עיקרה במנחות פרק המנחות והנסכים והתם מפרש אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבלה וכוליה פרקין דלעיל והאי פירקא נמי לא שנו במסכת עדיות אלא מפני ארבעה דברים שהעיד (רבי) עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף [על] ב"ש וב"ה במראה דמים. אי נמי משום דם נבילות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפרק בתרא דעדיות חלקו עליו חביריו דתנן העיד ר' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא דם טהור. ונראה לי כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב"ש ולחומרי ב"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו בפ"ד כי התנא ששנה הפרק ההוא סבירא ליה [צ"ל בהנך] כהנך דהאי פירקא דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא מיהו אף על גב דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתניתין הלכתא נינהו:

ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת כדברי ב"ש וב"ה אוסרין. אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אלמא לאו כגופה דמו לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהוו ביצים לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא:

ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור מתריץ לה במסכת חולין מפני שנגמרה באיסור אבל גדלה ליכא למימר דטריפה אינה יולדת: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה כלומר מטמאה לח אבל לא יבש כתורת רוקו של זב אבל אינו מטמא יבש כתורת דם הנדה. ובמסכת נדה פרק בנות כותים איתא להא מתניתא והתם מפרש טעמייהו:

אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וב"ה אומרים אין אוכלין אלא בטובה. עיקרה במסכת שביעית פ' ד' ואיתא לפלוגתא דר' יהודה ורבנן התם ונראה לי טעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם:

החמת ב"ש אומרים צרורה עומדת וב"ה אומרים אע"פ שאינה צרורה. שנינו במסכת כלים פרק כ"ו [מ"ד] כל החמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים ר"מ אומר צרור שעה טהורה ר' יוסי אומר כל החמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור. ותניא בתוספ' דכלים (ב"מ פי"א) החמת בית שמאי אומרים מלאה ועומדת ובה"א מלאה וצרורה ר' יוסי (ור' יהודה אומרים) [ברבי יהודה אומר] חלוף הדברים. מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה. מעתה יש לנו לפרש משנה דעדיות דב"ש סברי בעינן צרורה עומדת כר"מ דאמר צרור עולם טמאות וב"ה סברי אע"פ שאינה צרורה כלומר אע"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאה וכולהו תנאי בכלים דלא כר' יהודה דאיהו ס"ל ב"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר סבירא ליה בעינן נפוחה בצרורה ועומדת ומר ס"ל נפוחה בצרור שעה ותנא קמא דברייתא הוא ר' יהודה דעדיות: קא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי. ובתוספתא דעדיות (פ"ב) לא קתני אלא ה' וקא חשיב להנך תרתי בחדא:

עיקרה במסכת חולין פרק כל הבשר (דף קד:):

תורמין זיתים על השמן וענבים על היין דברי ב"ש וב"ה אומרים אין תורמין עיקרה במסכת תרומה פרק ראשון ומסיים בה הכי ומודים שאם תרם שחייב לתרום שניה נראה דהאי מודים אבית הלל קאי מיהו אע"ג דצריך לתרום שניה תרומה הראשונה תרומה ומדמעת כדאמר בעלמא ויחזור ויתרום ומפרש בגמ' דבני מערבא בתרומה פרק ראשון א"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים וכן היא שנויה בתוספתא דתרומות אבל זיתים על שמן וענבים על היין בין לב"ש בין לב"ה ואפילו לרבי מאיר דמקל מדר' יוסי בכל אלה אין תרומה ולר' יוסי אליבא דב"ה אם תרם אין תרומתו תרומה והכי איתא במסכת תרומות פרק ראשון ומפרש טעמא בגמרא ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט כלומר כי הזיתים פסולת הרבה יוצא מהם והוא תורם מדת זיתים כמדת שמן ואפי' ירבה במדת הזיתים שמא יטעה ולא יוסיף כמדת השמן ר' חנינא אומר מפני הטורח ומוקי לה כר' יוסי דהוא מחמיר בגזל השבט אבל לר' מאיר אפילו זיתים על השמן לכתחילה אין תורמין אבל אם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום שניה כאותה ששנינו במשנה תרומה פרק ראשון בסוף הפרק אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על שנגמרה מלאכתו וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ומוקים לה כרבי מאיר הלכך אפילו שמן על זיתים נמי לכתחילה אינו תורם אלא [בין] שמן על זיתים ובין זיתים על השמן לר' מאיר תרומתו תרומה והכי תני לה בתוספתא ובירושלמי:

הזורע ארבע אמות שבכרם. פירוש הזורע בתוך ד' אמות לכרם בש"א קדש שורה אחת וב"ה אומרים שתי שורות. עיקרה בכלאים פרק ד' הנוטע שורה אחת של חמש גפנים ב"ש אומרים כרם וב"ה אומרים אינו כרם עד שיהו שתי שורות לפיכך הזורע ד' אמות שבכרם ב"ש אומרים קדש שורה אחת וב"ה אומרים שתי שורות פירוש התורה אמרה לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה ותבואת הכרם וכיון דסברי ב"ש כי חמש גפנים שעומדות בשורה אחת הם כרם אע"פ שאינן שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הלכך לא קדש אלא שורה אחת כי הוא כרם וכן כל שורה ושורה כרם בפני עצמה וכרם אחת אמרה תורה שתאסר ולא שתי כרמים וב"ה סברי כל שתי שורות הוו כרם אבל שורה אחת לא הלכך קדש שתי שורות:

המעיסה ב"ש פוטרין. פירוש מן החלה וב"ה מחייבין עיקרה במסכת חלה פ' ראשון ומסיים בה החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין ומפרש בגמרא דבני מערבא איזו היא המעיסה נותן חמין לתוך קמח החליטה קמח לתוך חמין איתא נמי נחלטה כל צרכה ב"ש מחייבין לא נחלטה כל צרכה ב"ש פוטרין ר' יוסי בשם ר' חזקיה שני תלמידים שנו אותה נראה מן הענין הזה כי המעיסה והחליטה תחילתן חלוט ברותחין וסופן נאפו בתנור ומשו"ה מתמה על דברי ב"ש דקא סברי תתאה גבר הלכך החליטה שהיא קמח לתוך חמין נחלטה כל צרכה ברותחין ואפ"ה כשהוא חוזר ואופה אותה בתנור קרי לחם והמעיסה שהיא חמין לתוך קמח שלא נחלטה כל צרכה כי הדר אפי לה בתנור פטרי ב"ש ומתרץ שני תלמידים שנו אותה כלומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואיתא להא מילתא פרק כל שעה אלא שהוא מפרש בגמרא דילן המעיסה והחליטה בהפך ובמקום החליטה נאמרה לעיסה והזכירו כאן מגלושין במקום חמין ויש שגורסין מוגלשין. ונראה לי על שם שמקריחין ומשירין את השער מן הראש כשמרתיחין אותו בהם על כן נקראו המים שהם חמים הרבה מוגלשין והוא משרש גבח שמתרגמינן אותו גלוש הוא לפי שהוא קרח מלפניו וכן שגלשו מהר גלעד שנקרחו:

מטבילין בהר דלית דברי ב"ש ובה"א אין מטבילין. עיקרה של זו במקואות פרק ה' ב"ש אומרים שמטבילין בהר דלית וב"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. ותניא בתוספתא מקואות איזהו [הר] דלית מי גשמים הבאים מן מדרון רואין אותם אם מתחלתן ועד סופן צרוף ארבעים סאה מטבילין ואם לאו אין מטבילין דברי בית שמאי וב"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו עגול ארבעים פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדים מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצים כמו במקום ב"ש סברי מטבילין במים היורדים בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואע"פ שאין בתחתית ההר מקוה הראוי לטבילה מפני שהמים היורדים מתפשטים לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע"פ שבנפילתן עדיין לא נחו המים וב"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש משוך במקום האשבורן ובא ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומשו"ה בעינן שיהיה ברגל הזוחלים ההם עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מ' סאה ורואין את העליונים כאילו הם למטה ואתיא כמאן דאמר גוד אסיק במסכת חגיגה. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע"פ שהמים יורדים בין כלי לכלי אין בכך כלום שאילו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם נשארו בו ארבעים סאה מטבילין בו מכל מקום כלים שגדר בהם לא הוטבלו מפני שהצד החיצון שלהן לא טביל במקום אשבורן:

גר שנתגייר ערב פסח וכו' עיקרה בפסחים פרק האשה:

אינו מטמא את הידים. פירוש מפני שהיא חכמתו של שלמה:

מי חטאת שעשו מצותן ב"ש מטהרין וכו' פירוש שכבר הוזה על האדם ואותה הזאה עצמה נגעה באדם או בכלים. ובתוספתא דפרה פרק בתרא וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחוריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחלקין היו לפניו חולין של רבים דורסין ולא נמנעין מפני מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. פירוש חולין של רבים מקום שמזין שם על כל הטמאים:

הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין וכן למעשרות. כך היא שנויה במסכת עוקצין. קצח פי' בערוך ניל"א בלע"ז ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכוונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק ואני שמעתי כי הוא אל קרוביי"א והוא אלכמון אלא שהכמון ארוך ממנו מעט והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד (דף מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דאר"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות:

פי' טבלה בין ימי טומאה לימי טהרה ואיתא במסכת נדה פרק בנות כותים:

עיקרה ביבמות פרק ד' אחים:

כדקא אזיל ומפרש. הוא היה מטמא שער הפקודה. עיקרה במסכת נגעים פ"ה איזהו שער פקודה מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן והלכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים עקביא סבר כיון שמתחילה הפכתו הבהרת לאותו שער לבן ונעשה כבר סימן טומאה הרי הוא סימן טומאה לעולם ואפי' היא בהרת חדשה שבהרת הזו לא הפכתו מכל מקום הרי הוא טמא מוחלט באותו שער לבן שנשאר בה מן הבהרת הראשונה דהא קרינא בה והיא הפכה שער לבן דהפכתו הבהרת ורבנן סברי בעינן שתהפכנו אותו הבהרת שהוא טמא ממנה א"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומן החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר וזה עיקר:

דם הירוק איתא במס' נדה פ' כל היד:

הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרין. עיקרה בבכורות פרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים והתם מפרש שכבר התירו מומחה ואח"כ תלש ממנו שער או שנשר רבנן סברי אע"פ שהכל מותר שהרי הוא מותר לשוחטו וליהנות מעורו ומצמרו אפי' הכי גזרינן דלמא אתי לשהויי לההוא בכור לצורך גזותיו ומחיים ודאי אסור לגוז אותו ולעבוד בו א"נ שהתורה אמרה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שאינו רשאי לשהותו יותר משנה בין תם בין בעל מום והכי איתא בבכורות בהא שמא ישהא אותו לגדל צמרו לצורך גזותיו ועקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר אבל היכא דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דקסבר מיגו דאהני התם חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה אהני נמי לצמרו ואף על פי שנתלש ממנו מחיים [צ"ל ובמת. יעב"ץ] (נמי) לא אהני וסתמא כר' יהודה ור' יוסי פליג עלה דאמר אפי' במת נמי שרי עקביא דכיון דהתירו מומחה הכל מותר אבל בשחטו דברי הכל מותר:

הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ואת המשוחררת וכו'. מפיק בסיפרי מכי תשטה אשתו דומה שכך הוא דורש עכשיו שהיא שוטה תחתיו ולא שכבר שטתה כל ימיה כלומר מאחר שהוא יודע בה שהיא למודה לזנות כבר נכנס בה על דעת כן ואין ראוי לומר בו ועבר עליו רוח קנאה ורבנן סברי אשה תחת אישה מכל מקום. ובסוטה ירושלמי תמן תנינן הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת וכו' במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל ולא גרים אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו אלא אנן קיימין בגר שנשא גיורת מה טעמא דעקביא בני ישראל ולא גריס מה טעמייהו דרבנן ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתו אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה. ותמיהא לי טובא לרבנן מאי שנא מעובד כוכבים שנשא בת ישראל ואיכא למימר משום דרבויא גופיה משמע שיהו שניהם שוים דכתיב אליהם מיהו גר [שנשא] בת ישראל ממעטינן ליה מבני ישראל:

דוגמא השקוה כלומר דוגמא דידהו מפני שהם היו גרים רצו להחזיק את הגיורת בכל דיני ישראל. ויש מפרשים שלא כתבו לה מגלת סוטה ומחקו לה אלא בעלמא כתבו לה ומחקו והשקוה כדי להחקירה שתודה:

ונדוהו כי חשד אותם לעשות שלא כדין לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאינם בודקים:

אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים נראה כי הראשונים [נחלקו] על אלו ארבע דברים והיו מחצה למחצה הוא שמע מן המחצה האחד והם שמעו מן המחצה האחר והוא עומד בשמועתו והם עמדו בשמועתן אי נמי עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב וחבריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב: