משנה זו עיקרה באהלות פרק שלישי ומביא מקצתה במסכת חולין פרק העור והרוטב (דף קכד:) דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו אמר ר' דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל לר' ישמעאל נמי אין נוגע חוזר ונוגע הלכך עור שיש עליו שני חצאי זיתים מן הנבילה אין מטמאין במגע ואפי' נוגע בו מלפניו. וזו פירושא דמילתא הכי הוא כיון שמתחלתו לא נגע אלא בחצי זית אע"פ שחזר ונגע בחצי זית אחר והרי הוא נוגע עכשיו בשניהם וכן המאהיל על חצי זית אע"פ שחזר והאהיל על חצי זית אחר והרי הוא מאהיל עכשיו על שניהם היה ר' דוסא מטהר לפי שחצי זית הראשון לא טמאוהו בתחלה וכיון שבנגיעתו הראשונה לא טמא שוב אינו חוזר וניעור באותה נגיעה לטמא אע"פ שנצטרף עמו חצי זית אחר והא דקתני הכא הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או עשאן דאלמא במשא נמי פליג ר' דוסא ושמעינן לר' ישמעאל דמודה בשני חצאי זיתים דמטמאין במשא כדאיתא במתני' דהעור והרוטב וא"כ אמאי א"ר יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד התם בשני חצאי זיתים המחוברים בעור קאמר דכי מסיט להו בבת אחת מסיט להו על גב עור אבל הכא בשני חצאי זיתים חלוקים קאמר דהוה ליה כמגע ומה מגע אין נוגע חוזר ונוגע אף משא זה אין נושא חוזר ונושא. ואי קשיא לך הא דא"ר יוחנן התם לאו א"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל ה"נ אין נוגע חוזר ונוגע איכא למימר משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דלמא בשני חצאי זיתים המחוברים בעור הוא ובנוגע מאחוריו קאמר כבר פדא דפליג אדרבי יוחנן במסכת חולין וטעמא דמילתא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע חוזר ונוגע כדא"ר פדא התם הלכך ליכא למגמר להא מילתא מנוגע אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבאהל איירי מעיקרא דמילתא משו"ה גמר לה ממאהיל והא דקתני ובמת הנוגע בחצי זית ומאהיל על כחצי זית וכו' דמגע ואהל מצטרפין מוקים לה במסכת חולין בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן ואין ביניהם טפח ומאהיל ביניהם דכולה נגיעה היא וכן אהל דקתני בהאי מילתא כה"ג הוא ומש"ה כי מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אין מצטרפין דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית כיון שהיא טומאה רצוצה ה"ל כנגיעה ואידך ה"ל אהל המשכה והוה שני שמות:

אר"מ אף בזה ר' דוסא מטהר וחכמים מטמאים וכו'. קא סבר ר"מ כל מאהיל נגיעה הוא ואפי' אהל המשכה עם הנגיעה מצטרפין. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן התם ומאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הוא הוה ליה למימר בהדיא ר"מ מהכא איכא למימר משום דר' מאיר דהכא אליבא דרבי דוסא וחכמים קאמר ודלמא לא סבירא ליה לדידיה ומשו"ה אייתי ליה מדר' מאיר דקאמר אנפשיה:

עיקרה במסכת טהרות פ"ח [מ"ח] וע"י משקה קאמרי רבנן מצטרף דתנן אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף פי' משקה עומד שאינו קטפרס:

מחללין מעשר שני על אסימון וכו'. מביא אותה פרק הזהב:

מטבילין ידים לחטאת. דברי ר' דוסא וחכ"א נטמאו ידיו נטמא גופו פירוש כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע ובמסכת חגיגה פ"ב סתם לה כרבנן דכוליה גופיה בעי טבילה. ויש לומר דאפי' נטמאו ידיו בהסח הדעת בעי טבילה לחטאת כדקתני התם נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו הא קתני טבילה לחטאת דומיא דנטילה לחולין ולתרומה מה התם בהסח הדעת לחודיה:

מביא אותה בתרומות פי"א וגרסינן עלה בני מערבא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין דמותר ונראה לי דוקא כשהוא משליכן אבל אם מכניסן אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות:

חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז וחכ"א חמש רחלות גזוזות כל שהן. עיקרה של זו במסכת חולין ומפרש על דברי חכמים כמה כל שהן אמר רב מנה ופרס ור' יוחנן אמר בששים כלומר כשהן גזוזות ס' סלעים ויהיה ראשית הגז סלע אחד מששים הן חייבות פחות מכאן פטורות והתם מפרש דלא פליגי דכי אמר רב מנה ופרס במנה בן ארבעים סלעים דהיינו ששים סלעים ור' דוסא סבר בעינא לכל חדא וחדא מנה ופרס ומפרש בתוספתא לרבי דוסא מנה מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים. ונראה לי דבמנה של קדש קאמר שהוא חמשים סלעים ופרס הוא כ"ה סלעים דהוה ליה מנה ופרס שבעים וחמש:

מתרץ במסכת סוכה פ"ק (דף כ.) אימא אף מדרס והתם מפרש במאי פליגי:

כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון דברי ר' דוסא וחכ"א כולם טמאות חוץ משל צמרים. פי' קליעות דבר שאינו ארוג אלא שהוא עשוי מעשה מחט והן עשוין חורין חורין כעין הרשתות והמכמרות וקאמר ר' דוסא כולן טהורות שאין עליהם תורת בגד דבעינן דומיא דשק חוץ משל גלגילון והוא אזור שעושים פעמים מן המשי פעמים מן הצמר ואע"פ שהוא נקוב כולו תורת בגד יש עליו מפני שלא נעשה מתחלתו לקבלה אלא לחגור בו מתניו ובמתיחתו מתחבר כולו ואין נקביו נראין כלל והוא משמש בגד ארוג וסתום:

וחכ"א כולן טמאים חוץ משל צמרים. פירוש של צמרים מוכרי הצמר ועושין להם קלעים מעשה רשת לתת בהן הצמר עד שימכרוהו ושהם שוקלין אותו בשעת מכירה כדי שלא יתפזר ואותו הקלע חוריו רחבים הרבה ואין בו מקום שיהיו חוריו דקים ראויין שיחשבו אותו לבגד והוא משמש כמות שהוא פשוט ורחב ותנן בכלים פ"ג החרם טמא מפני זוטו הרשתות והמכמרות של מלצור ומצודות ספרין טמאין דתנן פ' ח' העושה בגד מן החרם טהור מן הזוטו טמא זוטו הוא ממקום קצר שבחרם ונקביו דקים [מאד] והוא חשוב כבגד ובההוא פ' תנן לעיל מטה חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה טהור ובפרק כ"ד נמי תנן שלש סבכות הן של ילדה טמאה מדרס פירוש מפני שמהדקת בה את ראשה והיא טמאה על שערה וסוככת היא בראשה של זקנה טמאה טמא מת מפני שהיא מעברת אותה [מעל כצ"ל] על ראשה בשעת שכיבה ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום פי' יוצאת החוץ היא זונה כדמתרגמינן זונה נפקת ברא והזונה מתכוונת שיהא שערה נראה מתוך הסבכה ועושה אותה בנקבים הזכים הלכך אין עליה תורת בגד ותורת תכשיט נמי אין עליה לפי שאין הסבכה עשויה לנוי אלא לחמם את ראשה או לצניעות שלא יתפזר שערה או לשמור שערה שלא תישבר. ואי קשיא לך לתני נמי בפרקין דעדיות חוץ מצמרים ושל יוצאת החוץ איכא למימר בסבכה לא קא מיירי דהא יוצאת חוץ גופה סתם חלוקה עשוי כמין סבכה כדי שיראה בשרה מתוכו מ"מ אם אינו דומה לסבכה שעל ראשה טמא כדאמרינן לעיל חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה אלמא סתמא אינו כסבכה שלה והוא טמא הלכך אי תנא חוץ משל יוצאת החוץ משמע דאפי' חלוקה נמי טהור ומבעי ליה לפרושי הכי חוץ משל צמרים וסבכה של יוצאת החוץ הלכך איכא למימר דבסבכה לא קמיירי דמילתא פסיקא קתני מילתא דלא פסיקא לא קתני ואית דמפרשי כל הקליעות טהורות קליעות הם מעשה הענין כמו השרשרת שהיא גדילה ביד כולן טהורות דאריג בעינן דומיא דשק אבל קליעות כמו חבלים ומשיחות הם.

חוץ משל גלגילון. פירוש אזור והטעם מפני שהוא כתכשיט ובתכשיט לא בעינן אריג. עתה לזה הפי' קשה הטעם לדברי חכמים מה טעם כולן טמאות. ומאי שנא של צמרים משאר קליעות ואפשר לומר [דקסברי] רבנן כל דבר שהוא קלוע מג' חוטין [דינו] כארוג דמה לי אריג עם המחט ומה לי אריג ביד והקליעה מג' חוטין כמו אלו האזורות העשויות ממין המשי הגס הרי הם כארוגות ביד אבל החבלים והמשיחות גדילות משלש זו בתוך זו אלא שזורות הם ואפילו יהיו כמה חוטים שזורים יחד אין דינם כארוג. מ"מ הקליעות שהם כמו השרשרות העשויות מג' פתילים גדילות זו בזו טמאות לדעת חכמים:

חוץ משל צמרים פי' מוכרי הצמר שעושין אותן למאזנים שלהם ואותה הקליעה אע"פ שהיא משלש כעין השרשרת אינה מהודקת אלא מרופה כדי שיוכל להרחיב אוירה סמוך לכף מאזנים ולקצרה בעת הצורך משו"ה אותה הקליעה טהורה בפני עצמה אלא עם המאזנים. עוד יש לפרש הטעם בגלגילון לרבי דוסא למה הוא טמא משאר קליעות ואפשר לומר כי שאר הקליעות אין קליעתן מתקיימת אלא שהיא נסתרת בתשמישה חוץ מגלגילון שדרך האזורות לעשות להם כריכות בראשיהם או לנוי או לחזק ושוב אין קליעתן נסתרת. ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת שבת פ' במה אשה מוסף שעל הבגד שאע"פ שאינו אריג טמא כלומר כיון שהוא קבוע אע"פ שאינו אריג טמא מה שאין כן בבגד אלמא קליעה אינה מטמאה אלא בשק אבל לא בבגד התם בקליעה כל שהוא קא מיירי דבחוטי שק חשיבא מפני שהם גסים אבל חוטי בגד שהם דקים קליעה כל שהוא מג' חוטים לא חזיא ולא מידי. תדע דהכי הוא דהא כולה ברייתא דהתם בכל שהוא קמיירי בהדיא. ועוד דאמרינן עלה למאי חזי א"ר יוחנן שכן עני קולע ג' נימין ותולה בצואר בתו אלמא בקליעה כל שהוא קאמר דהיינו מג' חוטין שאין קליעה פחותה מג' חוטין. עוד יש לפרש בדברי רבי דוסא דקאמר כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון ומאי שנא גלגילון מפני שהוא רחב שעושין אותו מפתילים הרבה ודומה לבגד רחב. אבל שאר קליעות שהן צרות דינן כחבלים ומשיחות ואף על פי שאלו קלועות ואלו שזורות. ורבנן סברי אע"פ שרחבות כגלגילון טמאות חוץ משל צמרים אפשר כי של צמרים מג' חוטין לבד הוא שאינן שוקלין משקל גדול בבת אחת ודוקא בחוטין של בגד אבל בחוטין של שק הא אמרינן דג' נמי חזו לקליעה והפי' הראשון שפי' דברי חכמים מפני שהוא קלוע קליעה מרובה הוא העיקר אבל זה הפי' האחרון אינו כי דרך הצמרים בודאי דרכן לשקול משקל גדול. תדע שהרי שנינו במסכת כלים חוט מאזנים של זהבים ושל שוקלי ארגמן טוב שלשה אצבעות. חוט מאזנים של חנוונים טפח. חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית טפחים. ומפרש בתוספתא חוט מאזנים של שוקלי [) בס"א הגירסא מתכות.] זכוכית טפחים מפני שהוא תופס בשתי ידיו ומגביה אלמא איכא הכא כובד משקל יותר משאר מאזנים ומשו"ה צריך להיות טפחים. וכל זה הפי' האחרון שפירשתי על זו הפסקא הוא עיקר יותר מן הראשון ומה שהזכירו כאן בג' קליעות הזכירו בתוספתא בלשון גדילות וגם זה מראה פנים לפירוש האחרון:

נראה לי כשהקבול שלה ארוג אפי' לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא אבל של עור רבי דוסא מטהר דקא סבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי לו לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע"פ שאין בו ה' על ה' כדין העור טמא משום כלי:

נפסק בית האצבע שלה טהורה. לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה:

בית הפקיע. הוא הראש האחד שנותנין בו חוטי משי כדי להשמיעה קול בשעת זריקתה:

מביא אותה בכתובות פ"ג:

טמא זהו אדם טמא שנגע במת והאדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. א"נ בזב או במצורע ואותו הטמא עומד ברה"י סמוך ומצומצם לרה"ר שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א"נ איפכא שהטהור עומד ברה"י מצומצם לרה"ר והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקא סבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה"י ספק טומאת היחיד הויא ורבנן סברי בעינן שיהו הטמא והמטמא ברה"י והטומאה והטהרה השנוים כאן לא שהן מונחין ע"ג קרקע דהתם אפי' תרוייהו ברה"י טהורה משום דאין בו דעת לישאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבילה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהם טומאת אהל או טומאת הסט או טומאת מגע בכולן רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתיו. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה"י ורה"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר"ה או לרה"י כאשר פרשתי ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לרה"ר אלא בטומאה שהן לפני לפנים אלא שהאדם העומד בחוץ יכול לפשוט את ידו ליגע בטומאה א"נ שהן לפני לפנים והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה"י והטומאה ברה"ר שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולם ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה"ר טמא הואיל ואחת מהן ודאי ברה"ר כדאמר וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא לספוקי דלמא ברה"י ממש איטמי (א"נ) אפ"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמר ספק טומאה ברה"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור. וראיה לזה הפי' מדקחשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית. ובתוספתא נמי איכא הכי דברים ברה"ר ועשאום כרה"י קופה ברה"ר גבוהה י' טפחים והטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ספק הכניס ידו שם ספק לא הכניס ואפי' יש שם כזית מן המת טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע פי' ויש שם כזית נבילה או כזית שרץ ספיקו טמא סלע ברה"ר גבוה י' טפחים וטומאה נתונה על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור עלה לו ראשו ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא והא ברייתא כולה שנוייה לדברי חכמים דס"ל ספק ביאה לרה"י טהור ספק מגע טמא דבתוספתא נמי פליגי אליבא דרבנן דתניא היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו זה טמא וזה טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר כלים שטוחים ברה"ר והרוק מודבק בכותל למעלה מי' טפחים והטמא עובר ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר שהיה ר' יעקב אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים ברה"ר הרי הוא כרה"י ור' יוסי אומר כל שהוא דרך הלוכו ברה"ר הרי הוא ברה"ר טהור פירוש ואע"פ שבודאי הטמא והמיטמא למעלה מי' כיון שדרך הלוכו בר"ה הוא ואין רשות מפסקת ביניהם טהור:

פי' ג' מסמרים הם שנחלקו ר' צדוק וחכמים:

מסמר של שולחני. דרך שולחני פותח חנותו ומוריד את הדלת ע"ג ספסלים לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמר בשולחן ובספסלים כדי שלא ימוט. וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסין לשוק ע"ג עגלה ונועץ מסמורים בעגלה בצד הארון כדי להדקו שלא ימוט ויפול אלו השנים אינם עשוים אלא לחזק דתניא בתוספתא מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא התקינו לשמירה טהור וכו' צנורות התופסות את הרחים מלמעלה טהורות שאין עשויות אלא לחזק. ומסמר של אבן השעות כדמתרגמינן צל המעלות טולא דאבן שעיא שאינו משמש אלא לצל וכל אלו ר' צדוק מטמא דחשיב להו ככלים וחכמים מטהרים שאינם חשובים ככלים. ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו היא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהם במשנה כלים פרק י"ב דתנן מסמר הגרע פי' המקיז טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק ניטמא מסמר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלו של מתכת טמאה פי' אע"פ שאינה מקבלת כלים מסמר שהתקינו להיות פותח את החבית ר"ע מטמא וחכמים מטהרים עד שיצרפנו מסמר של שולחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר דבהאי מסמר שניהם מודים שהוא טמא ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי כי הארון אינו אלא במסמר שלו שאם יהיה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר לחוץ במחלוקת המסמרים דר' צדוק וחכמים ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שמסמר של שולחני והארון לענין אחד הם עשוים שאינם אלא לחזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. וי"מ מחלוקת ר' צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכה עליה לשוק ולהביאו מן השוק ר' צדוק סבר אע"פ שדרכם של גרוסות לעשות כך א) צ"ל כיון שלא חשב. יעב"ץ. כמו שלא חשוב לעשותה טמא משנגמרה מלאכתו ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמו שהוא עתיד לעשותה דמי והוא טהור עד שיעשנה לחברנה לו וגם העגלה טהורה בפ"ע לפי שאיננה מקבלת כלים אלא שמניחין עליה הארון להוליכה ואם העגלה של מתכת טמאה בפני עצמה מפני שהיא כלי לעצמה ופשוטי כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים מדתניא בתוספתא דכלים פ"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה מ"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה כמו שפירשתי ומפני כך נבלע ביניהם:

משנה זו עיקרה במסכת כלים פרק י"ב כסוי טני של מתכת של בעלי בתים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין של רופאים טמא הדלת שבמגדל של בעלי בתים טהור ושל רופאים טמא ומפרש בתוספתא שאם היה הכסוי של עץ טהור אפילו לרבן גמליאל אם היה משוקע עד חציו או עד שלישו טמא מפני שהוא ככסוי קופסא פחות מכאן טהור שהוא ככסוי קמטרא ותנן בכלים פרק ט"ז כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור ונראה לי מפני שזה מהודק ונעשה גופו של כלי וזה אינו מהודק וכן מפרש בתוספתא מפני מה הדלת שבמגדל של רופאים טמא מפני שהוא נותן עליה אספלנית ותולה בה את המספרים ואפשר כי זה הטעם כמו כן בכסוי טני רופאים שהוא טמא לדברי הכל מפני שהרופא משתמש על הכסוי כמו שמשתמש בטני:

והטני כמו מחתה כאותה ששנינו בתמיד הטני דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק קביים וחצי ותנן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נטל את הטני והניח לפניו וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים להניח בו סמנים שחוקים ובכסוי טני של מתכת של בעלי בתים נמי אפשר דבהא פליגי ר"ג סבר בכסוי נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע"פ שהוא פשוט טמא שהרי הוא של מתכת ורבנן סברי לא משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קא מיירי והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצף עליו מלמעלה. ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותו כדי שלא תפוג ריחם ואפי' בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו ככלי הוא דתנן בכלים פרק ששה עשר כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה וכסוי טני והמכבש של חרס וכו' טהור זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור הלכך של רופא טמא של בעל הבית טהור כדפרישית וזה עיקר:

ותלוי ב) המגרדת כו' ולכברה המגרדת כו' אמיה מגרדתא. יעב"ץ. המגררת פי' תלוי כאותה ששנינו בשבת גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה המגררת כי ההיא דאמרינן רב חייא ב"ר אשי עבדא ליה אמיה מגררתא דכספא לגרר בו גלדי צואה שעל בשרו או להתחכך בו ותנן בכלים פרק חמשה עשר כל התלויות טמאין חוץ מתלוי נפה וכברה של בעל הבית דברי רבי מאיר. נראה לי מפני שהוא משתמש בהן אף על פי שאין התלויות עמהן כלל וחכמים אומרים כל התלויות טהורות חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברות גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשיים פירוש הזקנים מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה זה הכלל ג) צ"ל העשוי וכו' תלוי המגרדת וכו' בשעה שמגרד. יעב"ץ. לסייע בשעת מלאכה טמא העשוי לתלאי טהור ורבן גמליאל ורבנן בהא פליגי דרבן גמליאל סבר תלוי המגררת נמי מסייע בשעת מלאכה הוא בשעה שמגרר את הסוס ואת שאר הבהמה ורבנן סברי אינו מסייע:

גלמי כלי מתכות מפרש בתוספתא אלו גלמי של מתכת שהם טהורין כל שהוא עתיד לשוף לשבץ ולגרד לכרכב להקיש בקורנס אבל מחוסר כן [או] אוגן או אוזן טהור מחוסר כסוי טמא והטעם לזה מפורש בחולין פ"א ור"ג פליג עלה דמתני' דעדיות ומשנת כלים אבל במשנת חולין סתים לה כרבנן דתנן טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ והיינו גלמים שהן טמאים כאן וטהורים כאן:

וטבלא שנחלקה לשתים. פי' לשנים והם שוים במראה ובהא פליגי ר"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול כדאמרינן במסכת חולין תנור שחלקו לשנים והם שוים שניהם טמאים וא"ת כיון שנחלק אע"פ שהאחד גדול מחבירו מ"מ אינו מגופף לבזבזין מארבע רוחותיו ותנן בכלים פרק חמשה עשר סרוד של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור גפפו מארבע רוחותיו טמא נפרץ מרוח אחת טהור ה"נ כיון שנחלק לשנים א"א שלא יהא נפרץ גיפופו מרוח אחד התם בסרוד של בעלי בתים קאמר דאינו מיוחד לכלי אלא לפרקים הוא עושה עליו ואם יזדמן לו לעשות ממנו מלאכה אחרת עושה הלכך אם אינו מגופף כל סביביו אינו כלי דהו"ל נסר בעלמא אבל טבלא שהיא מיוחדת לכלי אע"פ שאינה מגופפת טמאה מדרבנן כדאמרינן בבבא בתרא שאני פשוטי כלי עץ דרבנן תדע דהא סרוד של נחתומין ד) צ"ל ודף כו' לחלוקה. יעב"ץ. ודוקא של נחתומים פשוטים הם וטמאים מפני שהם מיוחדים לכלים ותנן נמי בכלים פ' כ"ה השלחן והדולפקי יש לו אחורים ותוך דברי ר' יהודה ר"מ אומר אין לו אחורים וכן טבלא שאין לה לזוזין פי' אין לה אחורים לסלוקה מפני שהאדם הופכה ואוכל עליה משני צדדים פעם בזו ופעם בזו הלכך אין לה אחורים אלא שני הפנים שלה תוכות הם אלמא טבלא שאין לה לזוזין טמאה מ"מ טומאה מדרבנן היא ולא תימא דוקא בטומאת שרץ הוא דגזרו בהו רבנן הואיל ויש לשרץ טומאה במקום אחר מן התורה בכלים המקבלים גזרו אף על הפשוטים אבל בטומאת משקין שאין להם טומאה מן התורה בשום כלי לא גזרו בהם על הפשוטים שהן אף השרץ אינו מטמא אותן מן התורה אלא אף בטומאת משקין נמי גזרו בהו רבנן דכולה מתני' דכלים פרק עשרים וחמש דאיתניא לה כולה בטומאת משקין איירי בה כלומר כדמפרשינן התם וטעמא דמילתא כיון דפשוטי כלי עץ דאית להו טומאה מן התורה ומאי נינהו הנך דחזו למדרסות גזרו בהן טומאת משקין אף על הפשוטים הואיל ויש בהן טומאה מן התורה גבי מדרס ובמשקה זב וזבה והכי איתא בבכורות פרק אלו מומין והשתא בהא פליגי ר"ג סבר כיון דאית לה טומאה מדרבנן אע"פ שאין לה לזוזים אמרינן אי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי כיון דטומאתה מדרבנן הא בטומאה דרבנן לא אמרינן תרי רובא ולקולא תלינן ואמרינן אפשר לצמצם משא"כ בכלי חרס דטומאה דאורייתא היא שהרי יש לו תוך לשברים שלו מ"מ אם נשבר לשנים אחד גדול ואחד קטן ואין בקטן ארבעה טפחים הגדול טמא מן התורה והקטן טהור וכשנחלק לשנים שוים שניהם טמאים משום דאפשר לצמצם והיינו דקתני מודים חכמים לרבן גמליאל בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור מכל מקום טומאת גדול מדרבנן היא כדאמרינן. עוד אני יכול לפרש בטבלא שנחלקה לשנים דבהא פליגי רבן גמליאל ורבנן דרבן גמליאל סבר טומאתה דאורייתא ואף על פי שאין לה לזוזים מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קיבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן לקולא תלינן כדאמרינן וכבר פירשתי כל זה בפי' תורת כהנים:

כולן שנויות במסכת יום טוב בפרק שני:

לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. מפרש בירושלמי מפני שטרחותן מרובה אף הוא אינו אופה אלא מה שצריך לו ליום טוב: