Rabbeinu Bahya, Shemot
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ויקח את בת לוי. לוי ממש בן יעקב לא מיוחסת אליו. וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה. ואין לקוחין אלו תחלת נשואין שהרי כבר נולד אהרן קודם משה, ומה שסתם כאן חזר וגלה בסדר וארא, הוא שאמר (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבלבאור ויקח שהחזירה, לפי שפירש ממנה בגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ודרשו רז"ל בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשילדה למשה כיצד הרי הכתוב אומר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, וישראל לא נשתעבדו במצרים אלא רד"ו שנה, וכתיב (שמות ז׳:ז׳) ומשה בן שמונים שנה בעמדו וגו', נמצאת כשילדה למשה היתה בת ק"ל שנה, ומה שקראה הכתוב בת, שנולדו לה סימני נערות.
ותרא אותו כי טוב הוא. על דרך הפשט יאמר כי היה יפה אף נעים, ואפילו היה כעור דרך האם לרחם על בנה ולשמרו מן הסכנה ולהצפינו, ולא היה צריך הכתוב לומר בשביל זה כי טוב הוא, וע"כ הוצרכו ז"ל לעשות מדרש בזה כי יתרון הטובה שראתה בו הוא שנולד מהול, ודרשו בו עוד שנתמלא כל הבית אורה, כענין שנאמר (בראשית א׳:ד׳) וירא אלהים את האור כי טוב, וכן דרשו רז"ל באדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה שבראו מהול.
ותרא אותו כי טוב הוא, “she saw that he was good.” According to the plain meaning of the text the words “that he was good” mean that he was a handsome baby. Even if he had been ugly, in the eyes of his mother he would have appeared beautiful and she would have protected him against all dangers and have hidden him. Seeing this is a psychological fact of life, there was no need for the Torah to tell us that in the eyes of his mother the baby looked “good.” It follows that the Torah wished to inform us of something else. According to Shemot Rabbah 1,20 the word טוב means that Moses was born without a foreskin. The sages add that seeing the whole house was filled with light after Moses was born his parents considered this a good omen, i.e. he was “good.” The first time the adjective good was used as a noun was in Genesis 1,4 when G’d had created light and had satisfied Himself that it was something “good.” Our sages also comment that Adam who had been constructed by G’d Himself, (not a mother of flesh an blood) had also not had a foreskin. “Good” then is a description of something that does not need improvement (Avotde Rabbi Nathan chapter 2).
וע"דהקבלה כי טוב הוא היה מספיק לפי המדרש הזה שיאמר ותרא אותו כי טוב, כיון שהוציאו אותו מלשון וירא אלהים את האור כי טוב, אבל הוסיף מלת הוא כי הוא שמו של הקב"ה שנאמר (תהילים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי. ומה שדרשו רז"ל בה"א נברא העולם הכונה בה"א וא"ו של השם, מפני שהשכינה כלולה מו' קצוות, וכמו שנרמז במזמור (תהילים קכ״א:א׳) אשא עיני אל ההרים שהזכיר שם דוד ע"ה ששה פעמים שמירה שהוא רמז לשכינה, ומפני שעיקר האותיות וקיומם היא האל"ף לא מצינו השם כי אם באל"ף, ולפיכך הזכיר כאן במשה כי טוב הוא רמז במלת כי טוב שנתמלא הבית אורה גם במה שהוסיף מלת הוא רמז לשכינה שראתה עמו, וזהו שדרשו רז"ל ותפתח ותראהו את הילד, ותרא מבעי ליה מלמד שראתה עמו שכינה, הרי לך מפורש שהוציאו לנו חכמי האמת רמז לשכינה מתוספת ה"א וא"ו של ותראהו, וכן אני אומר בתוספת כי טוב הוא שהרי הדין נותן אם בתיה בת פרעה זכתה לראות פני השכינה לכבוד משה כ"ש הצדקת אמו שתזכה לזה.
A kabbalistic approach concentrates on the extra word הוא. According to the Midrashim it would have sufficed for the Torah to write ותרא אותו כי טוב; why did the Torah bother with the additional word הוא? The word הוא was added as one of the names of G’d such as we find in Psalms 100,3 הוא עשנו ולו אנחנו “He (G’d) has made us and we are His.” Or, Isaiah 42,8 -אני ה׳ הוא שמי, “I am the Lord, הוא is My name.” When our sages (Menachot 29) stated that G’d created the world with the letter ה, they meant with the letters הו of His name He created the world. The letter ו symbolises the number 6, the six directions which receive radiations (divine input) from the benevolent Presence of G’d, שכינה. G’d’s Presence protects the world from harm; this is why David in Psalm 121 where he commences with the words “I raise my eyes to the mountains, from where will my help come?,” uses the word שומר, guardian, 6 times in the course of this psalm. This was David’s way of alluding to the שכינה. Seeing that the letter א and what it stands for is so crucial to continued existence, it was added to the two letters הו, forming the word הוא. In this way Moses’ relationship to G’d Who represents the ultimate significance of א was shown already the moment he was bom. In other words: the two words כי טוב tell us that the house was filled with light at Moses’ birth, whereas the additional word הוא tells us that this was divine light, light from a celestial source. Yocheved experienced the presence of the שכינה when she saw this light. The word הוא in our verse is also what prompted our sages to explain the word ותראהו, “she saw him,” in verse 6 as a reference to the שכינה. The Torah only needed to write ותפתח ותרא, “she opened and she saw;” instead the Torah wrote ותפחת ותראהו, “she opened and she saw Him,” i.e. the שכינה. G’d’s benevolent Presence had accompanied Moses to the reeds. Clearly, this is another proof that the kabbalists arrived at this interpretation by the letters הו which the Torah appended to the word ותרא. If Batya, Pharaoh’s daughter was granted a vision of the שכינה, it is quite natural that Yocheved the righteous mother of Moses should be granted no less.
ותצפנהו שלשה ירחים. בשבעה באדר נולד משה והמצריים המתינו לסוף ט' חדשים כדרך העולם והם כלים בו' בסיון ועל כן לא יכלה עוד הצפינו והזכיר ירחים ולא חדשים לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא וכשתחשוב כ"ט כ"ט ב' פעמים חסרים הרי נ"ח וחדש מלא של שלשים הרי שמונים ושמונה ימים וזהו נופל בששה בסיון הוא היום שנתנה בו התורה בו ביום הושלך ליאור, והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קל״ח:ג׳) ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז.
ותצפנהו שלשה ירחים, “she kept him hidden for three months.” Moses was born on the seventh of Adar; the Egyptians had waited for Yocheved to give birth at the end of nine months as was customary. These nine months would have expired on the sixth of Sivan. The Torah does not use the word חדשים to describe “months” but ירחים, as normally you would have two months with 30 days each and one month of 29 days in between. In this instance the three months were reversed i.e. two months of 29 days and one month of 30 days giving us a total of 58 days for the period the Torah describes. The end of this period occurred on the sixth day of Sivan (the day the Torah would be given 81 years later). Moses was exposed to the waters of the Nile on that very date. The Torah hints that on the date that Moses was exposed to the cruel fate of death in the river he was compensated many years later for ascending to heaven via Mount Sinai in order to receive the Tablets. This may be what David had in mind when he said (Psalms, 138,3) “on the day I called, You answered me, You inspired me with courage.”
ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל.
ותתצב אחותו מרחוק. על דרך הפשט זה מרים שהרי מרים נתנבאה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וזהו שאמר לדעת מה יעשה לו לדעת מה יהא בסוף נבואתה. וע"ד המדרש ותתצב אחותו זו שכינה ולמדך הכתוב כשהצדיק מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו וכענין שכתוב (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי אל ה' ויענני. ותכף שנצטער משה ביאור נזדמה לו מיד שכינה שעתידה ליתן תורה על ידו. וזהו שדרשו רז"ל ותתצב אחותו מרחוק פסוק זה כלו על שם השכינה נאמר ותתצב דכתיב (שמואל א ג׳:י׳) ויבא ה' ויתיצב. אחותו דכתיב (משלי לז) אמור לחכמה אחותי את, מרחוק דכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק ה' נראה לי, לדעה דכתיב (שמואל א ב) כי אל דעות ה', מה דכתיב (דברים י׳:י״ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, יעשה דכתיב (שמואל ב י״ט:י״ד) כה יעשה לי אלהים, לו דכתיב (שופטים ו׳:כ״ד)ויקרא לו ה' שלום.
ותשלח את אמתה. דרשו רז"ל רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה מאן דאמר ידה ששים אמה נשתרבבה אמתה של בת פרעה, ויש בזה רמז בכתוב שאמרה בת פרעה כי מן המים משיתיהו יתיר הנו"ן ושתי ההי"ן כי היה הכתוב יכול לומר כי ממים משיתיו.
ותחמול עליו. דרשו ז"ל בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותמלא עליו רחמים.
מינקת מן העבריות. למדך הכתוב שלא רצה משה לינק מן המצריות וכן דרשו רז"ל נטלתו והביאתו אצל המצריות ופסל את דדיהן אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן המצריות הה"ד (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים.
והינקהו לי. לבדו ולא אחר עמו מכאן אמרו רז"ל מי שמקבלת להניק בן חברתה לא תניק אחר עמו.
ואני אתן את שכרך. לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתן אלא שנותנן להם שכר וכן מצינו במרדכי הצדיק לא די שהצילוהו הוא ועמו מן ההריגה, אלא שהלבישוהו לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.
ויהי לה לבן. היתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו והיה משה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף ויצא מתוך פלטרין של פרעה מי שאבד אותו ואת מלכותו ויצא אש מתוכו ושרפתו כענין שכתוב בחירם מלך צור שאמר לו הקב"ה (יחזקאל כ״ח:י״ח) ואוציא אש מתוכך היא אכלתך ואחנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך וכן לעתיד מתוך רומי עתיד לצאת שיחריב אותה מלך המשיח הוא שנתנבא ישעיה (ישעיהו כ״ו:ה׳) כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר וכתיב (שם) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, וכתיב (ישעיהו כ״ז:י׳) שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה.
ותקרא שמו משה. זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.
She called his name Moshe. Basyah, the daughter of Pharaoh, merited that the name she chose for him became his permanent name, in commemoration of the miracle of his being drawn from the water and saved from death.
איש מצרי אביו של מגדף היה שנאמר (ויקרא כ״ד:י׳) והוא בן איש מצרי.
מכה איש עברי. בעלה של שלומית היה והמצרי נתן עיניו בה ובלילה היה מעמידו ומוציאו מביתו והוא חוזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וכשחזר לביתו והרגיש בדבר היה מכה אותו ורודהו כל היום.
ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה.
וירא כי אין איש אין איש עתיד לעמוד ממנו שיתגייר. ויך את המצרי. ראוי היה משה מששת ימי בראשית לעשות המעשה הזה להרוג את המצרי כי כחו של מצרי הוא כחו של קין שהוא מצד הטומאה ומזה אמרו רז"ל שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא כי הטומאה מצד כחו והבן זה.
ודעכי ההכאה הזאת בלשון היתה כי המית אותו ברוח שפתיו, וכן דרשו רז"ל שהרגו בשם המפורש והראיה ממה שכתוב הלהרגני אתה אומר באמירה בלבד ושם המפורש של מ"ב אותיות היה, ויש בכתוב התעוררות על זה, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים מ״ד:ו׳) בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו ואמר זה על מ"ב אותיות ועל זה נאמר (תהילים קמ״ח:י״ג) כי נשגב שמו לבדו, וזהו כי הוא אמר ויהי וזהו (איוב כ״ו:ז׳) תולה ארץ על בלימה והבן זה, ובכח השם הזה אמר משה עלה שור עלה שור, וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו (מלכים ב ב׳:כ״ד) עלה קרח עלה קרח הזכיר בו הכתוב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' והוא שם בן מ"ב אותיות ולכך נהרגו מ"ב ילדים הוא שכתוב (שם) ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם מ"ב ילדים, ובא לשון ויך את המצרי כלשון (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, שאין הכונה הכאת יד כי אם הכאת כח.
ויטמנהו בחול. אמר לישראל אתם משולים כחול שנאמר (הושע א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, החול הזה אדם נוטלו מכאן ונותנו בכאן אין הקול יוצא כך לא ישמע הדבר.
שני אנשים עברים נצים. דתן ואבירם היו הם שאמרו (במדבר י״ד:ד׳) נתנה ראש ונשובה מצרימה הם שכתוב עליהם (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף, הם שהותירו את המן הם שעמדו במחלוקתו של קרח.
מי שמך לאיש. ואתה עודך נער ותרצה להיות איש, ומכאן למדנו שלא היה למשה י"ג שנה שהרי בן י"ג שנה נקרא איש, וכן אמרו במדרש אמר רבי חנינא בן י"ב שנה נתלש משה מבית אביו, ובשלשה לשונות הללו שדברו כנגדו מצינו שלקח עטרה, הם אמרו לו מי שמך לאיש מצינו שנקרא איש שנאמר (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד, ונקרא שר שנאמר (שם כא) באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם, ונקרא שופט שנאמר (שמות יח) וישב משה לשפוט את העם.
אכן נודע הדבר. נודע לי דבר שהייתי תמה עליו מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות יש ביניהם רכילות ולשון הרע ואינם ראוים לגאולה, וכן אמרו במדרש תהלים תינוקות שהיו בדורו של שאול ושמואל עד שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, והיה דוד מתפלל עליהם ואמר אתה ה' תשמרם תהא נטר אוריתהון בלבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם, דור שהוא חייב כליה ואחר כל השבח הזה היו יוצאים למלחמה ונופלים למה בשביל שהיו בהם דלטורין, אמר דוד רבש"ע סלק שכינתך מביניהם מה שכינתך עושה בארץ רומה על השמים אלהים, אבל דורו של אחאב היו כלן עובדי עו"ג ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים ולא היה אחד מהם נהרג הוא שאמר עובדיה לאליהו (מלכים א יח) הלא הגד לאדני את אשר עשיתי ואחביא מנביאי ה' חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים מה ת"ל לחם ומים מלמד שהיו המים קשים מן הלחם ואליהו עומד בהר הכרמל ומכריז ואומר אני נותרתי לבדי נביא לה' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא אחאב שבשביל לשון הרע שכינה מסתלקת.
וישמע פרעה. דתן ואבירם הלשינו עליו, ויבקש להרוג את משה ויברח משה שהיה פרעה מבקש להרוג אותו לולא שנתעלם וברח מפניו בכח ההעלמה.
ובמדרשמסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב הוא שאמר משה (שמות י״ח:ד׳) ויצילנו מחרב פרעה.
ויברח משה מפני פרעה. מכאן למד דוד וברח שנאמר (שמואל א י״ט:י״ב) ויברח וימלט (ישעיהו כ״ו:כ׳) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
ויבאו הרועים ויגרשום. מאחר שהוא היה כהן וגדול שבמדין היאך היו מגרשים הרועים את בנותיו, אלא למדך הכתוב שנדוהו מביניהם לפי שהוציא מביתו כל תשמישי ע"ג קודם שבא משה אצלו והסכימו ביניהם שלא יעשו עמו מלאכה ולא ירעו את צאנו ועל כן הוצרכו בנותיו לרעות את צאנו והיו הרועים מגרשין אותן.
ויקם משה ויושיען. מהחמס שהיו הרועים עושים להם שהרי בודאי כיון שהבנות דולות המים ומלאו הרהטים הרי המים היו שלהן ולא הספיקו המים שברהטים לכל הצאן ולכן השקה את צאנן תחלה.
איש מצרי הצילנו. דרשו רז"ל וכי משה בדמות מצרי היה אלא אלולי איש מצרי שהרג היאך יכנס למדין וישב על הבאר, ג' נזדווגו זווגן מן הבאר ואלה הם יצחק יעקב ומשה, יצחק שנאמר ויצחק בא מבוא באר לחי רואי וכתיב בתריה וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, יעקב שנאמר (בראשית כ״ט:י׳) וירא והנה באר בשדה, וכתיב בתריה (שם) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל, משה שנאמר וישב על הבאר וכתיב בתריה ולכהן מדין שבע בנות.
קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
ובמדרשבשכר שאמר יתרו קראן לו ויאכל לחם זכה וישבו בניו בלשכת הגזית, הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, (דבר אחר) שלח לחמך זה יתרו שאמר קראן לו ויאכל לחם, על פני המים זה משה שנאמר (שמות ב) כי מן המים משיתיהו כי ברוב הימים תמצאנו הוא שכתוב (שמות יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם.
ויואל משה. מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מ״ז:כ״ו) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.
ויתן את צפורה בתו למשה. נקראת צפורה מלשון צפור שהוא עוף טהור על שם שעתידה להתגייר ולהטהר מטמאת ע"ג ולהזדווג למשה.
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה בורח מפני פרעה. וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. חרה להם מיתת המלך אע"פ שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו ואמר ויזעקו מן העושק שהיו עושים להם כענין שכתוב (איוב ל״ה:ט׳) מרוב עשוקים יזעיקו, ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי אע"פ שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפלתם, והזכיר שני פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה הוא שאמר (יונה ב׳:ח׳) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך,
“And their outcry due to the labor went up to the Lord.” They were not worthy of redemption even though the end [of the exile] had already come. But because their labor caused them to cry out to God, He accepted their prayers. The verse mentions twice “due to the labor”: “And the Israelites groaned and cried out due to the labor, and their outcry due to the labor went up to God.” This shows that the prayer a person recites when in trouble and under duress is more wholesome and acceptable and goes straight up to God! Similarly, you will find that the Prophet Jonah inferred this when he said (Jonah 2:8): “When my soul grew faint upon me, I remembered the Lord and my prayer came to You, to Your Holy Temple.” The prophet said clearly that a prayer which is recited when one is suffering and faint, is a prayer that will come before God in His Holy Temple.
ואפשרלומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.
It is possible that this Torah section is hinting to our future redemption which depends on our repentance and prayers. In the Egyptian redemption, they repented and prayed to God who answers at a time of suffering, and their prayer was accepted and the redeemer came immediately. That’s why these verses follow it: “And Moshe was a shepherd with Jethro’s sheep… and he saw and behold the bush was on fire… and now go and I will send you to Pharaoh and take my people the children of Israel out of Egypt.” This hints that the coming of the redeemer depends on repentance and prayer.
וע"דהקבלה יתכן לפרש כי נרמז כאן ענין התפלה ומתוך הצרה וגודל השעבוד כוונו אל העשר ואל הראש ועד הסוף, וכענין שכתוב (ישעיהו נ״ח:ט׳) אז תקרא וה' יענה, ולכך נרמזו כלם בכאן, הוא שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים, ויזכור אלהים כנגד היראה והחכמה והבינה. את אברהם את יצחק ואת יעקב הגדולה והגבורה והיסוד, ושני עמודים בכללן וירא אלהים כנגד התפארת וידע אלהים כנגד המלכות, ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלהים כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך.
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ע"ד הפשט מפני שהיו ישראל במצרים משועבדים בעבודת פרך מעונים בכל מיני צרות משונות זו מזו, והמצריים מערימים להצר להם ומתחכמים עליהם בזה, פעם בנגלה פעם בנסתר, על כן יאמר הכתוב וירא אלהים, על הצרות שהיו מצרים עושין להם בנגלה שהיו נראין לעין, וידע אלהים, על הצרות שהיו עושים להם בנסתר שלא היו נודעות לשום בריה כי אם לשם יתברך לבדו כי הוא היודע ועד.
וע"דהקבלה וידע אלהים וירא אלהים, כבר בארתיו והוא כענין (במדבר ו׳:כ״ה) יאר ה' פניו אליך, וידע אלהים הוא מענין עץ הדעת, כי נמשך שפע מן הרחמים אל הדעת לרחם על ישראל, וכן תמצא בספר הבהיר מאי וידע אלקים משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אשה והעמיד ממנו בנים חבבן וגדלן ויצאו לתרבות רעה, שנאם ושנא אמם, חזרה אמן עליהם בני למה אתם כך שאביכם שונא אותי ואתכם עד שחזרו לעשות רצון אביהם ראה אביהם כך אהבם כבתחלה וזכר את אמם, הה"ד וירא וידע, ע"כ. ועל זה נאמר (משלי י׳:א׳-ב׳) ובן כסיל תוגת אמו, ולא אביו לפי שאמו מרוחקת מאביו בשבילו. ומכאן ראיה ברורה שכל זמן שישראל בגלות השפע והאצילות נפסק מן המרכבה ומאור הפנים רחוק מהדעת ואז הבנים גולים, וכשחוזרים בתשובה הוא ממשיך רחמיו אל הדעת ואוהב את הבנים כבתחלה ואז הבנים נגאלים וזהו שהזכיר כאן וירא וידע, ומזה נגאלו, וזה מבואר.