משנה זו מפורשת היא במסכת נדה והטעם מפורש שם ואיני מקבל על עצמי לפרש כאן כל המשנה שהיא שקועה בגמרתנו והיא מפורשת במקומה רק המשניות שאינם משוקעות בגמרא בהן אני מפרש מה שיראוני מן השמים:

יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר והעומר עשירית האיפה איפה ג' סאין שהם י"ח קבים שמאי סבר עושרא מלבר אייתי תרין קבין והב על שמנה עשרה קבין הוו להו עשרין קבין עושרייהו כמה הוו תרין קבין ואמר רחמנא עריסותיכם שתי עיסות כי עבדת תרי עיסות משתי קבין אשתכח דחד קבא הוה ליה חדא עיסה ואמר רחמנא מכל עיסה חלה תרימו תרומה והיינו טעמא דשמאי והלל נמי עושרא מלבר סבירא ליה כדאמרן מיהו עריסותיכם לא דריש ליה בשתי עיסות אלא עריסותיכם דכל ישראל אשתכח דשתי קבין דאינון עושרייהו דכ' קבים היא הויא עיסת מדבר:

וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא קב ומחצה חייבין בחלה פירוש קב ומחצה ירושלמיות שהן יתרות שתות על של מדבר:

משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבים בחלה. פירוש משבאו לציפורי והגדילו המדות שתות על של ירושלמיות שחזרו קב ומחצה שהן רביעי קב לחמשה רבעים דהיינו תוספת שתות טעמייהו דרבנן קסברי עושרא דקרא מלגאו וסברי לה כבית הלל דהאי עריסותיכם חדא עיסה היא מיהו תוספת השתות שהוסיפו על המדות ירושלמיות על מדבריות וצפוריות על ירושלמיות הוא דקים להו לרבנן דשתות מלבר הויא הלכך י"ח קבין מדבריות כי עבדת להו ירושלמיות הוו להו ט"ו קבין דלי עושרייהו הוה ליה קב ומחצה ירושלמיות שהן רבעים צפוריות והיא הויא עיסת מדבר:

רבי יוסי אומר חמשת רבעים פטורים חמשת ועוד חייבין. פירוש רבי יוסי הוה דר בצפורי וידע כי השתות שהוסיפו אנשי ציפורי על של ירושלמיות שתות מלגאו הוה נמצא כי במדת ששת רבעים ירושלמיות הוסיפו רובע אחד ירושלמי וחשבו אותה ששת רבעים דהיינו תוספת שביעית לירושלמיות שעשו מן השבע ירושלמיות שש צפוריות ותוכן הדבר תראה הענין כאילו עשו כל לוג של צפורי שבעה ביצים שאינן אלא ששה בירושלמיות נמצא קב ומחצה ירושלמיות הוו להו ל"ו ביצים בכל קב ארבע לוגין וכל לוג ששה ביצים חשבת ה' לוגין צפוריות דכל לוג מינייהו הוי ז' ביצים הוו שלשים וחמש ביצים נמצא שעדיין הוא צריך למלאות לחשבון ששה ירושלמיות ביצה אחת והיינו ועוד דקאמר ותנא קמא סבר שתות מלבר הוה הלכך על כל לוג ולוג הוסיפו ביצה וחומש ביצה וכי חשבת חמשת לוגין צפוריות וכל לוג ולוג שבע ביצים וחומש ביצה הוו להו שלשים ושש ביצים דהיינו ששה לוגין ירושלמיות דהוי כל לוג מינייהו שש ביצים:

טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדה תורה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר מדה הגדולה המפורשת בתורה והאי דלא שיער הלל בקבין כי כוליה גמרא והו"ל למימר ג' קבין דקיי"ל הין תריסר לוגי אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין ואידך לא:

שמאי אומר תשעה קבין. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן הלכך הם חשובין לפסול את המקוה בשאובין דשיעור טבילה פוסלת טבילה בציר מהכי לא:

וחכמים אומרים שלשה לוגין וכו'. טעמייהו דרבנן כיון שהן נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשוב לנסכי צבור לענין [זה] נמי חשוב ופסיל ליה בשאובין ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד בלחוד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפ"ע אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים:

פירוש ובתוספתא דעדיות (פרק א') תניא שלא יהא אדם עומד במקום שמועה שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה. ולשון התוספתא יש לפרשו על לשון הפיסקא אחרונה לבדה כלומר מאחר שכבר נתבטלו דברי שמאי והלל מעדות הגרדיים שהרי קיימו את דבריהם א"כ למה הזכירו אותם עוד אחרי אותו העדות אלא ללמד לדורות הבאים שלא יהא עומד על דברו במקום שמועה ולא נהגו לא כדברי שמאי ולא כדברי הלל אלא כעדות שהועד להם מפי שמעיה ואבטליון. ועוד יש לפרשו בג' הפיסקות הנזכרות שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא ללמד לדורות הבאין וכו' והנה לזה הפירוש מה שאמרה התוספתא שלא יהא אדם עומד על דברו במקום שמועה לא יבא על נכון ואפשר לומר כי מה שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה מפי השמועה אמרוה:

ולשון התוספתא תצטרך עליהם שעה ויסמכו עליהם. דומה לזה הלשון שאין ב"ד אחרון יכול לסמוך על דברי היחיד אלא בשעת הדחק. שאין ב"ד יכול לבטל וכו' כלומר ופירוש בשעת הדחק נמי אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו וכו'. ואפשר כמו כן לומר כי הטעם האמור בתוספתא טעם בפ"ע הוא וטעם האמור במשנה טעם אחר הוא לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים האחרונים שהן קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו' אלא מכיון שמצאו היחיד [מן] הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות זהו טעם משנתנו: ולשון התוספתא טעם אחר כמו שפירשנו למעלה וזה עיקר: הא דקתני בחכמה ובמנין מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי:

לשון התוספתא שמעתי ר"י אומר לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן וחכ"א לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים אלא שזה אומר טמא וזה אומר טהור יאמרו לו כדברי פלוני שמעת וז"ל התוספ' ואינו שוה לשון המשנה ולשון התוספ' צריך פנים שאם לא הוזכרו דברי היחיד כלל כ"ש היו בטלים וא"כ ר"י מאי קאמר ואפשר לפרש לשון התוספ' דה"ק למה הוזכרו דברי היחיד בין דברי המרובין כלומר כששונה אדם את משנתו למה הוא שונה ר' פלוני מתיר וחכמים אוסרין א"נ אסור ורבי פלוני מתיר היה לו לשנות דברי המרובים בפ"ע כסדרן מפני שהם הלכה למעשה ולפרקים ישנה דברי היחיד כמו כן כסדרן כדי שלא ישכחו אלא כדי לבטלן כלו' פעמים שיזדמן מעשה לידו מתוך שתהא משנת היחיד סדורה בפיו בפ"ע ישכח דברי המרובין ויעשה כמשנת היחיד ולפיכך סמכו דברי היחיד לעולם אצל דברי המרובים כדי שיעשה כדברי המרובים ולא יטעה לעשות כדברי היחיד. זה פי' לשון התוספתא. אבל לשון המשנה ר"ל למה הוזכרו דברי היחיד כלל כדי לבטלן לדורות שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל היה סבור המקובל מרבו כי היא קבלה מיד המרובין מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל והא דקתני במתני' א"ר יהודה א"כ למה הוזכרו ארישא דמתני' קאי כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים למה הוזכרו דברי היחיד וכו':

משנה זו עיקרה באהלות פ"ב דתנן ואלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וכזית נצל וכו' ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע"פ שאין בהם רובע טמאין: פי' רובע עצמות רובע הקב. ומפרש בתוספתא איזה רוב בנינו השוקים והירכים והצלעות והשדרה ואיזה הוא רוב מנינו אפי' ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהא בו מאה ועשרים וחמשה. אמר רבי יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ובית הלל אחד משוקים ומירכים נמצא רוב בנינו בגודל ובמסכת נזיר פרק כהן גדול ונזיר מפרש טעמייהו דב"ה דאמרי מן הגויה שכן ישנה במפרקי ידים ורגלים והתם נמי מפרש לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דוקא משדרה וגולגולת: לפרש האי סוגיא מתחזי לי פירושא הכי בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפילו מאצבעות ידים ורגלים או מקטלית או מכתפים או מקנה היד או [ממרפק. יעב"ץ] ממפרקת אע"פ שאין רוב בנינו לא מן הגויה ולא בגודל וב"ה סברי דוקא מן הגויה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקים לא הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים כלומר קטועי הרגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינן מעיקר הגוף ואף על פי שהשוקים הם מרוב גבהו של אדם וכ"ש אצבעות ידים ורגלים ושאר העצמות הדומים להם דאין מטמאין באהל: וכשאמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי ב"ש וב"ה אחד וכו' כלומר האי משנים ומשלשה דקאמרי בית שמאי לאו כל עצמות הגוף קאמרי אלא על השוקים והירכים שהן רוב בנינו בגובה ואע"פ שהשוקים אינן מכלל הגויה מ"מ להאי מילתא הן שוין דבעו נמי ב"ש עצמות מרוב בנינו א"נ איכא לפרושי דבעו ב"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שני שוקים וירך אחד והיינו בין משנים בין משלשה דקאמרי ב"ש ואף על גב דשוקים לא מן הגויה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקים גופייהו אע"ג דלא גויה נינהו מרוב בנינו בגובה הוו הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ולדברי ר' יהושע אפשר דב"ה נמי הכי סברי להו דכיון דאיכא מגויה בהדייהו מצטרפי. והאי מרוב המנין דקאמרי ב"ה לאו באצבעות ידים ורגלים קאמרי אלא מן העצמות הקטנות שבגויה כגון שלשה שבקטלית מכאן וג' מכאן ושתי צלעות דקות מכאן ושתים מכאן וארבעה שבכתף מכאן וארבעה מכאן שאלו מן הגויה הם ואינן מרוב הבנין:

ונ"ל דהאי דקאמר רבי יהושע יכולני לעשות בית שמאי ובית הלל אחד משום דקשיא ליה בין משנים בין משלשה דקאמרי ב"ש השתא משנים אמרי מטמא באהל משלשה מבעיא ומשו"ה איצטריך למימר דבית שמאי ובית הלל אחד הם או קרובים דבריהם להיות אחד כדפרישנא דהאי בין משנים דקאמרי בית שמאי משתי ירכים והאי בין משלשה משתי שוקים וירך אחת הואיל ואיכא מן הגויה והוי נמי מרוב בנינו בגודל ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

פי' כרשיני תרומה מפני שהן מאכל בהמה אין מוזהרין על שמירת טהרתן כמו שמוזהרין על תרומה שהיא מאכל אדם כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה שהיא ראויה לך אתה צריך לשמרה מן הטומאה אבל כרשינין מאכל בהמה הם ואינו מוזהר על שמירתן מיהו ב"ש סברי שורין ושפין בטהרה דאכתי לא מוכחא מילתייהו ודלמא אתי למיטעי בהו במינא אחרינא שהוא מאכל אדם ושפין בטומאה כי בודאי השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינין הלכך ידיעא מלתא דכרשינין נינהו ומאכל בהמה הוו:

שמאי אומר יאכלו צריד. פי' ישמור אותם מן ההכשר קסבר גזרינן בהו אטו קטנית אחר שהוא מאכל אדם ואין מאכילין אותם לבהמה והן מוכשרין אינו יכול לשמרן לפני הבהמה ומשום הכי ישמור אותם מן ההכשר כדי שלא יהיו מקבלים טומאה רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל:

פירוש האי פיסקא חוץ לירושלים קא מיירי והאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני וקא בעי לחלופינהו בסלע וקסבר כולהו מעות דהיינו פרוטות של נחשת פירא נינהו וכספא טבעא וחוץ לירושלים מחללינן פירא אטבעא מיהו ב"ש סברי כיון דכספא חשיב טפי כולהו בעית לאוקמי אכספא דהשתא מיהת לא צריך לפרוטות כלל עד דמטי לירושלים וב"ה סברי כיון דכי מטי לירושלים מיבעי ליה לחלופינהו לפרוטות דלמא דמחלף ולא מחליף קא מצריך ליה מידי למזבן בפרוטה ולא מצי למזבן אי נמי כיון דחזי שולחני דכ"ע צריכי לפרוט מתיקרי ליה פרוטות וקא פסיד מעשר שני הלכך בשקל כסף ובשקל מעות:

ר"מ אומר אין מחללין כסף פירות על הכסף. פירוש כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים וקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע"ג דפרוטות לגבי כספים פירא נינהו מ"מ כיון דלגבי פירות טבעא נינהו כסף מקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בבבא מציעא:

וחכמים מתירין. איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עלוי כספא כגון מעין ופונדיונין על הסלע מחללין דלא דרשי הכסף כסף ראשון וכ"ש פרוטות על הסלע וב"ש וב"ה סברי פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי. כספא אבל כסף על הכסף לא דלהכי אהני הכסף:

ופי' הא פסקא מיירי בגברא דאית ליה סלע של מעשר שני וקאי בירושלים והוא איצטריך לפרוטות ובירושלים ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב"ש סברי כיון דבירושלים הלא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלים כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכים והוא הכסף הילכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי הן צריכות לו:

ר' עקיבא אומר די לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה על מחצה:

רבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף נראה לי אספרי כסף היינו מעין ור' טרפון אתא למעוטי משיעור דרבי עקיבא דר' עקיבא סבר שלשה מעין בכסף ושלשה מעין בפרוטות ור"ט סבר ד' מעין בכסף ושתי מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שעורא מחבריה בפרוטות ושמאי ממעט מכולהו ואמר יניחנה בחנות כלומר יתננה לחנווני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסר או בפונדיון מן הסלע על אותו המזון עד שיתחלל כולו ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דלמא זילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא פסיד באכילת מעשר וב"ש לא חיישי להכי במאי דצריך טפי בעי לאוקומי:

פירוש הני תרין פיסקות איתנהו במסכת כלים פרק שנים ועשרים ובתרוייהו תנן כסא שלא היו חפוייו יוצאין ונטלו טמא שכן דרכה להיות מטהו על צדו ויושב עליו. כסא שנטלו חפויו האמצעי והחיצונים קיימים טמא. נטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא רבי שמעון אומר אם היה רוחב טפח. כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. לפי הסוגיא הזאת נראה כי הטומאה הזאת טומאת מדרס היא ודומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאים נחלקו מדקתני סיפא כסא שלא היו חפוייו יוצאים ונטלו טמא שכן דרכו וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך בזרועותיה ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשויה זרועות זרועות וכשחפוייו יוצאין ונכנסים שאדם יכול להכניסם ולהוציאם כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלים ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שנטלו חפוייו כבר בטלו תשמישיו מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום המושב הירך קבוע הוא כעין קתדרא פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפי' נטלו חפוייו טמא שראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו כתחלתו מיהו בית שמאי סברי אפילו בשחפוייו יוצאים ונטלו טמא מפני שלא בטל ממנו תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו.

שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא. פירוש אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להפכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות [[לו מסגרת. יעב"ץ]] מסוגרת כדאמרינן בב"ב (דף סט.) מלבנות של הכרעי המטה מהו. ויש עוד לפרש אף מלבן של כסא טמא טמא המלבן כי הוא [[צ"ל הוא ראוי לישיבה]] לישיבה לבדו הלכך אפילו נטלו חפוייו ונתפרק הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע"פ שאין דרכו להפכו על צדו:

כסא שקבעו בעריבה וכו'. מפרש בתוספתא כדרך ישיבתו אבל לא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור ב"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא מדרס שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב"ה סברי כיון דאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר הוא. ואי קשיא לך לב"ה והתנן בכלים פ"כ כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו מעזיבה נתן עליו מעזיבה ולא קבעו וכו' אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי אלא משום דמחבר להו לבנין קא מטהרינן להו ומש"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי הילכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה תדע דתנן בההוא פירקא סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מאימתי היא טהרתו בית שמאי אומרים משישבר וב"ה אומרים משיקשר רבי עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר מאי טעמא משום דלא חזי השתא למדרס הוה ליה כמי שנשבר:

שמאי אומר אף העשוי בה. כלומר אפילו נעשה מתחלתו לכך טמא ומפרש בתוספתא אמר ר' יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא כלומר ואינו צריך ליחדו לישיבה הלכך אפילו נעשה מתחלתו לכך הרי כמי שנתייחד מתחלה לישיבה ואחר כך קבעו בעריבה דמטמאי ליה ב"ש ולמדנו מכאן כי המלבן של כסא תקון המושב או הרחבת המושב או מסגרת בית המושב והוא רוחב טפח וראוי לישיבה שאל"כ מלבן מבית האומן למה הוא טמא ולאיזה תשמיש הוא ראוי עד שיקבענו בכלי וכן אתה צריך לפרש מלבנות של כרעי המטה שהם כמו מסגרות למטה ומסתברא כי המלבן אינו אלא מסגרת דתניא בתוספ' דכלים פ' כיוצא בו בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור"ש מטהרין שאינו עושה מלאכה בגופו וכן שנו במלבן של עריסה בזה הענין דתניא מלבן של עריסה שהוא מלובש בפיקות ויש לו רגלים טמא מסורג בחבלים ואין לו רגלים ר"מ ורבי יהודה מטמאין ר' יוסי ור"ש מטהרין שאין עושה מלאכה בגופו ואם הוא כעין פצימים שעומד זקוף בצידי העריסה לא שייך ביה סרוג חבלים:

(יב-יג) ארבע פסקות הן שתים הראשונות במסכת יבמות השלישית במסכת גיטין הד' באה במסכת חגיגה אגב גררא והיא שנויה באהלות פרק חמישי (משנה ב' ג'):

מפרש אותה במקומה בקדירה שהיא נתונה בין בית לעלייה והמת בבית שהקדירה חוצצת מגבה ואין הטומאה עולה למעלה דלבית הלל מציל על כל מה שבעלייה ולבית שמאי אינה מצלת אלא על האוכלין והמשקין ועל כלי חרס אבל על האדם ועל כלי עץ שבעלייה אינה מצלת והטעם כמו שמפרש והולך שגזרו על כליו של חבר משום כליו של ע"ה שהוא טמא ואינו חוצץ מ"מ לא גזרו אלא על דבר שהחבר שואל אותו מעם הארץ כגון גופו שהוא נשכר אצל החבר וכגון כלי עץ שהחבר שואל אותו מעם הארץ אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס אין שואלים מהם לפי שאינו שואל ממנו אלא דבר שיכול להטבילו ולהשתמש בו ביום מפני טומאת מגעות והסטות אבל אוכלין ומשקין וכלים שאינן בני טבילה אין שואלין ממנו ובטומאת מת אין לו תקנה בטבילה ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי ושלא ישאל מכליו של עם הארץ כלל אי אפשר ושלא להשתמש בגופו נמי אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר ועל כרחו צריך הוא לגוף עם הארץ ולכליו הילכך (על) כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסטות [ומכל] ומכלי טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבלינן להו אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו וכיון שאנו צריכין לשאול מן גופו וכלי עץ כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ וינהג גם הוא טומאה בשלו ויזה עליו ויטבילו כראוי ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת:

וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. מפרש במסכת חגיגה על ר' יהושע קאמר שהלך ונשתטח על קברי ב"ש ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש וכו' כמו שמפרש את הענין כולה בקדרה שהיא נתונה בין בית לעלייה כך מפרש אותו בכלים פרק ט' בענין מוקף צמיד פתיל דתנן חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומינקת בתוכה פירוש והיא של עץ או של מתכת ומוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקים טהורים והמינקת טמאה בית הלל אומרים אף מינקת טהורה וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. יש ששואלין מה טיבן של אלו הפסקות במסכת עדיות ואף העליונות שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל מה טיבן לכאן. ונראה לי כי השלש פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן מפני שנדחו דברי בית שמאי ובית הלל מעדות חכמים ועדות הגרדיים כאשר פירשנו למעלה. ועל ידי ששנה חלוקת חכמים על דברי בית הלל שלא כל החכמים מודים לדברי בית הלל שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר' עקיבא חולק על כולם. וכן הפורט סלע ממעות מעשר שני והפורט סלע של מעשר. שני הפסקות יש על בית הלל מחלוקת אחרת זולתי מחלוקת בית שמאי אי נמי איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו תנא נמי הנך כולהו על אלו דברים שחזרו להורות ואיידי דתנא שלש פסקות ראשונות שלא עמדו דברי בית הלל תנא נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: