ברכי. זה המזמור היה מספר בו מעשה בראשית וכה כל עושה האל יתב' בחכמה לתיקון הבריות. ואמר ברכי נפשי. כי אין בתחתונים מי שידע לברך אלא נפש האדם המשכלת: ואמר גדלת. ממעשיך אנו מבינים כי גדלת מאד:

הוד והדר לבשת. כשבראת הגלגלים תחילה והם עוז ולבוש הדר לך ומהדרתם יכיר אדם עוצם הדרך וכבודך, כמו הלובש לבוש מלכות יכירו אדם שאינו יודעו כי הוא מלך:

עוטה. האל באור כי הוא נברא תחילה אחר הגלגלים, ופי' עוטה כמו שפירשנו הוד והדר לבשת, או יהיה עוטה כמו שפירשנו יוצא לשלישי, ופירושו מעטה כלומר שהלביש אותה אורה כמו שיעטה אדם שלמה:

נוטה שמים כיריעה. זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני, ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר שהם ט' גלגלים כי הם נבראו קודם האור ביום הראשון:

המקרה. העבים הם עליותיו והם כמו קירוי על הארץ: ואמר השם עבים רכובו. כפל ענין במלות שונות: ואמר רכובו. כי במאמרו וברצונו העבים רצים, כמו הבהמה ברשות הרוכב עליה: וכן המהלך על כנפי רוח. על מהירות דחיית הרוח וידחף העבים אל הפיאה כאילו הוא מהלך על כנפיו:

רוחות. הרוחות הנושבות הם מלאכיו ושלוחיו כי אין דבר במקרה אלא הכל בכוונת המכוין, וכן אש לוהט. והוא האשים והברקים הרצים הכל הוא בדברו ובמצותו וכולם משרתיו, והנה הזכיר הדברים הנהוים באויר, ואחר כך יזכיר הארץ והמים והזכיר מה שנעשה ביום השלישי מהראות היבשה, והזכיר תחילה מוסדי הארץ איך נהיה באמצע הגלגל:

ואמר יסד. רוצה לומר כי נתן בטבע הארץ להיותה יורדת והמקום השפל הוא אמצעית הגלגל, והנה היא על מכונה שלא תמוט עולם ועד, כי אם תמוט לאחד מן ששה הצדדין תעלה, והאל נתן בטבעה לירד ולא לעלות וכן מתכונתה שיסודה עגול ככדור לפי שהיא בתוך עגולה ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדים אלא צורת העיגול:

תהום. עתה סיפר איך היתה הארץ מכוסה במים בתחילת הבריאה כי כן טבע עהמים להיותם על הארץ מכל צד, אבל האל ית' ביכולתו ובחכמתו הקוה אותם לצד אחד מעל פני הארץ וגלה פני הארץ לצורך הברואים והצמחים. וזהו פירוש תהום כלבוש כסיתו. מתחלה קודם הקוות המים היו המים כיסוי לארץ, ויהיה כינוי וי"ו כסיתו כנגד הארץ כי נמצא לבל' זכר, ותהום הוא גם כן לשון זכר ונקבה. והנה הפירוש הקרוב במלות כסיתו שיהיה הכינוי כנגד הארץ ואמר כי בתהום כסית הארץ כמו שמכסה הלבוש את האדם:

על הרים יעמדו מים. כי אף על ההרים הגבוהי' היו המים, וחסרון בי"ת במלות תהום הרבה כמוהו במקרא. ויש לפרש הפסוק אחר הקוות המים, ופירושו כמו הלבוש שהוא מכסה על האדם ומכסה אותו כולו זולת הפנים כן המים אחר שנקוו המים בכל צידי הארץ מכסה זולת פני הארץ שנראת ביבשה ומקום היבשה בארץ מגולה כמו הפנים מגולים. ופירוש על הרים יעמדו מים, אף אחר שנקוו המים היו במקום מקוה המים ההרים מכוסים שם:

ינוסון. ויחפזון. עתיד במקום עבר ורבים כמו הם כשאמרת יקוו המים אל מקום אחד נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו:

מן קול רעמך. כמו האדם שירעם בקולו על חבירו שיבהל ויחפז ממנו כן עשו המים, ורצונך היה קול רעם להם ונחפזו ללכת אל מקום המקוה:

יעלו. בנוסס מפניך עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו עתיד במקום עבר ורבים כמו הם:

גבול. אחר שהקווית המים שמת להם החול לגבול שלא יעברה ולא ישחיתו הברואים על היבשה:

בל ישובון לכסות הארץ. כי כשנקוו המים במקום אחד באמת גברו המים על הארץ מאד ועמדו נד אחד והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל, והוא יתברך מנעם בטבעם לזה הדבר שיבואו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמרו ירדי הים, כנגד השפה שהארץ גבוה על הים:

המשלח. גם זה מתקנת המם שעשה האל לתקנת הברואים, כי כאשר יקוו המים השאיר בארץ מים מתוקים והבליעם בתוכה ושלח מהם במקומות מעיינים שיהיו המים נובעים מהם לצורך הברואים לשתות מהם הצמחים ולקרר האויר ולתת לחות לגופות החיים ולהרטיב יבשות האויר ולהשקות בהליכתן לאילנות ולבית הריחים לפיכך היו המתוקים ניגרים והולכים, ולתקנת הברואים לא שלח המעיינים שיפוצו בעמקים פן יזיקו הצמחים אבל שלחם בעמקים אשר בין ההרים, ואותם שהולכים במקומות היישוב תועלתם לבנ"א ידוע, ואותם שהולכין במדברות הם לצורך הולכי מדברות ולצורך שאר החיים שימצאו מים לשתות, וזהו שאמר:

ישקו. המים חיות השדה והפראים ישברו צמאם. וזכר בפרט הפראים כי הם נהוגים במדבר לא יבואו ביישוב:

עליהם. ועוד הם תועלת לעופות כי רוב העפות שוכנים במקום המים. ויהיה פירוש עליהם סמוך להם. גם יש עופות שהם גדלים על המים כי העופות הם מתולדת המים:

מבין עפאים. האל"ף נחה והחיר"ק תחת היו"ד והם עלי העץ וכן בארמית ועפיה שפיר. ואמר מבין עפאים ולא זכר העצים כי ברוב גדילין העצים על שפתי הנהרות:

יתנו קול. שמצפצפין ומרננים:

משקה. אחר שזכר הקוות המים שהי' ביום השלישי וזכר עם זה תועלת המים אשר ביבשה, זכר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי, ואיך עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ואחר כך ויצמח ה' הלאהים מן האדמה, וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו והם העננים וזכר ההרים כי הם צריכין למטר יותר מן העמקי' והמישור כי נמצא בם לחות יותר ממה שנמצא בהרים ועוד כי יוכל האדם להשקות העמקים והמישור ממי הנהרות ולא כן ההרים, וכפל הענין במלות שונות, כי פרי העננים הוא הגשם: ואמר מעשיך. כי ענין המטר הוא מעשה חכמה ופלא גדול מהאל יתברך:

מצמיח. והנה עם המטר מצמיח החציר לצורך מאכל הבהמות וגם כן מצמיח עם המטר העצים כמו שאמר ישבעו עצי ה', אבל קודם זכר תועלת החציר והעשב לאדם ובהמה ובכללם זכר המאכל ובפרט אותם שהאדם נזון בהם יותר והם דגן ותירוש ויצהר. ופירוש ועשב לעבודת האדם. הוא עשב שהוא מאכל האדם כי חיתו יצא עם עבודת האדם כמו שנגזר על אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם, אבל מאכל הבהמה תוצא הארץ בלא עבודת האדם: ואמר להוציא לחם מן הארץ. כי עבודת האדם באדמה הוא לעצמו ולצורך הבהמות שעובד בהם האדמה, כמו הבקרים והחמורי' ויהי' המבחר בהם לעצמו כמו החטה ולבהמו' השעורים והתבן. ולחם הוא כלל לכל מאכל וזוכרי' אותו ברוב על הלחם שהוא תמידי למאכל הדם, ועליו אמר ולחם לבב אנוש יסעד:

ויין. ומוציא ג"כ מן הארץ כי גם הוא לתועלת האדם לשמח לבבו, ואם ישתהו במדה ייטיב שכלו, כי עם שמחת הלב ייטיב השכל והנביאים לעֵד: ומוציא ג"כ שמן. שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג"כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי' משמן. כלומר להצהיל פני אדם ממה יהיה מהשמן. או אפשר שרמז באומרו משמן להדלקת הנר בו בלילה, כלומר מקצת תועלתו הוא להצהיל, ומראה שיש לו תועלות אחרות לצורך האדם להדליק בו ולמשוח בו. ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אף על פי שגלויה תועלתו: ואמר לבב אנוש יסעד. כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם וכן הוא אומר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ואמר סעד לבך פת לחם:

ישבעו. מהמטר שזכר למעלה משקה הרים מעליותיו וגו', והעצים האלה שזכר הם עצי היער, וסמך העצים אל השם כי דעתו על העצים הרמים והנישאים לפי שאין בצמיחתם ובגדילתם תפיסת ידי אדם, שהרי זכר למעלה העשב והעצים שגדילין עם עבודת האדם לכן זכר אלה שאין בהם עבודת האדם אלא רצון האל יתברך לבדו שנתן בטבע האדמה להוציאם, לפיכך אמר עצי ה': וכן אמר ארזי לבנון אשר נטע. וזכר הארזים בפרט לפי שהארז הוא הגבוה מכל עצי היער: ופי' אשר נטע לומר כי לא יטעם האדם כמו שנוטע עצי המאכל לצרכו והא משקה אותם מעליותיו וישבעו ואין צריכים לאדם להשקותם, וגם יש בהם במקומות היער מעצי מאכל שיוצאים בלי עבודת האדם כמו התפוחים והאלונים:

אשר. עתה זכר מעלתם בעודם צומחים כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לקרות בהם הבתים ולעניניה אחרים ולעשות מהם אניות, גם אותו אשר אין בו תועלת לעשות בו מלאכה והוא הזמורה אשר בעצי היער יש בו להדליק בהם האש לפי שהם עצים דקים טובים להדלקה ובעודם בארץ אף על פי שאין עושין פירות, יש בהן תועלת לעופות לשרון עליהם ולקנן בהם והאל יתברך ברא הדברים הפחותים לתועלת הגדולים מהם, כי בברואי מטה האדם הוא הנכבד ותחתיו שאר מיני החיים ותחתיהם הצמחים ותחתיהם הדומם שאין בו נפש ותנועה כלל והנה העצים שימצאו גבוהים יותר הם טובים לנוח עליהם ולקנן בהם:

וצפרים. הם כלל לכל העופות: וזכר בפרט חסידה. לפי שהוא עוף גדול ודרכו לקנן בעץ גבוה ומנהגו לקנן בארזים: ופי' ביתה. קנה:

הרים. כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים אמר ג"כ ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה וזכר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו:

הסלעים. יש בהן ג"כ תועלת לחיות כי יש בהן מערת ונקרות יחסו בם, והנה כל נברא לצורך ולתועלת ואין דבר דק וקטן במעלה שלא נברא לתועלת הגדול ממנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם. והנה זכר הנבראים ביום השלישי ותועלתם, ואעפ"י שזכר בכללם ההרים והסלעים והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון זכרם הנה על ידי זכר תועלת העצים לעופות, אמר שההרים והסלעים גם הם תועלת לחיות:

עשה. עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי והם המאורות, והחל בירח ואע"פ שהוא המאור הקטן לפי שהלילה קודם ליום, וליל רביעי שמשו ירח וכוכבים ובבקרו זרח השמש:

עשה ירח למועדים. כמו שכתוב והיו לאותות ולמועדים, וזכר הנה למועדים על הירח והוא הדין לשמש וכן בזכרו הירח הוא הדין לכוכבים שהם מושלים עם הירח, ואו אמר עשה הירח כן להיותו חסר ומלא לדעת המועדי' כלומר לחלוק בו זמני השנה שהם שנים עשר כי בכל חד וחדש מתחדש באורו ובזה נדע זמני השנה, יש לנו תועלת האור ותועליות אחריות:

שמש ידע מבואו. הנה הסכימו החכמים כולם כי הירח גוף שחור אין לו אורה אלא מהשמש כפי התקרבו מהשמש וכפי התרחקו, והנה הירח כולו אין אורו מעצמו אלא מזולתו וזהו בואו למועדים, ולא כן השמש כי אורו מעצמו והנ' הוא ידע אורו, ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה. כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ וכשהוא שוקע בא תחת הארץ, ויש לפרש מבואו על הירח אמר כי השמש ידע מבוא הירח בזריחתו ביום רביעי ובעת זריחתו היה מבוא הירח ושקיעתו כאילו ידע זמן מבואו:

תשת. עתה זכר תועלת הלילה ותשומת החושך היא שקיעת האור אמר כשתשית חושך בעולם ויהיה הלילה יש בו תועלת לקצת החיים, והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר וטורפין שאר החיות אשר להם יכולת עליהם וביום לא נתת להם רשות להלוך חוץ לגבולם שלא יזיקו לאדם, ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום והולכים בלילה ומבקשים טרפם: ופי' תרמוש. תלך, וי"ו חיתו. נוספת כוי"ו בנו בעור וזולתו, והנה מכלל זכרו תועלת החיות הטורפות בלילה נודע התועלת שיש לאדם שישן וינוח מעמלו, וכן הבהמות הגדילות עמו:

הכפירים. הם עולי ימים מהאריות ומהחיות הטורפים וכפיר גדול מגור:

לבקש מאל אכלם. כי הוא נותן לחם לכל בשר בהשתלשלות הסיבות וכאלו הם מבקשי' ממנו אכלם בבקשם טרפם:

יאספון. מפני האדם שיצא לעבודת השדה:

ואל מעונתם. כמו ובמעונתם:

יצא אדם לפעלו ולעבודתו. בשדה עדי ערב שיאסוף אל העיר והחיות ישוטו לבקש אכלם והמה כל הנבראים בכונת מכוין וחכמת חכם:

מה רבו. מה גדלו, או פירושו רבו במספר:

מלאה הארץ קנינך. כשהשלים לספר נבראי היבשה שנתגלגלו זכרם עם זכר הצמחים והמאורות והם גלויי החכמה לאדם יותר מנבראי הים, לפיכך חתם בהם בזה הפסוק ואמר כי ידועים ומכירים אנו כי גדולים מעשה האל וכולם עשויים בחכמה מלאה הארץ קנינך מלא כל הארץ קנינך ומעשיך אין דבר במקרה, ואמר מלאה כי אין בארץ מקום רק שלא יראו בו מעשה האל: ופי' קנינך. כמו קונה שמים וארץ:

זה. עתה דבר על הנבראים ביום החמישי והם הדגים ומדורם הים שהוא גדול ורחב ידים גדול באורך ורחב מקום. ואמר זה כי הוא נברא וידוע לכל ועוף שנברא גם כן ביום החמישי כבר זכרו על ידי גלגול. אמר על הדגים ואין מספר כי יותר פרים ורבים מחיות השדה, ועוד כי הם נולדים בכל זמני השנה לפיכך מספרם רב מחיות היבשה:

שם. אמר כי גם הים שאינו מדור לנבראי היבשה נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ממקום למקום וצד דגי הים למאכל ועל ידי אניות הוא רודה בדגים:

לויתן זה יצרת לשחק בו. הוא הדג הגדול אשר סיפר בספר איוב גבורתו ועצמותו, ואמר זה אף ע"פ שלא ראהו אדם לפי שנודע בסיפור הכתוב ואמר לשחק בו פי' בים כלומר בכל נבראי הים הוא משחק כי כולם באים ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה, כי כל דבר שיבה האדם ישחק לו וילעג לו והנה באר כל הנבראים. והנבראים ביום הששי שהם החיות והבהמות והאדם כבר נזכרו למעלה בגלגול:

כלם. אמר על נבראי מטה החיים בראת אותם ובראת מאכלם אע"פ כן כל יום ויום אליך ישברון לתת אכלן בעתו, והוא על ידי השתלשלות הסיבות ובידו לתת ולמנוע מהם: ואמר בעתו. לשון יחיד, כי כל מין ומין יש לו עת ידוע יזדמן לו מאכלו, או בעתו טעמו אל האוכל, ואמר אליך ישברון ואע"פ שאין בהם דעת מי הנותן והמכין, לפי הטבע הנתון בהם ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם. ואנחנו יודעים שאליך ישברון:

תתן. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ואדוני אבי ז"ל פי' ילקטון בעת בצורת שילקטו מעט כאן ומעט כאן, ובשעת השבע תפתח ידך ישבעון טוב:

תסתיר. כשתסתיר פניך והוא כשתמנע מאכלם:

יבהלון. כי אין להם יכולת להעזר לזולתך:

תוסף. כמו תאסוף:

עפרם ישובון. כשתצא הרוח מהחיים ישוב הגוף אל העפר:

תשלח. לפי אמונתינו אנחנו זרע ישראל המחזיקים באמונתנו יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ואף ע"פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמ' זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה. ויתכן לפרש הפסוק הה על כל החיים לא על האדם לבד, כי יבראון אחרי', כי ימותו אלה ויולדו אחרים תחתיהם, וכן כתוב דור הולך ודור בא, הכללים עומדים והפרטים אובדים: ואמר ותחדש פני אדמה על הנולדים שיבואו חדשים לעולם:

יהי. כשהשלים כל מעשה בראשית אמר הכל מעשיו והם כבודו וישמח בהם ואם ירצ' ישחית הכל וישובו לתוהו ובוהו, וזה שאמר המביט לארץ ותרעד. או פירושו יהי כבוד ה'. על זמן גאולתינו אמר הנה הם הכל מעשיו וישמח בהם כאשר האדם עושה רצון האל, שהכל נברא בגללו אז הוא שמח ובעולם הזה פעמים עצב כמו בדור המבול ויתעצב אל לבו וזולתם מהרשעים, אבל בימות משיחנו וזה יהיה אחר שיכלו הרשעים מן העולם אז יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וזהו שאמר המביט לארץ ותרעד והשמחה והעצבון בו יתברך דרך משל כי אין לו שמחה ועצבון ולא ישתנה ממדה למדה אלא כמו שבן אדם ישמח בהצלחת מעשיו ויעצב בהפך זה, כך נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל להבין השומעים:

ותרעד. משל על כליון הרשעים כאילו תרעד הארץ, וכאילו בערו ההרים באש מפני חרון אף כלומר שיכלה קרן הרשעים החזק: ואמר

המביט ואמר יגע. להודיע כי נגיעתו היא הבטתו והשגחתו:

יערב. ויערב לאל שיחי שהוא השיר והתודה וההלל:

ואשמח בה'. כנגד ישמח ה' במעשיו כאלו הוא ישמח בנו ואנחנו נשמח בו כלומר נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים:

יתמו. ואז יתמו חטאים כמו שפירשנו ועוד לא יבואו אחרים: הוא שאמר ורשעים עוד אינם. לכן אמר לנפשו ברכי נפשי את ה' וכן כל העמים הללויה. וכבר כתבנו בפתיחת הספר כי הללויה גדול שבכולם שכולל שיר ושבח בבת אחת, ויה הוא חצי השם ולקצר חברוהו עם הללו יה לתקן המלה: