[לדעת יצא. אם הקריבה לדעתו של מחוייב יצא המחוייב]:

אמר לך שמואל כי תניא ההיא. דעולה בין לדעת ובין שלא לדעת יצא:

בשעת כפרה. אינה צריכה דעת הואיל ואירצי בשעת הפרשה שהיה לדעתו ודאי עדיין ניחא ליה באותו (דעת) [עולה]:

[וכי אמינא אנא עולה צריך דעת בשעת הפרשה:

אידי ואידי אחד חטאת ואחד עולה:

שמואל מוקי לה בשעת הפרשה. דלא חלקו ועולא [מוקי לה] בשעת כפרה:

מתנייתא אהדדי לא קשיא. קמייתא דתני דבין [לדעת ובין] שלא לדעת יצא בשעת הפרשה. אמוראי ודאי פליגי עולא ושמואל]:

אף בשעת הפרשה כלומר דבשעת כפרה נמי והיינו דעולא:

ואע"ג דהויא הך קמייתא תיובתיה הא דאמרה דבין לדעת ובין שלא לדעת יצא דאוקימנא בשעת כפרה:

קמ"ל. דבשעת הפרשה גרידא קאמר. [וודאי] פליגי:

האי מאן דמסר מודעא אגיטא. שהיו אונסין אותו לתת גט ואמר לעדים הוו עדים שאנוס אני:

מודעיה מודעה. ולא הוי גיטא:

לא צריכא דעשויה אחרי המודעה ואירצי ושתק ונתן בשתיקה:

מהו דתימא. מדנתן בטולי בטליה למודעיה:

קמ"ל. דלא:

דא"כ. דבהכי סגיא בנתינת סתם ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר קמ"ל דבטיל למודעיה ויאמר רוצה אני:

הדרן עלך האומר משקלי:

שום היתומים שלשים יום. כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או (לכסות) [לכתובה] או לשום דבר צריך לשומן ולהכריז (כל) שלשים יום [בבקר ובערב] כדמפרש בגמרא אומר שדה פלונית בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כדי שישמעו בנ"א ויבואו ליקח ויוסיף כל אחד על חברו ליתן:

ושום ההקדש [ששים יום]. כשרוצין לפדות שדה הקדש:

בשעת הוצאת פועלין. לערב כשיוצאין הפועלין ממלאכתן מכריזין כדי שישמע בעה"ב ואומר להו [לפועלין] זילו סיירוה ניהלי:

ובשעת הכנסת הפועלים. בבקר נמי מכריזין כי היכי דמדכר בעה"ב מה שאמר לפועלים אמש (ליזיל) דלישיילינהו אם ראוה כמה היא יפה:

[שדה פלונית כך היא יפה וכך כורין היא עושה וכך היא שומא. כלומר בכך וכך ממון שמוה ב"ד]:

דאיכא דניחא ליה. לקנות כדי למיהב [דמיה] לבעל חוב דמיקל בזוזי שמי שפורע [לב"ח] אין מניחין לו כל כך לבדוק אזוזי דאמרי ליה ממארי רשותיך פארי איפרע:

ואיכא דניחא ליה ללוקח למיהב דמיה לאשה משום דשקלה על יד על יד כשהיא צריכה להוציא ולא בבת אחת: