דדריה. בן גילו מכלל דיש זקן ממנו:

דכתיב אביב קלוי תקריב. לאו מכלל דאיכא דלאו אביב ואינו ראוי להקריב ומאי ניהו נשרש וקא שרי ליה עומר:

דלאו בר חרמש הוא. היינו דנשרש:

ולעולם שחת. דאינו ראוי לחרמש לאדם:

דלאו קמה. והיינו נשרש:

אגם. היינו לאחר שהשריש ונתגדל כמעט ירק כדי לכוף ראשו והיינו קודם דליהוי שחת:

אלא אמר רבא מהכא חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע משעת זריעה מתיר:

סודני. ת"ח כלומר סוד ה' ליראיו:

בשדה כתוב. מאחר שנאחז בשדה דהיינו השרשה:

כתוב אחד או' וקצרתם את קצירה. דמשמע דמותר לקצור קודם העומר:

וכתיב ראשית קצירכם. דמשמע דאסור לקצור קודם העומר:

ממקום שאי אתה מביא. ומאי נינהו בית השלחין לפי שתבואתה יבשה ואנן בעינן כרמל:

אתה קוצר. קודם לעומר:

ההיא לא מצית אמרת מדר' יונתן. דאמר אתיא ראשית ראשית מחלה כי היכי דלענין חלה כולהו חמשת המינין חייבין הכא נמי כולהו אסורין לקצור:

מרכיבין דקלין כל היום. של י"ד בניסן דאסור במלאכה דהא לא הויא מלאכה חשובה:

וכורכין את שמע. דאמרי אשר אנכי מצוך היום על לבבך וסברי רבנן אפי' הכי מותר דלא משמע היום על לבבך ולא מחר:

וקוצרין לפני העומר. דלא חיישינן דלמא אתי למיכל:

גמזיות. גידולין הבאין לאחר מיכן כדאמרי' במסכת פסחים אבותינו לא הקדישו חרוב ושקמה אלא לצורך קורות:

נשר. פירות הנושרים:

ושלא ברצון חכמים. דחיישינן דלמא יתלשו מחובר: