון שהוא מחובר לארץ קרינן כו' שורץ על הארץ ומפרשי הא דקתני תולעת שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים ר"ל כשהפרי מחובר בעקרי זיתים וכו':

ורבינו תם ורבינו יעבץ התירו טעמם דמפרשי הא דקתני תולעת שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים ר"ל שהם בעיקר עצמו היינו באילן ולא בפרי:

כתב הרשב"א אפי' החור שהתולע בתוכו קטן פירוש ואין לו מקום לרחוש אפ"ה אסור כיון שנגדל בעודו מחובר:

אפילו הגדלים במחובר אם עבר עליהם י"ב חודש משנתלשו מותר הטעם דכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש ואם תאמר דלמא התליע במחובר ומת בתוכו דאסור תירץ הראב"ד ז"ל דלאחר שנים עשר חודש אין בו לחלוחית כלל והוה כעפרא דעלמא ומותר והכי דייק ליה לישנא דגמרא ע"ש דקאמר אינו מתקיים ולא קאמר אינו חי:

כתב א"א הרא"ש ז"ל גם לאחר שנים עשר חודש צריך לבודקו ולהשליך לחוץ התולעים הנמצאים כו' כנ"ל לגרוס וגם לגירסת ספר דגרסי ולהשליך התולעים הנמצאים ביניהם לחוץ כו' צריך לפרש שמלת לחוץ קאי אדלעיל אמ"ש ולהשליך ור"ל שצריך להשליך לחוץ התולעים הנמצאים ביניהם או על גבם וק"ל: (ואף לאחר שישליך הנמצאים יש לחוש כו' ר"ל הואיל והוא ספק אם התליע במחובר אם לאו ע"ר חיישינן לחומרא בתרווייהו האחד שמא התליע במחובר לכן ימתין שנים עשר חודש והב' אף לאחר שנים עשר חודש ניחוש שמא התליע בתלוש מקרוב ועודנו חי ויצא לחוץ במים וירחש כו' עכ"ה):

הילכך מנהג יפה כו' תוך שנים עשר חודש אין לו תקנה (פירוש בבדיקה זו אלא יבדקו כל אחד לעצמו רש"ל וכ"כ בא"ו שלו וכ"כ רמ"א בת"ח כלל מ"ו דין ז' שהמנהג שבוררין הקטניות שקורין ערביש תוך שנים עשר חודש על גבי שלחן ובוררין הנקובים מהם ואפשר דאין דרכן להתליע במחובר או דחשבינן לבדיקה זו כאילו בירר כל אחד בפני עצמו עכ"ה) הטעם שאין לו תקנה תוך שנים עשר חודש משום דחיישינן דלמא ישארו אחד או שנים מן המנוקבות ולא עלו במים צוננין ואותם אסורים אף אם לא יצאו לחוץ הואיל ובאו לתוכן בעודו מחובר והא ראיה שהצריך לתתן במים רותחין שמא נשאר אחד שלא עלה והר"ן כתב התולעים המתולעות במחובר אינן צפין למעלה כמו אותן שמתליעין בתלוש הלכך איכא למיחש כל שנים עשר חודש:

ואחר כך יתנם בקדירה רותחת האי דלא נותנין אותן מיד שקדירה רותחת דכל מאי דאפשר לתקן עבדינן דחיישינן שמא נתערב ביניהן אחת שאין לה שנים עשר חדש וזאת תעלה בצוננין ועוד דחיישינן שמא לא יהיו המים רותחין כל צרכן ולא ימותו מיד ויפרשו ועוד דחיישי' שמא יש ביניהן שכבר פירשו וחזרו:

כתב הרשב"א עבר ובישל תוך י"ב חודש כו' ואם לאו מותרים הטעם משום ס"ס ספק היה שם ראש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטל ואע"פ שאמרו בריה אינה בטילה לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה ואפי' חתוכה בטלה ובכל שיש בו שני ספיקות אזלינן לקולא אפי' בשל תורה. כ"כ הרשב"א:

ואם נמצא קצת בקדירה משליכו כו' כתב הראב"ד דוקא א' או ב' אבל ג' או ד' הכל אסור דכיון שנמצאו כ"כ הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר (ולא מהני לתבשיל בדיקה דלאחר ששלקן אין להם בדיקה אבל מי השלקות מותרת דאפשר לסננו והטעם מותר כ"כ רשב"א והביאו רמ"א בת"ח כלל מ"ו דין ח' עכ"ה) ומשום חד ספיקא שמא נימוחו ובטלו לא שרינן ע"כ וכתב הב"י דגם אם מצאן אחר יב"ח דינא הכי אלא שנלמד האי דינא ממ"ש הרמב"ם אם בשלם תוך יב"ח מש"ה כתבו כאן ועמ"ש בס"ס זה. ואפשר שרבינו שכתב בשם הרשב"א קצת ר"ל ג"כ דבר מועט א' או ב' ותו לא דטעמא דהראב"ד מסתבר הוא ועיין דרישה:

כל תולעים הנמצאים בבהמה כו' כולן אסורים הטעם מפרש בגמרא משום דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא והאי מדלא קא מהני להו שחיטה שהרי יש להן חיות בפני עצמן באיסורייהו קיימי ולא דמי לשליל דניתר בשחיטת אמו דהתם גזירת הכתוב הוא (דכל בבהמה תאכלו וילפינן מינה דוקא מין בהמה שבדומה לו יש פרסות וכמ"ש רבינו לעיל ס"ס י"ג) אבל דגים באסיפה בעלמא משתרי והני כי גבלי (לשון גידול עכ"ה) בהתירא קא גבלי ומה"ט תולעים שגדילין בבשר לאחר שחיטה מותרין כמו בדגים:

והנמצאים בדגים במיעיהם אסורים הטעם משום דמעלמא אתו ועיילי בתוך אזנו כי ניים:

והגדילין בבשר ודגים ובגבינה המלוחים הא דכתב רבינו המלוחים לאו דוקא שהרי דין זה מדברי הרא"ש והרא"ש לא כתב המלוחים גם הב"י בש"ע לא כתב מלוחים ורבינו אורחא דמילתא נקט דמסתמא כי משהין ליה זמן רב מולחין אותו ולאפוקי אם נמצא שם מיד אחר השחיטה יש לומר דמחיים בא שם ואסור בבשר:

מותרין כל זמן שלא פירשו נראה דגם אדלעיל קאי שכתב רבינו והנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין דהיינו דוקא בלא פירשו אבל פירשו אסורין דמ"ש מתולעין הגדילים בפירות התלושים דנאסרים אם פירשו ורבינו דלא מפרש גבי דגים חילוק זה סמך על מ"ש הנמצאים בבשר או בין עור לבשר דמשמע בנמצאו שם דוקא איירי ולא פירשו:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך תולעים הנמצאים בקערה כו' פי' מתים:

ואלו נשארו בבשר ועתה יצאו והא דאסרינן לעיל בעדשים שהרי כתב בשם הרשב"א דאם נמצאים קצת בקדירה משליכו וקאי אפי' אם נתבשל אחר שנים עשר חודש וכמ"ש שם ולא אמרינן עתה יצאו י"ל דשאני התם שהכנימה מצוי בהם אבל תולעים שבבשר לא שכיחי א"נ משום שבבשר אין גידולן אלא בחוץ ואותן שבחוץ נפלו כשהדיחו הבשר אבל הכנימה עיקר גידולה באמצע הפרי הלכך חיישינן שלא יוצאת בהדחה ועתה פרשה לחוץ בשעה שהניחה לקדירה לבשלה: